הטלפון של ד"ר רוני צבר מלא בהודעות תודה נרגשות ממשפחות של פציינטים שבהם טיפל. זה לא נשמע חריג במיוחד לרופא בכיר, אלמלא פרט יוצא דופן אחד: כל הפציינטים שלו, ללא יוצא מן הכלל, מתים.
"בעולמות ההוספיס יש לנו מאה אחוז תמותה – וכמעט מאה אחוז שביעות רצון", הוא אומר. "אף צוות רפואי אחר – משתילים, אנשי טיפול נמרץ, אנשים שעוסקים בניסויים אקזוטיים להארכת חיים – איש לא מקבל הכרת תודה כמו הצוותים שלנו. שולחים להם פרחים, כותבים עליהם פוסטים בפייסבוק. זו הכרת תודה שאתה מרגיש ביום־יום. לפחות שלושה אנשים יגידו לי תודה היום. אין כמעט אנשי רפואה שחווים את הדבר הזה. בדרך כלל זה ההפך המוחלט".
ועדיין, אתה רופא בתחום שבו ידוע מראש שלא תצליח לרפא אף אחד מהפציינטים שלך.
"זה תחום מייסר וטרגי, עצוב נורא עבור מי שהוא בן משפחה של המטופל. אבל החוויה שלי, כאיש צוות רפואי, היא רוב הזמן של 'איזה מזל שאני פה'. כמה הנוכחות שלי דרמטית בתוך הדבר הזה, לאפשר סגירת מעגלים, סוף טוב ומינימום סבל לקראת סוף החיים. זו זכות ענקית להיות שם".
4 צפייה בגלריה
ד''ר רוני צבר. ''יש מתנה אחת בידיעה שהחיים עומדים להסתיים: היכולת להיפרד ולסגור מעגלים''
(צילום: איליה מלניקוב)
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמעט 20 שנה שצבר, 55, עושה בדיוק את זה, כמי שהקים את "צבר רפואה", מערך ההוספיס והאשפוז הגדול בישראל, שמטפל בכל רגע נתון ביותר מאלף חולים בסוף חייהם. הוא הגיע לתחום כמעט במקרה, כשהיה מתמחה צעיר ברפואת משפחה. באחד הימים שבהם עבד בקופת חולים פגש מטופלת בשם רחל, אחות במקצועה, בת 54, גרושה עם שני ילדים בוגרים, שהתלוננה על חולשה ומלאות ברום הבטן, ואמרה לרופא הצעיר: "אני חושבת שיש לי סרטן בלבלב". "ועוד לפני שהספקתי לומר משהו, היא הוסיפה משפט שמעולם לא שמעתי קודם: 'אם באמת יש לי סרטן בלבלב, אין לי שום כוונה לקבל טיפולים'. נאלמתי דום", צבר כותב בספרו החדש "בין החלמה לריפוי, מסע בטיפול הפליאטיבי" (הוצאת "עם עובד").
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
החשד של רחל אושר, וכעבור זמן היא נפטרה בביתה, "מוקפת באנשים שהיא אוהבת ושמחה במחיצתם", הוא כותב. "הבנתי, אחרי מפגש אחד בלבד, שאין עוד מקום לשאול או לערער על הבחירה שלה. רק אחרי שנפטרה הבנתי שרחל שינתה את חיי לתמיד. היא פתחה בפניי את הדלת למה שהפך לציר העשייה המרכזי של חיי המקצועיים. הבנתי שכל תפיסת העולם שנטמעה בי בעת הכשרתי המקצועית, שלפיה מוות הוא כישלון, היא תפיסת עולם שעבור כמה מהמטופלים שלי ועבורי עצמי אינה נכונה... גיליתי עוצמה שאינה תלויה בציוד מתוחכם, בטיפולים מתקדמים, בצוות גדול או במתקן אשפוז מפואר. גיליתי את העוצמה שיש בלהיות אדם אוהב, קשוב, אמפתי ונוכח".
