הנה כרטיס הביקור של שולמית שפרבר: בת 33, גדלה בבית חרד"לי, אך בסביבה דתית שמרנית. מגדירה עצמה כמי שממוקמת על הרצף הדתי אבל אינה דתייה קלאסית. מטפלת מינית מוסמכת במרפאה הציבורית הגדולה בישראל לטיפול ושיקום מיני, שבבית חולים רעות, והראשונה בישראל שמיישמת תנועה במהלך הטיפול.
גם אם זה נשמע לא מתחבר, לדברי שפרבר "הכול מתחבר, כי נכון שגדלתי בחברה שמרנית וסגורה אבל בבית פתוח, ליברלי ונאור, שאפשר וכיבד שיח פתוח על כל נושא, לרבות מין", היא מסבירה.
ובכל זאת ולמרות זאת, לא בנאלי שמכל תחומי הטיפול, היא בחרה להתמקצע דווקא בטיפול מיני. "לפי התפיסה שלי", היא מבהירה, "אדם שטוב לו במיניות שלו, הוא מלך. הוא מסתובב בעולם בתחושת רווחה. הוא בטוח ושלם. החיוניות שלו גבוהה, הוא מסופק ואת זה, על דרך ההיפוך, מבינים כל האחרים שמיניותם פגומה ותחושת הערך העצמי שלהם, נמוכה וקשה".
1 צפייה בגלריה
שולמית שפרבר."אדם שטוב לו במיניות שלו, הוא מלך. הוא מסתובב בעולם בתחושת רווחה"
(צילום: הלה נס, דוברות ביה"ח שיקומי רעות)
"טיפול בתנועה, מסיר מהר ומדויק יותר את מחסום השפה, הבושה, הטאבו"
את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה, השלימה כמו אמה לפניה בארצות-הברית. "ואז עם תואר ביד התלבטתי לאן אני ממשיכה מכאן כשברקע ברור לי שארצה לשלב תנועה בכל תחום טיפולי בו אבחר". היא הלכה שבי אחר הרצאה מקרית ששמעה על מיניות, וכאן למעשה התקבלה ההחלטה על המקצוע שבו תעסוק בחייה. כשחזרה לארץ, השלימה לימודי תואר שני בטיפול מיני ולפני שנתיים הוכשרה בבית החולים רעות, להיות המטפלת המינית הראשונה בישראל בתנועה.
"טיפול רגיל הוא מילולי, כשלא פעם למטופלים קשה ומביך, לפחות בהתחלה לדבר על נושא שחונכו שהשתיקה יפה לו: מין. ולכן בטיפול הקונבנציונלי, לוקח זמן לא רק לבנות אמון בין המטופל למטפל, אלא גם לשחרר את המקום הכי פגיע ואינטימי שלנו. את המיניות. ולעומת זאת, טיפול בתנועה, מסיר מהר ומדויק יותר את מחסום השפה, הבושה, הטאבו, המה יגידו וכו' ומאפשר, בהנחייתי הקשבה גופנית.
היא מתארת סיטואציה מחדר הטיפולים: "הגיע אליי זוג שהאישה סיפרה כי היא יכולה לחוות רק אורגזמה עצמית ולא באמצעות מגע מיני עם בעלה. הנחיתי אותם לעמוד האחד מול השנייה ולרקוד. אז הבחנתי עד כמה הם לא מסונכרנים. כל אחד מהם היה בסולו שלו, בלי התייחסות למי שממולו ומכאן הבנתי שכפי שזה מתנהל בקליניקה זה קורה אחד לאחד גם במרחב המיני ביניהם".
"טיפול רגיל הוא מילולי, כשלא פעם למטופלים קשה ומביך, לפחות בהתחלה, לדבר על נושא שחונכו שהשתיקה יפה לו. טיפול בתנועה, מסיר מהר ומדויק יותר את מחסום השפה, הבושה, הטאבו, והמה יגידו"
בהמשך המפגשים הטיפוליים, כשמפלס המבוכה התחיל לרדת, הם תרגלו תנועה כשהאחד צופה בשני ולהיפך. "לאט לאט הגוף בתנועותיו אמר את מה שהפה התקשה לומר, וככל שתרגלו יותר והצליחו למקם ולאתר את הבעיה ביניהם, מכאן, היא כבר מאפשרת פתרון", היא מסבירה.
למרפאה שלה מגיעות גם נשים רווקות ונשואות המתקשות לקיים יחסי מין. אחרי שנשלל הפן הבריאותי מתחיל הטיפול המיני הקבוצתי או הפרטני. "לא פעם אני מדגימה למטופלת כזו, ריקוד בטן תוך נענוע האגן. שליטה בגוף תשפר לה את הדימוי העצמי הנמוך ואת הערך הנפשי הפגוע שלה ורק אז ממקום של שליטה בגוף, אוכל לחזור איתה לבעיה בנרתיק שאינה מאפשרת חדירה. התנועה שהיא תרגלה, מלמדת אנשים להיות קשובים ומחוברים לגוף שלהם", היא אומרת.
