העיתונאית רייצ'ל א' גרוס עבדה כעורכת מדעית באתר הסמית'סוניאן, כשדלקת נרתיקית מציקה שפיתחה גרמה לה לצאת למשימה שמטרתה להבין טוב יותר את הגוף שלה. אומנם המסע החל באיברי המין שלה עצמה, אבל בספרה החדש, Vagina Obscura: Anatomical voyage ("מסע אנטומי לתוך 'הקופסה השחורה' של הווגינה", בתרגום חופשי), גרוס לא רק חושפת אי-הבנות רבות בנוגע לגוף הנשי, אלא גם כותבת מחדש, בצורה פשוטה ובהירה, את ההיסטוריה של מדע הגינקולוגיה, בעזרת חוקרות וחוקרים נשים ולהט"ב, שהעלו את הנושא לראש סדר היום.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מה גרם לך לרצות לכתוב את הספר הזה?
"עסקתי רבות בסיקור נשים בהיסטוריה של המדע, ונושא חוזר היה נשים בתחומים מדעיים שהודרו מהשיח או נחסמו מלהגיע לרמות מסוימות. במקביל, התעוררו שאלות רבות בנוגע לגופן של נשים ולגופם של אנשים עם רחם ושחלות, שלא נשאלו כלל. אני עשיתי את החיבור: הסיבה הפשוטה והחמקמקה לכך שהשאלות הללו לא נשאלו הייתה כי נשים לא היו חלק מהשיח סביב השולחן".
איך מצאת את הסיפורים המדהימים האלה על נשים שנמחקו מספרי ההיסטוריה?
"החלק האפל ביותר של הספר הוא על ג'יימס מריון סימס ועל התפתחות הספקולום הווגינאלי. ידוע שסימס היה בעל עבדים מהדרום, שעשה את התקדמותו המקצועית על גופן של נשים שחורות שחיו אצלו בתנאי עַבְדוּת. אבל יש הרבה יותר בסיפור הזה. נשענתי רבות על היסטוריונים שחקרו לעומק את הסיפורים של כמה מאותן נשים, ששמותיהן היו בטסי, לוסי ואנרכיה. דיאדרה קופר אוונס היא היסטוריונית המובילה את הטענה שנשים אלו ונוספות הפכו לעוזרות כירורגיות, ובסופו של דבר רכשו ידע רב על פיסטולות (פתחים בין דפנות שלפוחית השתן ובין הנרתיק שעלולים להתרחש בעקבות לידה ארוכה או חוסר התקדמות בלידה), לא פחות מכל רופא. ככל הנראה הן גם השתמשו בידע הזה כדי לסייע לקהילות שלהן, שאליהן חזרו. זו דוגמה טובה לשינוי פרדיגמה שחל אצלי".
הזדעזעתי לקרוא על ניסויים בשנות ה-50, שכללו השתלת מיקרוביוטה של נשים עם זיהומים בנרתיק אצל נשים בהיריון, ודוגמאות אחרות שבהן הגוף הנשי נתפס כזמין עבור אנשים לעשות בו מה שהם רוצים. האם את אופטימית שזה כבר משתנה?
"חלק גדול מההיסטוריה של הגינקולוגיה הוא היסטוריה של ניסויים על אוכלוסיות פגיעות, אבל אני חושבת שהמודעות הגוברת לחשיבות של הסכמה רפואית אמיתית ולפער המגדרי העצום לאורך ההיסטוריה כבר מחוללת שינוי. הניסוי שאת מתייחסת אליו בוצע בטקסס על ידי בקטריולוג ידוע, הרמן גרדנר, שערך את הניסויים הראשונים על מה שאנו מכנים כיום ואגינוזיס חיידקי. הוא השתיל נוזלי גוף מנשים עם דלקת בנשים ללא דלקת - שרבות מהן היו בהיריון. רבות מהן בסופו של דבר גם הדביקו את בני הזוג שלהן.
"אין כל תיעוד שהייתה מעורבת כאן הסכמה מושכלת, אבל בעקבות זאת דיברתי עם מדענים שמנסים כיום לבצע את ההשתלות הראשונות של מיקרוביוטה נרתיקית כדי לעזור לנשים הסובלות מדלקות חוזרות בנרתיק. הם היו מודעים להיסטוריה ההיא, ובעקבות זאת היו זהירים ושקופים במיוחד, ובאמת לקח להם זמן רב למצוא את המשתתפות המתאימות וליידע אותן באופן מלא. אני חושבת שאותו ניסוי הביא לכך שחוקרים יהיו זהירים יותר".