השינוי התפיסתי שיגר את צבר, מומחה לרפואת משפחה ולרפואה פליאטיבית (מקילה), נשוי ואב לשלושה, למסלול המקצועי שהתכנס לבסוף לספר הזה, שמלווה את התהליך מרגע קבלת הבשורה המרה על מחלה קשה, דרך שלבי ההתמודדות השונים, עד לסוף הבלתי נמנע. "זה לא ספר שמיועד לקריאה בחופשה בקריביים", צוחק צבר, כנראה בצדק; בכל זאת, הספר – שמוגדר כמדריך – נוגע בנושאים לא מדוברים כמו איך להתחיל לדבר על הסוף, איך להתמודד עם משפחה שמבקשת למנוע מהקרוב שלה מידע על מצבו הקשה, סימנים המעידים על הידרדרות במצב, מתי להפנות לליווי של הוספיס ועוד. זה כנראה לא ספר שתקראו להנאתכם, אבל צבר מאמין שהוא חיוני לצוותים מטפלים, "שעומדים מול אדם שמתמודד עם מחלה מסכנת חיים ואין להם תשובות, והם בורחים או מתחמקים", ויותר מזה: לחולים עצמם, לבני משפחותיהם ולקרוביהם. "אני רואה מצב שבו חברים טובים או בני משפחה, במקום להביא עוד סלט או עוד מרק או סתם לבוא עם פרצוף עצוב, יגידו, 'יש פה ספר שיכול לסייע ולתת כלים אמיתיים להשקיט קצת את הסערה, להחזיר את השליטה'", הוא אומר.
זו אולי הפעם הראשונה שהתחום הלא־מדובר הזה – רפואה פליאטיבית – מתכנס לספר פופולרי בעברית. תכליתה של הרפואה הפליאטיבית היא לשפר את איכות חייהם של חולים ומקורביהם בהתמודדות עם מחלות חשוכות מרפא, והטיפול הפליאטיבי נועד למנוע סבל באמצעות זיהוי של תסמיני כאב ומתן טיפול מתאים שיאזן אותם, תוך התייחסות להתמודדות הנפשית של המטופל ובני משפחתו. המטרה: לאפשר לכולם חיים עצמאיים ומכבדים למרות המחלה.
"בעיניי המקצועיות, כמי שעושה את זה הרבה מאוד שנים, סגירת המעגלים עושה בסופו של דבר את ההבדל בין מוות טוב ומוות לא טוב"
"הרבה אנשים משווים את הנושא הזה של סוף החיים לליווי נשים בלידה כי מדובר בתהליכים הכי טבעיים שיש, ובגדול – אתה לא יכול להשפיע לא על זה ולא על זה", צבר אומר. "בשניהם מדובר במעבר משלב אחד של החיים לשלב אחר. אבל עם כל הכבוד לאירוע הזה שנקרא הולדת ילד חדש, זה בדרך כלל אירוע מאוד דרמטי בחייהם של היולדת ובן או בת זוגה והתא המשפחתי המצומצם, בעוד שמוות של אדם שהיה משמעותי מאוד הוא אירוע שיכול להשפיע הרבה מעבר לטווח המשפחה הקרובה. וכשהפרידה נעשית לא נכון זה יכול ללוות אנשים לתמיד, כל חייהם".
זו אולי הסיבה שחלק ניכר מהספר מוקדש לתהליך הפרידה של המטופל מחייו ומהקרובים לו. "אנחנו חיים בעולם המערבי", אומר צבר. "מוות בפיגועים, תאונות וחבלות תופס המון נפח תקשורתי, אבל בגדול רק שבעה אחוזים מהאנשים מסיימים את חייהם באופן פתאומי, כלומר היו בריאים ופתאום מתים. 93 אחוז מתים בעקבות מחלה שהייתה נוכחת. שידענו או לפחות יכולנו לדעת בשלב מסוים שהיא מאיימת על החיים. לפעמים זה נמצא שם שנים, לפעמים חודשים, לפעמים שבועות. בקורונה זה היה ימים. אבל עדיין ידענו. ויש מתנה אחת בלבד בידיעה שהחיים שלך הולכים ומתקרבים לסופם: הזכות הגדולה לעשות סגירת מעגלים ופרידות".
בעצם למה זה כך כך חשוב?
