כבר שבעה חודשים שמוחמד ג'אברין מקדיש כמעט את כל ימיו לטיפול בפצועי המלחמה. ג'אברין, העוסק בתחום השיקום כבר מעל עשר שנים, מחזיק בתפקיד חשוב: אח אחראי במרכז השיקום "חוזרים לחיים" לפצועי המלחמה במרכז הרפואי שיבא. הוא משתף אותנו בחלק מהמסע הממושך שעובר על הלוחמים הפצועים, שחלקם חוזרים לאחר שחרורם להודות לו. בימים מתוחים אלו, הוא מעביר מסר של דו-קיום: "חשוב לי שכולם יידעו שאנחנו פה ביחד, ואנחנו ננצח ביחד", אומר ג'אברין.
לדבריו, "הצוות נותן פה את הכל כדי לשקם את כולם, ללא יוצא מן הכלל. חשוב לי מאוד שידעו שיש גם מוסלמים טובים, שעוזרים, תומכים ומטפלים מכל הלב ובאהבה".
ג'אברין משתף בהחלטה לבחור במקצוע שלו: "כשהייתי קטן, לצערי בגלל חוסר מודעות לרפואה במגזר, איבדתי איש מאוד יקר לי בגלל בעיה רפואית שלא הייתה צריכה לקרות. הבטחתי לעצמי שאלמד ואכנס ספציפית לתחום השיקום כדי שאעלה את המודעות במגזר. אני חושב שבחרתי את המקצוע שהכי מתאים לאישיות שלי".
כדי לטפל בשטף הפצועים שהגיעו בימים הראשונים, התגייס ג'אברין לצוות הקמת מרכז השיקום. "היה אתגר גדול מאוד לפתוח מחלקות במהירות כל כך גדולה", הוא נזכר, "בתוך 72 שעות פתחנו מחלקה שלמה. לא היה לנו צוות. היינו צריכים לגייס צוותים של מחלקות פנימיות ולהכשיר אותם כצוות שיקום. מדובר בתחומים שונים לחלוטין. מחלקה פנימית זו מחלקה אקוטית, אתה מטפל בבנאדם ומשחרר אותו אחרי יומיים-שלושה, שבוע לכל היותר. בתהליך שיקומי אתה צריך ללוות את המטופל. זה אתגר לא קטן".
שיקום בשיבא של אחד הלוחמים שנפצעו. צפו:
אלון נפצע בעזה וחזר לחיים: "עברנו דברים שזוגות לא עוברים חיים שלמים"
(כתב: אסף קמר| צילום: טל שחר | עריכה: קורל קוט)
מאז הקמתו ועד היום, עובד מרכז השיקום באופן אינטנסיבי להשיב לפצועים את העצמאות. "בתחילה, רוב הפגיעות היו פציעות ירי שגרמו לשברים, אך לאחרונה רוב הפציעות הן אורתופדיות, ונגרמות כתוצאה מהדף או חדירה של רסיסים עמוקים", הסביר ג'אברין. "הפציעות הללו גורמות לפגיעה בעצבים ולהגבלות פיזיות. מדובר בפעולות יומיומיות שנפגעות, דברים מובנים מאליהם כמו לצחצח שיניים, לנעול נעליים, לקחת מזלג מהצלחת לפה. זו משימה קשה".
מוחמד ג'אברין: "הגיע אלינו איש צבא עם פגיעה משמעותית ברגל. כבר מסרו לו שכנראה יצטרכו לקטוע לו את הרגל, אך הוא התעקש ללכת על כל הניתוחים האפשריים. כל הצוותים נלחמו להציל לו את הרגל. כעבור חמישה חודשים הבנאדם חזר ליחידה שלו על שתי רגליים, בלי תותב"
הפציעות הקשות והמורכבות דורשות זמן ממושך לטיפול ולהחלמה. "מדובר בתהליך ארוך מאוד עם עבודה משולבת של הצוות הפרא-רפואי: פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, הידרותרפיסטים, פסיכולוגים, אחים ואחיות", הוא אומר. "ברגע שמטופל מתקבל, אנו בונים לו תוכנית שתפורה לצרכים שלו, ועד שהוא משתחרר השאיפה היא להחזיר אותו כמה שיותר קרוב לחיים השגרתיים. לא כולם חוזרים במאה אחוז בגלל אופי הפגיעות, אבל התהליך השיקומי הוא חלק בלתי נפרד מהחזרה לחיים. בלי זה אי אפשר להסתדר".
