ידידו הטוב של האדם: היא קפצה וליקקה את ידה והביטה בה בעיניים עצובות, כך ליוותה אתמול במבה, כלבה מעורבת בת שלוש, את סוזן בן־שלום מהיישוב הקהילתי גן נר שבגלבוע בטיפול הכימותרפי שעברה במחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי "העמק" בעפולה.
לפני כשלוש שנים אימצה משפחת בן־שלום את במבה. "היא חיה איתי, הצילה אותי מהעצב הכבד על מותו של כלב שגר איתנו 13 שנים", סוזן מספרת, "אימצנו אותה בכלבייה בקצרין, ומאז היא איתנו, ממש כמו הבת שלי".
קראו עוד:
סוזן, בת 61, אם לשניים וסבתא לחמישה נכדים, עובדת כסייעת בגני ילדים במועצה האזורית הגלבוע. בחודש נובמבר, בעת שבדקה את עצמה, היא נתקלה בגוש בשד. היא מיהרה להגיע לבדיקות רפואיות, ובסיומן התבשרה שהיא חולה בסרטן השד. היא עברה ניתוח להסרת הגידול, ומספר שבועות לאחר מכן החלה בסדרת טיפולי כימותרפיה במחלקה האונקולוגית ב"העמק". אתמול עברה סוזן את הטיפול השלישי עם הכלבה, והיא צפויה לעבור עוד מספר טיפולים עם במבה כמובן לצידה.
"הכרתי את סוזן לפני שלושה חודשים", מספרת העובדת הסוציאלית של המחלקה, דקלה לזרוביץ', "נפגשנו לפני תחילת הטיפולים, והיא שיתפה אותי בבקשה אישית מוזרה שלה – להגיע לטיפולים רק עם הכלבה שלה. היא הסבירה שהיא מעניקה לה כוח. הרמתי גבה אבל פניתי להנהלה".
אינה צביטמן, אחות אחראית במכון האונקולוגי, מספרת ש"סוזן ישבה לצידי במשך שעה ואמרה 'אל תגעי בי, אל תכניסי לי מחט ואל תדקרי איתי'. הסברתי לה שאני חייבת לתת לה את הטיפול, שזו הפרוצדורה הרפואית, ואז היא דיברה איתי על הכלבה שלה, כמה חשוב לה שהיא תהיה לצידה. סוזן מקבלת את הטיפול בחדר נפרד, אין מגע בין הכלבה למטופלים אחרים".
הכלבה במבה מלווה את בעליה בטיפולי הכימותרפיה במרכז רפואי "העמק"
(צילום: מרכז רפואי העמק)
סוזן: "פחדתי מהטיפול והרגשתי שרק במבה תסייע לי להתמודד עם החרדה. הייתי בטוחה שלא יאשרו את זה, אבל אחרי כמה ימים קיבלתי תשובה חיובית. הטיפול נמשך כחמש שעות ויש שעת המתנה, ואז אני מוציאה את במבה החוצה לטיול קצר. היא מתיישבת על מגבת בכיסא לידי ומלקקת אותי כל הזמן וככה אנחנו ביחד, לא נפרדות. אני מרגישה שזה גם טוב לה. היא הייתה בת חודש וחצי כשאימצנו אותה. בלעדיה היה לי הרבה יותר קשה כאן".
בעוד כמה חודשים ישלימו במרכז הרפואי "העמק" את הקמתו של "בית שולמית", והמערך האונקולוגי יעבור לבניין החדש. הוא יכלול מכון רדיותרפיה להקרנות, מחלקות אשפוז לחולים במחלקות אונקולוגית והמטולוגית, מרכז יום לטיפול תרופתי וכימותרפי, מרכז לשיפור איכות החיים של החולה ומשפחתו, בית מרקחת ומכון לחקר הסרטן שיוקם בשיתוף הטכניון.
"הם היו ממש העולם האחד של השני"
גם כלבו של מיקי מאירוביץ ז"ל נתן לו תמיכה גדולה במהלך שנות מחלתו, ועד לרגעיו האחרונים בבית החולים בחודש שעבר. בצעד לא שגרתי אפשר המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה לבני משפחתו של מאירוביץ להביא אל חדר האשפוז את כלבו האהוב, כדי שהוא יוכל להיפרד גם ממנו.
אף עין לא נותרה יבשה, כאשר הכלב בון הוכנס אל חדרו של מאירוביץ (75) במחלקה פנימית ד' של בית החולים רמב"ם. הבת נועה העלתה את בון אל מיטת אביה, שכבר היה נתון בהכרה מעורפלת. "אני בטוחה שאבא הרגיש אותו וידע שהכלב אותו כה אהב נמצא לידו גם ברגע הקשה הזה", היא מספרת.
מאירוביץ, תושב קריית מוצקין, אב לשלושה וסב לשש נכדות (נכד ראשון, אותו לא יזכה להכיר, צפוי להיוולד בקרוב), שירת שירות צבאי ארוך שנים והשתחרר בדרגת אלוף-משנה. הוא לחם כקצין בצנחנים במלחמת ששת הימים, שימש קצין שלישות של חטיבת השריון 679, קצין שלישות פיקוד צפון במהלך מלחמת יום הכיפורים ובתפקידו האחרון היה מפקד הבקו"ם.