"החוויה הזו של 'לא עשינו את זה נכון' היא מאוד חזקה. ולעשות את זה נכון זה לאו דווקא במובן הקלאסי שאנשים מדמיינים, כמו להגיד תודה או כמה היית משמעותי עבורי. לפעמים לסגור מעגלים זה גם לכעוס על מישהו. להגיד 'אני כועסת עליך מאוד כי התעללת בי מינית כשהייתי ילדה'. אם לא אומר לך את זה לפני שתמות, לא אוכל להמשיך לחיות את חיי. גם זו סגירת מעגל".
כולם צריכים את זה?
"הרוב מאוד זקוקים לזה. אנשים שנשארו מאחור אומרים, 'אם רק היו לי עוד כמה דקות', 'אם יכולתי לומר עוד משהו'. בעיניי המקצועיות, כמי שעושה את זה הרבה מאוד שנים, סגירת המעגלים עושה בסופו של דבר את ההבדל בין מוות טוב ומוות לא טוב".
המונח הזה, "מוות טוב", עשוי להרגיש לא סביר, אבל צבר טוען שהוא כמעט מחויב המציאות. "לאבד אדם אהוב זה עצוב מאוד והרפואה הפליאטיבית לא יכולה לשנות את זה. ועדיין, יש הבדל אדיר בין סתם 'עצוב', ל'עצוב – אבל עשינו את זה נכון'. עד כדי כך שהאופן שבו אנשים מספרים איך נפרדו מאמא שלהם או מאשתם או, באסון הכי גדול, מהילדה שלהם, הופך להיות חלק מהאתוס המשפחתי. זו טרגדיה איומה אבל אפשר לצמוח ממנה".
העיקרון הראשון בטיפול הפליאטיבי, לדברי צבר, הוא אפשרות הבחירה: בחירה בין אפשרויות טיפול, בין לטפל ולא לטפל, מי יטפל, אפילו איך למות. "אני תמיד אומר לצוותים שלנו: אנחנו קצת כמו בטמבוריה. יש לנו פלטה של צבעים ואנחנו אומרים לאנשים: 'זו כל הבחירה שקיימת. וכל עוד תבקשו דברים חוקיים, התשובה היא תמיד כן'".
אם בן אדם קיבל בשורה רעה על מחלה קשה, איפה בדיוק היכולת לבחור?
"הבחירה מתחילה ביום האבחנה. יש אנשים שלמרות שתיאורטית, בטיפול מסוים, יכלו להגיע למצב של החלמה, אומרים לך על ההתחלה: תודה רבה, היה אחלה סיבוב על כדור הארץ, כף רגלי לא תדרוך בבית חולים, לא מעניין אותי כלום. אני לוקח את הכסף שיש לי ונוסע לתאילנד. ויש, בצד השני של הסקאלה, אנשים שאתה ממש צריך לנער את המיטה כדי לוודא שהם עדיין בחיים. לכולם ברור שהם שעות מהמוות, אבל ברגע שהם פוקחים עיניים, כל מה שהם מבקשים זה עוד תרופה ניסיונית ועוד מולקולה שנוסתה רק על קופים עיוורים במונגוליה. לפי תפיסת העולם שלי, שתי הבחירות נכונות באותה מידה, כל עוד המטופל עצמו מבין את משמעות הבחירה שקיבל".
ואחרי שמתבצעת בחירה כזאת, מה עוד נשאר לבחור?
"כל סקאלת האפשרויות באמצע: כן או לא לקבל טיפול, בבית או בבי"ח, עד כמה להמשיך בטיפול, אני רוצה לקבל דברים ניסיוניים או רק דברים שהוכחו באופן פורמלי. זה לא נגמר. אין סוף בחירות לאורך הדרך".
מבלי להישמע קטנונית, טווח האפשרויות שתיארת הוא לא משהו.
"הרבה פעמים הבחירה היא בין נבלה לטריפה, אבל זו עדיין בחירה. זה חלק בלתי נפרד, עבור חלק ניכר מהאנשים, מחוויית האוטונומיה שלהם. זה שומר על הכבוד שלהם, על מי שהם".
אתה טוען בספר שהבחירה נמשכת עד הרגע האחרון ממש.