אם כבר מדברים על מיקרוביוטה, הסתקרנתי ללמוד שלנשים יש מיקרוביוטה נרתיקית שונה לחלוטין מזו של יצורים חיים אחרים. למה?
"בני אדם הם בעלי החיים היחידים שיש להם מיקרוביוטה הנשלטת על ידי החיידק לקטובצילוס, שיש לו תכונות מסוימות שחשובות מאוד להגנה. אני אוהבת להשתמש בדימוי של קרום חדיר למחצה, שמגן על המרחב הקיים בין מה שאנחנו ובין כל מה שהוא לא אנחנו. יש שמכנים זאת 'צבא', אבל אני דווקא אוהבת את המטפורה של גן, עם מערכת אקולוגית ייחודית של פרחים וצמחים. אולי נמצא כמה צמחים חדשים או עשבים שוטים בתערובת, אבל בסך הכול יש לנו את האיזון הנכון כדי להיות בריאות.
"אחת התיאוריות המסבירה מדוע יש לנו את המערכת האקולוגית הזו היא שכאשר הקדמונים הנוודים החלו להתיישב ובעקבות זאת להתסיס מזון, אותה התססה נוצרה על ידי לקטובצילים. נראה שהחיידקים הללו נכנסו לנרתיק והתבייתו שם, כי זו סביבה ממש טובה עבורם. עם הזמן הם הצליחו להתפתח ביחד איתנו באופן שהפך אותנו למקום הגידול המרכזי שלהם, ועכשיו יש שם למטה מערכת אקולוגית אישית של הגנה. יש הרבה דברים שהופכים אותנו לאנושיים, ואחד מהם הוא המיקרוביוטה הנרתיקית שלנו".
השתלות של מיקרוביוטה נרתיקית הן תחום מחקר חם כרגע. הן הולכות לתפוס תאוצה?
"בניגוד למחלות הקטלניות שבהן אנו מטפלים באמצעות השתלות צואה, כמו דלקת מעי מקלוסטרידיואידס דיפיצילה, חוסר האיזון במיקרוביוטה נרתיקית אינו קטלני. דלקות כאלה פוגעות בעיקר באיכות החיים, במיניות ובמערכות היחסים. למרות זאת, חוקרים בתחום אמרו לי שזו לא תופעה שגופי המימון מוטרדים ממנה במיוחד. שוב ושוב קיבלתי את התשובה העצובה הזו, שאיכות החיים של נשים לא מספיק חשובה כדי לתת עדיפות למחקרים מהסוג הזה. לכן התשובה הקצרה היא שאני מקווה שזה יתפוס תאוצה, אבל יכול להיות שיעבור זמן מה עד שנצליח להתגבר על ההטיות האלה".
כשחושבים על חלק מהתפקידים של איברי המין הנשיים מלבד רבייה, בעלי חיים יכולים ללמד אותנו הרבה, נכון?
"כן. הפרק שבו נכנסתי ממש לנושא בעלי החיים היה פרק הנרתיק, עובדה שהפתיעה אותי, כי הספר התחיל כספר מדעי על הנרתיק, ולכן חשבתי שהפרק המרכזי יעסוק בבני אדם. אבל היה כל כך מעט מחקר על מה שקורה לנרתיק ולפות בשלבים השונים של החיים, והיו חסרים דברים בסיסיים, כמו הצורה והגודל של רוב הנרתיקים, או איך הנרתיק והאיברים שמסביב לו מחלימים לאחר לידה נרתיקית. לכן בצר לי פניתי למחקרים על בעלי חיים. עקבתי אחר עבודתה של ביולוגית אבולוציונית מדהימה, פטי ברנן, ששופכת אור על הנרתיקים בכל עולם החי, החל מברווזות ועד לדולפינות ולנחשים. עבודתה מסבירה היטב מדוע יש לנו פערים כאלה בידע מלכתחילה, ומדוע מדענים הפגינו בעקביות חוסר סקרנות כלפי מערכת הרבייה הנקבית, בהשוואה לזכרית".
