נטלי לו לא ידעה להגיד "לא". היא הייתה משענת לחברים ולבני המשפחה שלה, סייעה בכל בקשה וטובה בחיוך רחב, תמיד שמחה לעזור. שום דבר לא עצר אותה מלהגשים את הרצונות והבקשות של הסובבים אותה, לעיתים קרובות על חשבון הרצונות והצרכים של עצמה. אבל אז, בגיל 28, היא נתקפה פתאום בכאבי מפרקים משתקים ואף לקתה בעיוורון בעין אחת. כהרגלה, היא השתיקה את המצב הבריאותי שלה וניסתה לסחוב למרות הכאב. באוגוסט 2005 לו הגיעה לקצה גבול היכולת שלה - וניגשה לרופא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במרפאה לונדונית טיפוסית, לו שמעה את האבחנה מפי הרופא שלה: היא חולה במחלה אוטואימונית (מחלה שבהן הגוף תוקף את עצמו) בשם סרקואידוזיס. הרופא הציע טיפול תרופתי, והיא הקשיבה אך שללה את המשך הטיפול. לו אמרה לרופא: "אני מבינה, אבל אני הולכת לבדוק את כל האופציות". השמיים, כפי שחששה כל כך, לא נפלו. היא הבינה שהיא חייבת לעשות שינוי, אחרי שנים שבהן הייתה מרוכזת בחייהם של הסובבים אותה ובפתרון הבעיות שלהם - אבל לא בחיים של עצמה. כיום, כסופרת ומומחית למערכות יחסים, לו מכנה את עצמה "מחלימה מריצוי יתר". מתוך תהליך ההחלמה הזה נולד גם ספר מצליח שכתבה, בשם "השמחה שבאמירת 'לא': תוכנית פשוטה להפסיק לרצות, לנכס מחדש גבולות ולהגיד 'כן' לחיים שאתם רוצים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בסיפור של לו יש אומנם רגע דרמטי של הארה, שהגיעה עקב משבר גופני ובריאותי, אבל עבור חלקנו הרגע הזה עוד לא התרחש, ואולי לא יתרחש לעולם. חלקנו ממשיכים בדפוסים של ריצוי יתר, כלומר אומרים "כן" גם כשאנחנו רוצים לומר "לא", אפילו שעמוק בפנים אנחנו יודעים שההחלטות האלה לא בהכרח טובות לנו.
"ריצוי יתר הוא אוסף של אסטרטגיות פסיביות שהושרש בילדות, במטרה להימנע מכאב או הרגשת חוסר ערך, וכדי שנרגיש ראויים ובטוחים", כותבת לו בספרה. אלא שבמקום להרגיש ראויים ובטוחים, "ריצוי יתר מוביל לרגשות כרוניים של ערך עצמי נמוך, חרדה, טינה ותוצאות שליליות". ריצוי יתר, היא טוענת, מונע מאיתנו להיות מי שאנחנו וליהנות ממערכות יחסים מיטיבות, כי אנחנו לא מרשים לעצמנו לומר "כן", "לא" או "אולי" בצורה אותנטית, אלא רק מתוך חשיבה על צורכי האדם שמולנו.
מה גורם לנו להגיד "כן" כשאנחנו רוצים לומר "לא"? בילדות לימדו אותנו שחשוב שנהיה "טובים", כלומר צייתנים, עם חוש מחויבות מפותח לסביבה ותחושת חובה כלפי דמויות סמכות. לו מסבירה שגדלנו ב"עידן הציות", תקופה שבה לא לימדו ילדים לעמוד על שלהם אלא לענות על סט סטנדרטים שהוכתב מראש. כך, משימת הריצוי הוטמעה בנו כחלק מובנה מתפיסת עולמנו. לנשים, כמובן, יש יותר סיכוי לפתח התנהגות של ריצוי יתר, כי החברה לא מגיבה באותו אופן כשגברים ונשים מגלים אסרטיביות. "פחות סביר שגברים ייענשו אם יגלו אסרטיביות אפילו באופן הבסיסי ביותר, בעוד חלקים רבים בחברה עדיין יזעיפו פנים כשאישה תעשה את אותו הדבר", כותבת לו.