"נכון. אנחנו כל הזמן אומרים למטופל: אתה יכול לבחור בכל רגע נתון האם הדגש הטיפולי הוא להאריך את חייך, או שהדגש הוא כמה שיותר איכות חיים. ומה שתגיד – התשובה היא כן. אתה גם יכול לשנות את דעתך מאה פעם בשעה, אין בעיה. רק שבכל רגע נתון תהיה החלטה אחת, כי נכון להיום ברפואה שאנחנו מכירים, אי־אפשר שהדגש הטיפולי יהיה גם וגם. ככל שתלך לכיוון של כמה שיותר להאריך את חייך, כמעט בהגדרה יהיו תקופות ארוכות שבהן תסבול מפגיעה בנוחות. יותר אשפוזים, יותר בדיקות, יותר פולשנות, החייאות, טיפול נמרץ. בית חולים הוא לא פאזה נוחה בשום צורה. בעוד שאם אתה בוחר בדגש על כמה שיותר נוחות ומניעת סבל, בהגדרה אנחנו מוותרים על טיפול שתיאורטית יכול היה אולי לעצור את המחלה".
כדי לבצע את הבחירות האלה, צריך להכיר בסופניותה האפשרית של המחלה. "כל אדם ששמור קוגניטיבית והוא לקראת סוף חייו יודע שהוא לקראת סוף חייו", צבר מבהיר. "לקראת סוף החיים, מה שמטריד את רוב האנשים זה לא איך אחיה יותר, אלא 'אני לא רוצה לסבול', 'תוודאו שלא אמות בחנק או בכאבים' וגם 'אני דואג למי שיישאר אחריי'. יש גם עיסוק בעובדה שאני כבר נטל על סביבתי, כמה זמן אני יכול להמשיך לחיות ככה אם כולם מתפרקים וקורסים פה. אלה סוגיות הרבה יותר משמעותיות מאשר 'בואו תשיגו לי עוד תרופה שתאריך את חיי בשלושה חודשים'. הרבה פעמים גם השתיקה של הקרובים בניסיון לחסוך מהחולה צער מעיקה עליו מאוד".
מה עושים במקרה שהמשפחה חוששת לגלות ליקירה עד כמה מצבו חמור?
"כשאני נכנס לבית של מטופל ואומרים לי, 'אל תגיד לו כלום, אסור להגיד'. אני אומר, 'אוקיי, לא אגלה שום מידע באופן יזום. אבל אם הוא ישאל אותי שאלות ישירות ואני אבין שהוא רוצה תשובות ישירות, אני אענה לו'. זה החוק וזה הדבר המוסרי לעשות".
ומה קורה אז?
"אין משפחה שאומרת לא. ואז נכנסים לחדר ואני שואל אותו 'ספר לי בבקשה איך אתה רואה את המצב'. השאלה הכי כללית שיכולה להיות. הוא יכול לענות לי 'המלחמה באוקראינה איומה'. ברוב המוחלט של המקרים, התשובה היא 'המצב קשה מאוד'. הייתי בביקורי בית בטוקיו, במוסקבה, במדריד. בכל השפות, אלה המילים הראשונות שאנשים מוציאים מהפה. המצב לא טוב או המצב קשה מאוד".
מה אתה עונה לזה?
"אני שואל מה זה אומר עבורו שהמצב קשה או איך נראה לו העתיד הקרוב. הוא אומר: איזה עתיד, אני הולך למות. ואז בום. פתאום המשפחה מגלה שהוא יודע. וכלום לא יצא מהפה שלי, רק שאלתי שאלות. כשזה קורה, הכרת התודה היא אדירה כי פתאום אפשר להשקיע את כל האנרגיה ב'יאללה, בוא תגיד לנו מה אתה רוצה'. החולה מהצד שלו ידע את האמת, אבל היה כזה מעגל שתיקה מסביב, אז גם הוא שתק. הוא לא העז להגיד להם מה באמת הוא חושב כי הוא ראה לאיזו אימה הוא מכניס אותם. לכן גם לא הספיק להגיד, 'אני רוצה לדבר עם אחותי שלא דיברתי איתה 40 שנה', למרות שזה באמת מה שמעסיק אותו. זה משחרר את כולם".