3 צפייה בגלריה
בין טיפול לטיפול יש גם זמן להנאות. מרכז השיקום "בוחרים בחיים" בשיבא
(צילום: יונתן בלום)
משאירים את הפוליטיקה בחוץ
לפי שעה, עבודתם המאומצת של צוותי השיקום בבתי החולים ברחבי הארץ נושאת פירות. מדי יום אנו עדים לסיפורים המרגשים ויוצאי הדופן של הפצועים הקשים, שהגיעו במצב אנוש וכעבור כמה חודשים של שיקום אינטנסיבי השתחררו עם תקווה חדשה.
"היה לי חייל שנפצע ב-8 באוקטובר, ממש מהפצועים הראשונים", מספר גא'ברין. "זו הייתה פציעה מאוד קשה עם פגיעה בכלי דם וברקמות העמוקות. הוא התאשפז כאן בסביבות שלושה חודשים, עבר סדרת ניתוחים וטיפולים מתקדמים, וכבר בהתחלה אמר לי 'תשמע, אני רוצה לצאת מכאן ולחזור למה שהייתי'. לפני שבועיים בדיוק הוא בא לבקר אותי על מדים.
"הבנאדם חזר לתפקיד, אפילו קיבל דרגה וקידום. זה סיפוק מטורף מבחינה מקצועית. אתה מקבל בנאדם שכמעט תלוי בכל דבר, ופתאום אתה רואה שהוא חוזר לשירות ובא להגיד לך שלום ולהודות לך על שסייעת לו לחזור לחיים. אתה רואה ממש בנאדם חדש מולך, עם כל המורכבות של הפציעה. זה מדהים. זה ריגש אותי מאוד".
ג'אברין מוסיף: "במקרה אחר הגיע אלינו איש צבא בעל תפקיד משמעותי עם פגיעה משמעותית ברגל. היה סיכוי של 90% לקטיעה. כשהוא היה בטיפול נמרץ כבר מסרו לו שכנראה יצטרכו לקטוע את הרגל. הוא התעקש לא לקטוע את הרגל וללכת על כל הניתוחים האפשריים. גם אנחנו וכל הצוותים נלחמנו להציל לו את הרגל. הוא עבר טיפולים פרא-רפואיים מאוד אינטנסיביים. כעבור חמישה חודשים הבנאדם חזר ליחידה שלו על שתי רגליים, עצמאית, בלי תותב. הוא הצליח נגד כל הסיכויים להציל את הרגל שלו. הרבה מאוד מזה זו הצלחה שלו. זה סיפור הצלחה מרתק".
ומהצד השני, יש רגעים קשים מבחינה נפשית?
"כן. אתה יודע, לא מדובר רק על החיילים, גם המטפלים נפגעים. לכל אחד יש בן, בת או חבר שהם מגויסים, חלק מהמטפלים גם איבדו אנשים. בנוסף, יש הרבה אנשים צעירים במקצוע. היה להם קשה, זה לא פשוט. כמובן שבית החולים מלווה אותם. בשיבא יש ממש צוות ייעודי של מומחי חוסן אישי שנבנה ללוות את הצוותים ואת המטפלים מבחינה נפשית. לפעמים זה מתבצע בזום, ולפעמים בפגישות אישיות. הם נותנים לאנשי הצוות לפרוק את הכל ולהגיד את מה שהם מרגישים. זו באמת תמיכה יוצאת מן הכלל. אנשים פה מחוזקים ואנחנו ממשיכים לעזור להם".
המתיחות בין יהודים לערבים מורגשת בבית החולים?
"60% עד 70% מצוות המטפלים הם מהמגזר. זו סיטואציה לא פשוטה לטפל בפצועי המלחמה. כל אחד עם הצד הפוליטי שלו, אבל אתה רואה פה אחדות ועבודת צוות מבחינת חיבור בין אנשים והצוות המטפל. הצוות הוא כמו משפחה עם המטופלים עד כדי כך שהם משתחררים ושומרים על קשר, באים להגיד שלום, מזמינים את האנשים. זה פשוט מדהים.
"אם לומר את האמת, לא ציפיתי. היו לי הרבה חששות בתור מנהל, אבל שאפו לצוותים. הם באמת לקחו את הטיפול בפצועים כמשימה לאומית והם עושים את זה על הצד הטוב ביותר, בלי לחשוב על שום דבר אחר. ברגע שנכנסים לשטח ומטפלים הכול שוקע ומנוטרל ועובדים נטו מקצועי, נותנים חיבוק וחום לכל האנשים פה. בעיניי זה הניצחון הכי גדול לראות שאנשים עובדים ביחד".
קראו עוד בסדרת "המשקמים":