בספרה היא מזהה ומאפיינת סגנונות ריצוי שונים שאנחנו מפתחים עוד בילדות: "עשיית הטוב" (Gooding), לדוגמה, שמבוסס על הצורך שלנו להיתפס כטובים בעיני הסביבה, או הסגנון ה"מתאמץ" (Efforting) שמבוסס על הצורך להצליח מעל ומעבר בכל משימה. ישנם גם ה"נמנע" (Avoiding), "המציל" (Saving) ו"הסובל" (Suffering) - לכולם משותפת המטרה לבסס ערך עצמי, והמנעד מאפשר לנו לזהות את עצמנו בהתנהגויות האלה.
לו מסבירה כי ההשלכות של ריצוי יתר עלולות להיות קשות מאוד, מפני שהגוף חווה את המתחים שנוצרים עקב הבושה והפחד לסרב כמצב של מצוקה תמידית. כשאנחנו מפחדים כל הזמן הגוף שלנו סובל, כי הביולוגיה שלנו לא בנויה למצב של מתח מתמשך. אצל לו זה התבטא במחלה אוטואימונית, אך אצל כל אחד מאיתנו ריצוי יתר יכול להתבטא אחרת, כפועל יוצא של חרדה מתמשכת ולא מטופלת.
איפה עובר הגבול בין להיות אנשים טובים שרוצים לעזור לבין פגיעה בעצמנו והתפשרות על הרצונות שלנו? "ריצוי הוא לא דבר רע, אבל ריצוי יתר הוא שלילי", מחדד פרופ' עמירם רביב מאוניברסיטת תל אביב. "זו האנטיתזה של אסרטיביות. אי אפשר לרצות את כולם. החוכמה היא למצוא איזון בין האינטרסים של הפרט והזולת".
כדי להתמודד עם ריצוי יתר עלינו להבין מאיפה נובע הפחד. "בתשתית של ריצוי יתר יש תחושת חוסר ערך, חוסר שווי וחוסר ביטחון", מסביר פרופ' רביב. "פעמים רבות זה קורה מפני שבתהליך הילדות המוקדמת, משהו בקשרי ילד-הורה משתבש. באופן טבעי ונורמלי ילדים רוצים לרצות את הוריהם. ילד שמרגיש או חש בצורה עמוקה שלא אוהבים אותו ינסה להשיג את האהבה באמצעות צייתנות יתר. זה מתחבר לצורך שלנו להרגיש משמעותיוּת, אנחנו רוצים להרגיש מוערכים על ידי אחרים. אם אני נאהב, אני בעל ערך למי שאוהב אותי. אם אני לא בטוח בזה, אני עלול לוותר על צרכיי כדי להתנהג בצורה שמספקת את האחר".
איך נדע מתי עברנו את הגבול?
"אם את עושה משהו עבור חבר ולאחר מכן מרגישה רע עם עצמך. חברות טובה היא יחסי קח-תן. חברות יושבת על סיכום מאזן שבו הטוב עולה על הרע. אם הרע גובר על הטוב, אפשר להפסיק את החברות".
איך אפשר לשנות דפוס של ריצוי יתר?
"מודעות היא מילת המפתח. אם אני מבין שאני רק נותן ולא מקבל, חשוב לשאול את עצמי מה זה משרת, והאם זה באמת משרת? הרבה מההתנהגויות הפסיכו-פתולוגיות קיימות כי הן משרתות משהו. אם את חשה מנוצלת, צריך לשאול 'האם באמת לא יאהבו אותי אם אעמוד על שלי ולא אוותר?'. המודעות וההתבוננות העצמית עוזרות. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לנו להבין מה מפחיד אותנו בלומר 'לא'".