אלא שכל תיאוריו הרכים של צבר לא תמיד נוכחים במציאות המוכרת של כל מי שאדם קרוב אליו סיים את חייו כאוב ומיוסר במיטת בית חולים, וחווה תהליך ארוך של גסיסה מלווה בסבל קשה, חוסר התייחסות מספק של הצוות המטפל במחלקה, ובעיקר חוסר אונים של המשפחה מול הזוועה שמתרחשת לנגד עיניה.
בישראל 2022, המוות הופך לא פעם לוויה דולורוזה עתירת תלאות פיזיות ונפשיות, אבל צבר מתעקש: "גסיסה לא צריכה להיות כואבת. היום במדינת ישראל אני יכול להסתכל לחולה בעיניים ולהגיד לו, 'אתה לא תמות בייסורים'. יש לי את כל הכלים לוודא שזה לא יקרה. יש חולים שמודאגים מחנק, ואני יכול לומר להם: היה ותיכנס למצוקה נשימתית, אני יודע לוודא שתישן עד סוף חייך הטבעיים. יש חולים שלא רוצים שהמשפחה תראה אותם בדליריום, צועקים ומתפשטים. אני יכול להבטיח להם שזה לא יקרה, כי אני יודע לשלוט בתסמינים האלה לקראת סוף החיים. יותר מזה, החוק בישראל מאפשר לי לעשות סדציה גם במצבים של מצוקה קיומית, כלומר גם כשאתה לא כאוב, רק סובל מעצם העובדה שאתה עדיין בחיים, גם אז החוק אומר שאני יכול לגרום לזה שאתה תישן עד סוף חייך העתידיים".
בכמה מהמקרים זה קורה? איזה אחוז מהחולים בארץ הולכים לעולמם בשקט ובשלווה?
"ב־2005 טיפלנו ב־40 איש בכל רגע נתון. היום רק בצבר יש אלף איש בהוספיס, וההערכה הגסה היא שלפחות 1,500־1,600 נמצאים בהוספיס בית. זה שליש מסך הנפטרים. ויש עוד משהו משמח שהשתנה פה: אם פעם מאה אחוז מהמטופלים בהוספיס היו חולי סרטן, היום 40 אחוז מהמטופלים שלנו הם חולים שסובלים מאי־ספיקת לב, מדמנציה, מפרקינסון. יש הבנה שלא רק חולי סרטן זכאים לשירותים הללו".
בספר אתה כותב שהמצב בישראל בכל מה שנוגע לסוף החיים מצוין, ובכל זאת, הניסיון של רבים שונה מאוד. משרד הבריאות עצמו מודה שהיקף השירותים הפליאטיביים בישראל מצומצם לעומת צורכי האוכלוסייה.
"המצב בישראל מצוין מבחינת החוק עצמו. העובדה שיש נגישות לתרופות שמקילות על הסבל כמעט בלי הגבלה. שיש עובדים זרים בנגישות גבוהה. שכל מטופל שמוגדר כנוטה למות זכאי לליווי פליאטיבי רצוף בבית או בבי"ח, ללא כל עלות".
אבל כמה רופאים פליאטיביים עובדים בבתי החולים?
"אחת התפיסות השגויות היא שפליאציה שווה רפואה של סוף החיים. זה ממש לא נכון. לטיפול פליאטיבי אמיתי יש ארבעה שלבים: שמירה על איכות החיים, שמירה על נוחות החיים, שמירה על איכות המוות ושלב עיבוד האבל. מי שצריך לתת אותו, לפחות בשלבים הראשונים, זה לא הצוותים הפליאטיביים אלא הרופאים המקצועיים שמטפלים במחלות האלה: קרדיולוג למטופל עם אי־ספיקת לב, אונקולוג למטופל עם סרטן, נוירולוג למטופל עם ALS. רק כשאותו מטופל ייכנס לפאזה שהיא כנראה חצי השנה האחרונה של חייו, צוותים פליאטיביים צריכים להיכנס לפעולה".
והרופאים המקצועיים עושים את כל הדברים האלה?