כשהאב הרב קיבל וחיבק את האחות שיצאה מהארון
את האני מאמין המקצועי שלה שהביאה מהבית, היא מיישמת גם בביתה כשרשמה את שני ילדיה לחוג באומנות לחימה. "בכלל לא חשוב באיזה ענף הם יתמקדו כל עוד יתנו לגוף שלהם, או, גם לגוף שלהם, לומר את דברו ולהביע את עצמו. התנועתיות היא מתנה והיא שובר השיוויון בין אדם כבוי למיני וחיוני ומהלך הנח בעולם הזה".
שפרבר, נשואה ואם לשניים, התשיעית מעשרה ילדים שגידלו הרב פרופסור דניאל שפרבר, חתן פרס ישראל במדעי היהדות ורעייתו, שעלתה מארצות-הברית אחרי שהשלימה לימודי פסיכולוגיה לצדה של לא אחרת מאחת, הילרי קלינטון. "גדלתי בירושלים, בשכונת קטמון ובהמשך עברנו לרובע היהודי בעיר העתיקה לשכונה בעלת מאפיין דתי שמרני ומסוגר לעומת הבית שלי".
אבל לא רק השכונה והבית לא היו בהלימה עם חיי המשפחה שלה. גם שלומית הנערה, הייתה יוצאת דופן מול חברותיה. "כבר מגיל צעיר נמשכתי לתנועה. לכל מה שקשור ומתקשר עם גופניות. למדתי מחול מודרני ולמדתי התעמלות קרקע, בהמשך נחשפתי ליוגה ולפלדנקרייז ולריקודי בטן; התאהבתי בהפעלת הגוף. זה היה ועדיין ה'אני מאמין' שלי לחיים מאושרים", היא מבהירה.
כשהייתה בת 10, אחותה הבוגרת ממנה ב-15 שנים, אז כבת בת 25 יצאה מהארון. "זה היה סיפור ענק", היא נזכרת. "אבל הוריי הדתיים חיבקו לא רק אותה ואת ההעדפה שלה, אלא את כל חבריה לקהילת הלהט"ב. כצעד ראשון והצהרתי הם הצטרפו לעמותת הורים לילדי להט"ב ובהמשך אף הנחו קבוצות הסברה ותמיכה. בלילות שבת ובחגים התארחו רבים מחבריה של האחות סביב שולחן המשפחה.
"הוריי המכילים והנאורים, חיבקו את כל אלה שהמשפחות שלהם דחו והרחיקו, ולא פעם במוצאי שבת הם אף טרחו להתקשר לאותן משפחות ולנסות לגרום להן להכיל ולקבל את הילד השונה שלהם", היא מספרת.
דיבורים חופשיים על המחזור החודשי בבית הרב
היא פגשה פעם נוספת את הפער שבין הבית לסביבה, כשנדהמה כשחברותיה חיפשו מידע על המחזור החודשי ויחסי מין ולא היה מי שינגיש להן אותו. "כל זה קורה כשאצלנו בבית, ההורים שלי חשפו לנו, באופן גלוי ופתוח ספרים בנושא ועם כל שאלה יכולתי גם בחופשיות לפנות לאימא שלי, בלי שום מבוכה. כי לדבר על מיניות, אצלנו בבית היה כמו לדבר על כל נושא אחר. בפתיחות, בהקשבה, בהכלה ובהדרכה".
עד כמה פתוח ויוצא דופן היה ביתו של הרב שבו גדלה, יעיד הסיפור הבא: לפני שנה, בימי סגר הקורונה, הוציא אביה, הרב דניאל שפרבר, פסק הלכה שמתיר מגע בין בעל לאשתו גם בימי "שבעה נקיים" (על פי ההלכה היהודית יש לספור שבע יממות אחרי המחזור החודשי ורק אז מותרת האישה לבעלה). פסק ההלכה הזה ראוי לציין, יצא בימים שבהם אסר משרד הבריאות על טבילה במקוואות ובבריכות השחייה.
הרב שמואל אליהו שנחרד מהפסק, הגיב: "אוי לאוזניים שכך שומעות", וצירף רבים למחאתו נגד הרב שפרבר. פסק הלכה מאוחר יותר שהנפיק, אסר טיפולי המרה בנימוק: "טיפול זה לפי עדויות מוסמכות, כלל אינו אפקטיבי ועלול לגרום סבל רב, פיזי ופסיכולוגי. בנוסף", כתב הרב שפרבר בפסק ההלכה, "חלק משיטות ההמרה יש בהן משום עינוי".
עם כמות כזו אין סופית של פתיחות וקבלה, אך ברור הוא שההורים לדברי שלומית, היו ועודם המודל שלה לחיים. "מאז ומתמיד הוריי איתי במאה אחוז, סביב כל בחירה והעדפה שעשיתי כמו עם כל האחים והאחיות שלי שבחרו, כל אחד מהם ברצון הכי חופשי ומשוחרר שלו, את מיקומו על הרצף הדתי יותר או המחמיר פחות", היא מספרת.