ראית מקרים שבהם מטופלים הצליחו "להחלים" מהתנהגות מרצה?
"כן, הייתה הצלחה במיתון ריצוי יתר במידה ניכרת. הרבה פונים לטיפול עקב תחושה שהם שווים פחות. מתחת להרבה מההתנהגויות האלו ישנו רובד של חרדה מפני בדידות. טיפול קוטע את שרשרת המסקנות השגויה, שבה אנחנו חושבים שאם לא נעשה משהו יכעסו עלינו".
איך הורים יכולים להימנע מביסוס דפוסים כאלה אצל הילדים?
"חלק מחינוך טוב הוא למצוא את האיזון בין ריצוי לאסרטיביות. אנחנו צריכים כהורים ללמד את הילדים שלנו גבולות. להקנות לילדים גמישות, יכולת לבחור בכל פעם את האסטרטגיה הכי טובה. החוכמה היא האיזון בין הלחצים והצרכים של הילדים וההורים. חשוב גם שנחנך את ילדינו להיות אלטרואיסטים. צריך למצוא את האיזון כדי שלא יהיה צד אחד שירגיש שהוא רק נותן ולא מקבל. חברה מתקדמת בזכות נורמה של הדדיות: אני מוכן להתחשב באחר, אבל אני רוצה שיתחשבו בי. אנחנו לא רוצים שילדינו יהיו נרקיסיסטים, אבל גם שלא ירגישו שאף אחד לא סופר אותם".
"חשוב שנחנך את ילדינו להיות אלטרואיסטים. צריך למצוא את האיזון כדי שלא יהיה צד אחד שירגיש שהוא רק נותן ולא מקבל. אנחנו לא רוצים שילדינו יהיו נרקיסיסטים, אבל גם שלא ירגישו שאף אחד לא סופר אותם"
אחד מהפתרונות להתנהגות מרצה, לפי פרופ' ליעד עוזיאל מאוניברסיטת בר אילן, הוא "להרחיב את תפיסת העצמי שלנו". כלומר, לא לתלות את הדימוי העצמי שלנו באישורים חיצוניים. "בגלל שהרצון שלנו לרצות עולה על הצורך לספק את הדימוי העצמי ולתמוך בו, אפשר למצוא דרכים אחרות לעשות את זה", הוא אומר. "אם תפיסת העצמי שלנו היא ישות נפרדת מהעולם, אנחנו מתחילים להבין שלעצמי יש ערך חברתי, והוא יכול להיבנות ולהיפגע על ידי מה שאחרים חושבים עלינו. לכן חשוב להרחיב את הגדרת העצמי שלנו, ליצור יותר עוגנים שעליהם מתבססת תפיסת העצמי. עם השנים נהפוך לפחות מרצים מאשר כשהיינו צעירים יותר, מפני שהיחסים החברתיים שלנו יותר מבוססים. אצל בני נוער, למשל, כל מפגש הוא קריטי. כשאנחנו מתבגרים אנחנו פחות צריכים אישורים".
גם נועה פז מגדירה את עצמה "מחלימה" מריצוי. פז היא קואצ'רית בת 38 מרמת גן, מנחת הפודקאסט "שמנות מדברות", שהצליחה ללמוד איך להגיד "לא" וראתה שהשמיים לא נופלים. על אף שהתהליך עוד מזמן לה אתגרים, היא מרגישה שהחיים שלה השתפרו. "כיום החיים שלי יותר מעוצבים על פי הרצונות שלי", היא מספרת. "המסוגלות שלי ביחס לעצמי גדלה. לדוגמה, התחלתי לבקש מאנשים שאני לא מכירה להתארח בפודקאסט שלי. זה חלק מלהעז ולחיות".