"לא. זו לא אשמתם, כי נכון להיום, בסילבוסים של ההדרכה שלהם, בהתמחות במחלות, יש אפס שעות שקשורות לתקשורת עם מטופלים ודאגה לנוחות חיים של המטופל. לא תגידי שבוע סמינריון או סדנה, אפס מוחלט. אונקולוגים מסיימים חמש שנים התמחות בלי שאף אחד מדבר איתם על איך לבשר בשורה מרה".
ומה התוצאה?
"שכאשר אותם מטופלים רוצים לדבר על הבחירות והאפשרויות שלהם – אין להם עם מי. הרוב המוחלט של המטופלים כמעט תמיד מתחיל לזרוק דברים לאוויר: קשה לי, אין לי כוח יותר, נמאס לי, כמה זמן הגיהינום הזה יימשך, אני רוצה למות כבר, תהרגו אותי. במקום לדבר איתם ולראות איך אפשר לעזור להם, אומרים להם: 'מה פתאום', 'אל תדבר ככה', 'אתה עוד תקבור את כולנו', 'אל תיכנע', כל מיני ביטויים איומים כאלה".
ברוב בתי החולים בישראל, היישום של רפואה פליאטיבית הוא חלקי ביותר, במקרה הטוב.
"פורמלית, בתי החולים בישראל מחויבים לצוות פליאטיבי. זו ההנחיה. עובדתית, בחלק גדול מבתי החולים אין בכלל צוותים כאלה. זה עניין של חוסר מודעות. כאילו זה מין פריבילגיה או לוקסוס. עד שמבינים מה הדבר הזה עושה. במקומות שבהם זה נעשה, השימוש בזה מדהים. אבל מנהל בית חולים שחסר לו תקציב תמיד יעדיף עוד פנימאי או עוד אונקולוג על רופא פליאטיבי. האבסורד הוא שיש חוסר הבנה לעוצמת האדירה שיש לטיפול הזה, בכמה הוא חוסך רופאים אחרים".
"מורפיום הוא דרך לא חוקית לטפל בחולים אנושים. דורמיקום לעומת זאת זו תרופה מדהימה שנועדה בדיוק לזה. להבדיל ממורפיום, דורמיקום הוא פעולה מידתית והפיכה"
עוד מקום שבו תפיסותיו של צבר מתנגשות במציאות הנהוגה בישראל הוא נוהל סוף החיים בבתי החולים. המתת חסד אמנם אסורה על פי החוק בישראל, אבל הרופאים מצאו דרך אפורה לסייע לחולים אנושים לסיים את חייהם: הם מחברים את החולה, בהסכמת המשפחה כמובן, לעירוי מורפיום במינונים גדלים והולכים, שמרדימים את החולה וגורמים לדיכוי הנשימה שלו, הליך ארוך וקשה, שמביא בסופו של דבר למותו.
הנוהל השכיח הזה, טוען צבר, הוא ממש לא הדרך הנכונה לפתור את הבעיה. במקום מורפיום, הוא אומר, צריך להכניס את החולה למצב של טשטוש עמוק באמצעות תרופת הרגעה שכיחה בשם מידזולם (דורמיקום), שמשמשת להרגעה ולהשראת שינה בהליכים כמו קולונוסקופיה או לפני ניתוחים. "לפני הכול, מורפיום הוא דרך לא חוקית לטפל בחולים האלה", הוא קובע. "בפועל הרופאים עושים המתת חסד. ה'מורפיום דריפ' או 'הקוקטייל', כפי שהוא נקרא בחלק מהמקומות, ניתנים כשהמטופל כבר ישן וממשיכים להעלות לו את המינון עד שהוא מביא לדיכוי נשימה, בעוד שדורמיקום היא תרופה מדהימה שנועדה בדיוק לזה. להבדיל ממורפיום, דורמיקום הוא פעולה מידתית והפיכה, והמטופל לא חייב להיות בשינה עמוקה – לפעמים מספיק שיהיה רפוי ונינוח ויישן כמה שעות בלילה. אתה יכול להגיד לאדם 'שלושה ימים לא ישנת, אני אתן לך דורמיקום לשש שעות כדי שתישן ותתעורר בן אדם אחר. אני לא יכול לעשות את זה עם מורפין במינון יתר".