בדיוק, כי יש את כל החיות האלה עם פין מוזר, אבל אף אחד לא שואל על הנרתיק.
"זה כל כך פשוט שזה נראה בלתי הגיוני בעליל, אבל אף אחד לא חשב להסתכל על מחצית האוכלוסייה השנייה, זה מה שברנן מצאה. לדוגמה, היא ניתחה נרתיק של דולפינות ומצאה שיש להן דגדגן ענקי שנראה דומה לדגדגן האנושי - יש לו צורה דומה, רקמת זקיפה, עצבים גדולים, ונראה שהוא מתפקד ומעורר הנאה בדולפינות.
"יש כל כך הרבה סוגים מרתקים ומשונים של איברי מין נשיים בממלכת החיות. כולם יודעים על הדגדגן הענקי של נקבת הצבוע, אבל יש גם פות אדום בוהק ונפוח לנקבת הבבון, ויש דגדגן בבעלי חיים ממש לא צפויים. ברור שחלק מהמאפיינים האלה לא עוצבו על ידי הצורך ברבייה ומכך שזרע צריך להגיע לביצית. הם עוצבו על ידי כוחות אחרים, כמו הנאה ויצירת קשר ואינטראקציות מיניות. חשיבה מחוץ לקופסה על התפתחות איברי המין של בעלי חיים יכולה לדרבן אותנו לשאול שאלות חדשות על עצמנו".
אני מניחה שרבים יחשבו שמחקר על דגדגן הוא מחקר לא רציני. למה זה בעצם משנה?
"הבנת האנטומיה, כלי הדם והמיקום של הדגדגן חשובה לפרוצדורות שחשובות מאוד לחיי נשים, למשל ניתוח התאמה מגדרית. זהו ניתוח שהתפתח עם הזמן כדי לתת מענה לאופן שבו נשים טרנסיות חוות את הגוף שלהן, במקום רק ליצור חור לקיום יחסי מין עם חדירה. ההבנה החדשה שלנו את הדגדגן גם לימדה אותנו על קיומה של רשת ענקית וחבויה של רקמות זקיפה מתחת לפני השטח של הפות. יש לכך חשיבות עבור מי שעברו חיתוך של איברי המין. הם יכולים לחשוב על האנטומיה שלהם כעל מערכת שלמה ומקושרת, ולכן הם לא בהכרח איבדו משהו שהם הרגישו שאיבדו. קיים גם שיקום כירורגי חדש שמנסה להרים חלק מרקמת הדגדגן החבויה, ולמקם אותה כך שתהיה חשופה. טכניקה כזו מסתמכת על הכרת האנטומיה האמיתית והמקיפה של איבר זה. באופן רחב יותר, הידע הזה יכול לשנות את מערכת היחסים שלנו עם הגוף שלנו, ובתורו - את האופן שבו אנחנו מדברות על הבריאות ועל הגוף שלנו עם אנשי רפואה, עם הפרטנרים המיניים שלנו ועם חברים".
אין ספק שלמדתי הרבה על הגוף שלי, אז תודה על כך. ואת? למדת משהו על עצמך?
"בהחלט. כבר סיפרתי שסבלתי מדלקת נרתיקית ממש מציקה, שגרמה לי לאי-נוחות רבה. בזמנו עברתי את כל אותן תחושות שבמהלך כתיבת הספר שבתי ונתקלתי בהן שוב ושוב - בושה וחוסר הבנה מתסכל של הגוף שלי. אפילו הגינקולוג שלי לא ידע מה קורה. בעבר חשבתי שאני יודעת לא מעט על הנרתיק ועל הפות, אבל גיליתי שאין לי מושג מה קורה בגוף שלי. אז נכנסתי לעולם המתפתח של מדעי המיקרוביוטה הנרתיקית, וזה שינה לחלוטין את הדרך שבה אני חושבת על איברי המין שלי. אני אוהבת את הדימוי של עולם מיקרוסקופי שחי לו שם למטה, ועובד במרץ כדי לשמור על האיזון ועל הבריאות שלי, ואני רוצה להגן עליו. התחלתי לחוש תחושת פליאה בנוגע לגוף שלי, בזמן שקודם לכן המסרים שקיבלתי מהחברה ומהרפואה היו של בושה, של גועל ושל סטיגמה".