הדפוסים המרצים אצלה היו קשורים לתפיסות עצמיות ו"כללים" שניסחה לעצמה, שגרמו לה נזק. "הדפוס הראשון היה שאני צריכה להתנהל בהתאם ל'נועה אידיאלית', שהיא קשובה ונדיבה וזורמת ובתודעת שפע. זה באמת חלק ממי שאני, אבל הבעיה היא בתפיסה שאני תמיד יכולה לתת מהאנרגיה שלי ואין בעיה עם זה. פתאום היו קולות של 'לא', שמסמנים את הגבול. לדוגמה שאני עייפה ולא רוצה. הרבה פעמים לא הקשבתי להם, כי רציתי להיות 'הנועה האידיאלית'. בסופו של דבר התרחקתי מחברים או הייתה לי טינה כלפיהם, בגלל שהסכמתי למרות שלא רציתי.
"הדבר השני שניהל אותי היה התפיסה שאני רוצה שכולם יהיו מי שהם, ושירגישו בנוח להיות עצמם לידי. חשבתי שלנסות לשנות אותם זה לא בסדר. לא הייתי אומרת מה מפריע לי, מתוך מחשבה שאם אני מבקשת משהו, אני מצמצמת אותם. וכך, אם קרה משהו שלא מתאים לי, היה לי קשה לומר את זה. בגלל שלא יכולתי להכיל, התרחקתי ופגעתי בקשר".
איך הבנת שה"לא" שלך חשוב?
"בהתחלה זו הייתה הבנה תיאורטית, ואז בחנתי אותה במערכות יחסים. ה'לא' זו מתנה של חיבור לעצמי ולאדם השני. יש לנו נטייה לחשוב שאם לא נגיד 'לא', זה ייצור הרמוניה ושלום-בית, אבל אם לאחד הצדדים לא טוב, ואם לא אמרתי מה אני צריכה, אין הרמוניה. הבנתי שה'לא' אינו מרחיק, אלא פותח גבולות למה כן. כשסומכים על ה'לא' שלי, אפשר לסמוך גם על ה'כן'. חלק מלהביא את עצמי זה להגיד מה אני רוצה".
מה עזר לך עם זה?
"מסיבת כרבולים. זה מקום טוב לבחון גבולות שעזר לי להבין מה אני רוצה. מרחב שבו אני מתאמנת על להקשיב לגוף שלי. זה היה מהפכני בשבילי להבין מה נעים לי. גם הניסיון עזר. לומר 'לא' יותר ויותר עזר לי להבין שזה לא נורא. מה החלופה? לנצח אעשה דברים שאני לא רוצה? אם אני לא אחשוב שהקול שלי חשוב, מי כן יחשוב שהקול שלי חשוב?"
מסיבת כרבולים היא רק דוגמה אחת לכלי שיכול לעזור. לו מציעה גם יוגה, מדיטציה וטיפול פסיכולוגי, שיכולים לעזור מאוד - בתנאי שאנחנו מתבוננים היטב בשורש הבעיה ומתמודדים איתה. כשקשה לנו לומר "לא", כדאי שנשאל את עצמנו: למה זה קשה לי? איזו סיטואציה מהעבר המצב הזה מזכיר לי? מתי למדתי להגיב באופן הזה, ומי לימד אותי להגיב כך? האם זה משרת אותי? ברגע שנכבה את "הטייס האוטומטי" ההתנהגותי שלנו, נוכל ליצור שינוי.
ההחלמה מריצוי יתר קשה גם כי היא כוללת את ההבנה שעד כה לא חיינו באופן הטוב ביותר עבורנו, ואחרים הרוויחו מחוסר היכולת שלנו לסרב או אפילו ניצלו אותו. "כשאנחנו מבינים מי הרוויח עד כה, ייתכן שנרגיש מנוצלים", מסבירה לו בספרה. "אתם יכולים לתקשר את השינוי, להגיד שזה לא מתאים לכם יותר, שאתם רוצים להשתנות. אבל אתם יכולים גם להדגים את זה ופשוט להגיד 'לא'".