בתרבות המערב, מוות עדיין נתפס ככישלון של הממסד הרפואי. צבר יוצא בספרו נגד התפיסה הזאת, למרות שאפילו הטרמינולוגיה שבה אנחנו מדברים על מי ש"נלחם על חייו" או "הפסיד בקרב" מנציחה אותה.
"במאתיים השנה האחרונות שטפנו לציבור את המוח שאנחנו יודעים למצוא מרפא לכל המחלות", צבר אומר. "גרמנו לאנשים להאמין שסבתא תחיה לנצח. זו תקלה. זו לא אשמתו של המטופל שהוא פתאום מופתע כשאומרים לו שמגיעים לקו הטיפול האחרון. הוצאנו את הלגיטימיות של המוות מהשיח. הדבר הזה הפך את המוות מתהליך טבעי לרפואי. זה אומר שחולה לא יכול למות אם הוא לא מחובר לאינפוזיה ולמוניטור ולא ומבצעים בו החייאה. כבר כמה שנים שיש תנועה שלמה ברפואה שאומרת: בואו נכיר בעובדה שמוות הוא תהליך טבעי ונאפשר מוות כזה".
כדי לממש את החזון, הקים צבר ב־2005 את מערך ההוספיס ואשפוז הבית הגדול בישראל, שעובד כיום עם כל קופות החולים. שתיים מהמטופלות המפורסמות שלו היו מירית הררי וענת גוב ז"ל, שנפטרו מסרטן. המפגש עם שתיהן, הוא אומר, השפיע עליו באופן דרמטי. "שתיהן דיברו את הטקסט־בוק של הרפואה הפליאטיבית, לא בתיאוריה, אלא על עצמן. הן היו גיבורות ממש. ענת אמרה תמיד: 'איזה מזל שזו אני ולא מישהו שאני אוהבת' ומירית הייתה כל כך סגורה וברורה, שהיא אמרה: אני עושה את הטיפולים רק כי אתם רוצים אותם. כל מה שאני רוצה זה להיות עטופה בבנות ובדידי ולעשות חיים. לדידי היה מאוד קשה עם זה. הוא דיבר במונחים של 'אנחנו ננצח'. זו לא השפה שהיא דיברה בה. מההיבט הזה היא בעיניי הייתה שיעור ענק. היא גם הייתה מאוד פעילה ברשתות החברתיות. ההשפעה שלה על מטופלים שהיו באותו זמן בטיפול ועל המשפחות שלהם הייתה פנומנלית, הרבה יותר מכל ספר שאי פעם אכתוב".
"הוצאנו את הלגיטימיות של המוות מהשיח. הדבר הזה הפך את המוות מתהליך טבעי לרפואי. זה אומר שחולה לא יכול למות אם הוא לא מחובר לאינפוזיה ולמוניטור ולא ומבצעים בו החייאה"
עד היום טיפלו צוותי החברה ביותר מ־30 אלף מטופלים בביתם, ובמהלך הקורונה טיפלה החברה במאות מאושפזי בית במצב קל עד בינוני. עד עכשיו מטופלים בחברה כ־1,300 מאושפזי בית שאינם במצב סופני, נוסף על החולים במצב קשה. המגמה הזו, שתיאורטית הייתה עשויה להקל מאוד את העומס בבתי החולים, נבלמת בעיקר בעקבות בעיות התחשבנות של המדינה מול בתי החולים, שצפויים להפסיד ממנה מאות מיליונים אם לא יפוצו על אובדן הכנסותיהם. עד שזה ייפתר, רובנו נמשיך להיות מבוזים ברפואת מסדרונות.