איך נשנה את המסרים הללו, במיוחד עבור נשים צעירות?
"אני חושבת שהצעד הראשון עבורי היה המודעות להטיות. רבות מאיתנו מפנימות את הבושה ואת התחושה של לכלוך, אבל מאיפה זה בא? אולי זו הדרך שבה אנחנו ממסגרים את החינוך המיני לבנות, שכרגע עוסק יותר באיך להימנע מכניסה להיריון או ממחלות, ואילו אצל בנים אנחנו מדברים על הנאה ועל מיניות. בספר אני נכנסת למקורות החשיבה על הביצית כעל 'עלמה פסיבית במצוקה', לעומת הזרע כ'חוקר נועז', או תפיסת הנרתיק כאיבר פסיבי והפין כאיבר אקטיבי. ברגע שלומדים להכיר שההטיות האלה קיימות, אני חושבת שאפשר להתחיל לעשות משהו כדי להדוף אותן, כשהן מופיעות.
"סביב הווסת תמיד היה הרבה מסתורין. אם מישהו היה מדבר איתי על המדע המדהים שקורה בגוף שלי ולמה, אני חושבת שהייתי מרגישה הרבה יותר העצמה במקום חששות. זה לא רק דם, זה גם תאי גזע ותאי חיסון, ואוסף מדהים של תאים מתחדשים של הרחם, שהם כמו עלים על עץ שאמורים לנשור כל עונה ואז לצמוח שוב".
אני מרגישה שאני חייבת לשאול על נקודת ה-G, כי כמה מהמאמרים הפופולריים ביותר בכל הזמנים עוסקים בזה. למה אנשים כל כך אובססיביים לגביה?
"סיפרו לי על נקודת ה-G בכל עיתוני הנשים, אבל המידע מעולם לא תאם את מה שהכרתי מהגוף שלי. לכן שוחחתי עם כמה מומחי אנטומיה, והתשובה שקיבלתי מהלן אוקונל, חוקרת שחקרה במיוחד אם מדובר במבנה אנטומי ייחודי, הייתה שכן, יש אזור רגיש המכונה לעתים נקודת G, אבל הוא לא כפתור קסם. מדובר בשורש מוצא הדגדגן, שבו הבליטות והזרועות משתלבות ועוטפות את השופכה ואת הדופן הקדמית של הנרתיק. יש שם הרבה רקמת זקיפה רגישה, ולכן עבור נשים מסוימות האזור עשוי להיות קשור לתחושה שונה או עזה יותר. סליחה אם זה מבטל קצת מהמסתורין, אבל... הפתעה! זה רק הדגדגן".
מה הדבר הכי מדהים שגילית במהלך המחקר שלך?
"ה'וואו' הכי גדול שלי היה לגלות שכבר יותר מעשור מתנהל מחקר שמצא שלשחלות יש יכולת לייצר ביציות חדשות לאורך כל החיים. זה לגמרי נוגד את כל מה שלימדו אותי אי פעם בביולוגיה של הרבייה, ופשוט נשמע מופרך. בסופו של דבר ביליתי כמה שנים בלמידת המחקרים האלה, ביליתי זמן במעבדה שבה הנושא הזה נבדק, והכרתי את המחלוקת העזה שמלווה אותו. מסקנתי היא שיש תאי גזע והתחדשות כמעט בכל חלק של הגוף, כולל בשחלות. אנחנו עדיין לא יודעים באיזו מידה או מה בדיוק תאי הגזע האלה עושים, אבל אין סיבה להניח שדווקא בני אדם הם מבעלי החיים היחידים שבהם נקבות לא מייצרות תאי נבט חדשים, אחרי שגילינו שכמעט בוודאות זה מתרחש בעכברים, בזבובי פירות ובמינים אחרים.
"אולי אין לכך שום השפעה בריאותית מיידית עליי, אישה בת 33, אבל זה שינה את האופן שבו אני מתייחסת לגוף שלי, וגרם לי לחשוב על השחלות שלי פחות כמו על איברים מתנוונים ש'כושלים', ויותר כמו על מוקדי התחדשות עם יכולת עמידה, וזה משמח אותי".