"אבא היה איש צבא ממש, הצד הרגשי היה פחות דומיננטי אצלו, אבל עם כלבים הוא הפך לרך כמו מרגרינה", מספרת נועה מאירוביץ, תושבת שדה ורבורג, "כל החיים היו לנו כלבים וכאשר דון, הכלב האחרון, מת, אב היה שבור לב. הוא לא רצה לקחת כלב חדש, כדי לא להיקשר אליו ולהיפרד".
מאירוביץ התאהב בויולה, כלבתה של בתו, ואמר כי אותה הוא מוכן לאמץ. "חיפשתי עבורו כלב מעורב שנראה כמו הכלבה שלי, ומצאתי אחד כזה", מתארת הבת, "אבא התאהב בו מיד ובחר לו את השם בון. שבע שנים הוא גידל אותו באהבה גדולה מאוד, הוציא אותו לטיולים. בון היה כמו הצל שלו, הלך אחריו צמוד, קשר ממש מדהים. לכל מקום שהלכנו, הוא תמיד הגיע עם בון".
לפני שלוש שנים נפל מאירוביץ במדרגות. במהלך בדיקת סי.טי שעבר התגלתה מחלת סרטן בדרכי המרה של הכבד. הרופאים בישרו כי המחלה בשלבים מתקדמים, מה שהצריך טיפול כימותרפי במשך שנתיים. המשפחה מספרת כי לאחר שהטיפול החל לגרום יותר נזק מתועלת, הוחלט להפסיקו ומאירוביץ המשיך לקבל טיפול תומך.
בתו מספרת: "גם כאשר אבא היה חולה והתקשה בתנועה, הוא המשיך לטפל בבון. הוא ניהל מערך שלם סביב הכלב. אמרתי לו שיביא לי אותו למשמורת והוא לא הסכים להיפרד מהכלב. כל הזמן דאג לו. אבא אמנם היה מטופל כבר, אבל הוא נשאר מטפל של הכלב. הקשר הזה הפיג לו את הבדידות, כי הוא חי לבד. בון היה העולם שלו ברגעים הכי קשים שלו. בשבע השנים האחרונות הם היו ממש העולם האחד של השני".
הלך איתו לכל מקום. מאירוביץ והכלב בון
(צילום: באדיבות המשפחה)
ביום שבת, 4 בפברואר, אושפז מאירוביץ ברמב"ם. למחרת התבשרו בני משפחתו כי מצבו קשה. "אמרו לנו שצריך להיפרד", משחזרת נועה, "אלו היו רגעים מאוד קשים של כולנו. חיבקנו אותו ועטפנו אותו, אבל בון היה חסר. אני בעצמי אמא לכלבים ולילדים ואני גם כלבנית טיפולית , אני מבינה את הקשר הזה. אבא היה בהכרה, הגיב במבטים ובלחיצות ידיים. הרגשתי שחייב להיות מפגש אחרון בינו לבון, שהוא חלק מאתנו וחלק מהחיים של אבא. לא האמנתי שיאשרו כזה דבר.
"אחת האחיות ראתה אותי מאוד נסערת ובוכה, ושאלה איך אפשר לעזור. אמרתי לה שאני ממש חייבת שיאשרו לכלב של אבא שלי להיכנס ולהיפרד ממנו, ושאני לוקחת עליו אחריות מלאה".
חני ניסים, אחות במחלקה פנימית ד' ברמב"ם כבר 37 שנה, היתה הנשמה הגדולה שנרתמה למשימה. "הבת סיפרה לי את הסיפור בבכי, אמרה שאביה גוסס ושהיא רוצה להביא אליו את הכלב שלו. המחלקה אמנם עמוסה, כולם רצים. נעמדתי לשנייה ואמרתי לעצמי, שאני עוזרת לה להביא את הכלב, כדי שיוכל להיפרד מאבא שלה בשעותיו האחרונות. הוא היה קשור אליו מאוד".
"אבא היה בהכרה מעורפלת כאשר בון הגיע אליו. הנוכחות שלו אתנו בזמן הזה הייתה מאוד חשובה ומשמעותית עבורנו וגם לבון. ההבנה הזאת, שאתה חלק מהמשפחה שנפרדת"
ניסים פנתה לוורוד אבולהיג'א, זיהומולוגית ברמב"ם, ושיתפה אותה בבקשה. השתיים פעלו יחד כדי להשיג אישורים לבון, שהיו כרוכים גם בבדיקת תיק החיסונים של הכלב. בסופו של דבר האישור התקבל. "ברגע שחני הודיעה לי שנוכל להביא את בון, ביקשתי מהמטפלת של אבא להגיע איתו", מספרת נועה, "המאבטחת ברמב"ם הייתה בהלם כשהיא ראתה כלב מגיע במונית לבית החולים".
וכך הגיע בון אל מיטת בעליו האהוב בשעותיו האחרונות. סביב מיטתו של מאירוביץ ניצבו אשתו לשעבר, ילדיו, אחיותיו, חתניו וכלותיו. אליהם הצטרף כלבו האהוב והנאמן. "אבא היה בהכרה מעורפלת כאשר בון הגיע אליו. הנוכחות שלו אתנו בזמן הזה הייתה מאוד חשובה ומשמעותית עבורנו וגם לבון. ההבנה הזאת, שאתה חלק מהמשפחה שנפרדת. הנחתי את בון על המיטה של אבא כדי שירגיש אותו וליטפתי את שניהם. בהמשך סידרתי לו מקום איתנו בחדר. הוא ישב ליד המיטה והיה איתנו יחד עד לרגע הפטירה של אבא".