"הקורונה הוציאה מהמשוואה את השאלה למה", צבר אומר. "אף אחד לא שואל יותר למה צריך אשפוז בית, עד כדי כך שגם בתי החולים – שהיו המתנגדים הגדולים ביותר – מתגאים עכשיו שיש להם מערכי אשפוז בית. אני חושב שהשילוב הנכון יהיה, בסופו של דבר, שבתי החולים יטפלו במטופלים שזקוקים לניתוחים, לבירור מורכב, לדימות מורכבות או באנשים שאין להם מערכת תומכת. בהערכה גסה, 40 אחוז ממי שמטופלים כיום בבתי חולים יוכלו לקבל טיפול בבתיהם. כלומר שבתי החולים ימשיכו להיות נוכחים מאוד במקומות שהם מצטיינים בהם ובשאיפה יתפנו מהלחץ של 140 אחוז תפוסה, שבו כולם עובדים בטרפת תוך סיכון החולים בזיהומים ושחיקת הצוותים, ויוכלו לחזור לעבוד בתפוסה של 80 אחוז. הקהילה תאשפז את כל השאר. קחי לדוגמה כירורגיה; יש אחוז לא מבוטל של אנשים ששוכבים במיטות כירורגיות שהם לא בני ניתוח עכשיו, או שמטפלים בהם שמרנית עם אנטיביוטיקה. אין שום סיבה בעולם שהאנשים האלה ישכבו בבתי חולים. החזית הביתית היא אינסופית; אם תפנה 40 אחוז מבתי החולים – פתרת את מצוקת האשפוז בן לילה".
בשונה מהנוכחות המתמדת שלו אצל גוססים, הוא נמנע מלהגיע ללוויות ושבעות. "כל אחד עם השריטה שלו", הוא צוחק. "להיות נוכח ליד אדם שעומד למות אין לי בעיה. אני מרגיש שיש לי מה לתרום. אחרי שהוא נפטר, זו סיטואציה שאני מרגיש בה לא בנוח כי אין לי בה מה לעשות".
ועוד הפתעה: הוא לא תומך בהמתת חסד. "רוב החולים שמבקשים המתת חסד מעוניינים להפסיק לסבול, ויש לנו היום בארץ את הכלים לגרום להפסקת סבל. אני לא צריך להרוג אותם בשביל זה. לא רוצה להיות מלאך המוות של עולם הרפואה, זה לא התפקיד שלי, לא בשביל זה למדתי את המקצוע, מה עוד שהפשרה הנוכחית עובדת מצוין".
בספרו מתאר צבר כיצד כמעט ועבר לרגע לצד השני, כשגילה בליטה חשודה בכתף, שאחרי בירור מתוח התברר שאין לה כל משמעות רפואית. "לרגע אחד התמזגו חיי בחיי האנשים שאני מטפל בהם שנים", הוא כותב. "לרגע אחד קטן עברתי על בשרי את מה שהם חווים ומרגישים".
מה למדת מהניסיון הקצר הזה?
"אני תמיד מסתובב עם המחשבה שאולי ברגע האמת יגלו את הבלוף שלי. אולי כשזה יהיה שלי, אני אשבר ואגיד, 'תנו לי כל טיפול ביקום'. אבל לפחות במיקרו שנייה שדיווחו לי, הייתי מוכל. אמרתי, 'אוקיי, יש צדק פואטי'. היה ברור לי שזה יקרה. הדבר העיקרי שהימם אותי היה כמה שכחתי את הכלים של עצמי. באתי לייעוץ אצל אורתופד אונקולוגי ויצאתי מהמפגש בלי שקיבלתי תשובות לשאלות שהכנתי מראש, כי לא כתבתי אותן. שזה דבר שאני תמיד אומר למטופלים שלי: תכתבו את השאלות ואל תצאו עד שאתם לא מסמנים על הכל וי. ברגע האמת אני עצמי שכחתי לעשות את זה".
אחרי 30 שנה של חיים לצד המוות, עד כמה אתה מתכנן את המוות שלך?
"יותר מלתכנן את המוות שלי, אני עסוק בלנהל את החיים שלי ביום־יום מתוך אפשרות שאולי בסוף אותו יום אקבל בשורה מרה על עצמי. אני מסתכל במראה ואומר לעצמי, 'היה ואקבל בשורה רעה הערב, האם אני מרוצה?' ואם יש מה לתקן, אני מתקן. מהמטופלים שלי למדתי שמי שחי מאוד בשלמות עם חייו, חי בשלמות גם עם סוף חייו. ומי שהיה מסוכסך עם חייו מסוכסך גם עם סוף החיים שלו. מכך אני מסיק שכנראה אהיה שלם עם מותי".
צילום: איליה מלניקוב, ורדי כהנא
