“בכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”, נאמר בהגדה של פסח. אבל למה בעצם? הרי בני ישראל יצאו ממצרים, הגיעו לארץ המובטחת ועכשיו הכל טוב. לכאורה.
ובכן, אמנם עם ישראל יצא ממצרים, אבל נהוג לומר שהיה קשה להוציא את "מצרים" מעם ישראל. ובהתאמה, כמעט לכל אחד מאיתנו יש בתוכו את ה"מצרים" שלו, את הלופ המחשבתי, את ההתנהלות הכובלת, את האמונות המגבילות והמחשבות המעכבות שעליו ללמוד לשנות.
קראו עוד:
"אנחנו סך כל ההרגלים שלנו. והרגלים אפשר לשנות", אומרת מירב איפרגן, מאמנת לשינוי הרגלים על פי הרוח היהודית, "המוח שלנו גמיש, אלסטי וגם מתנהג כמו שריר ולכן גם אפשר לאמן אותו להרגל חדש". היא מזכירה שסיפור יציאת מצרים משקף לנו, שכפי שבני ישראל היו עבדים במצרים ועדיין העדיפו שלא לעזוב אותה, כך אנחנו מעדיפים לעיתים להיות עבדים של האמונות המגבילות ושל ההרגלים שלנו, שמצירים את צעדינו ומונעים מאיתנו להתפתח, לגדול ולהיות מי שנועדנו להיות.
מהו ההסבר הרוחני לכך שבני ישראל העדיפו להישאר עבדים, ובלבד שלא ינועו לעבר שינוי, וכמובן, מהו המסר?
"שינוי הוא לא דבר קל. במצבים רבים אנחנו רוצים לעשות שינוי אבל מתקשים להתמודד עם תווית המחיר המוצמדת לכל בחירה שלנו", מסבירה איפרגן, "לעשות שינוי זה דבר שמצריך הרבה מאוד אנרגיות, מוטיבציה שלא תמיד קיימת, התמדה, וכמובן גם הרבה מאוד אומץ - לעזוב את המוכר והידוע ולהתמסר לנתיב חדש. אבל דווקא בהתמדה ובאומץ מתרחש כל הקסם, רק שהוא תהליכי ולא יקרה ביום אחד. אבל אז, פתאום - זה פשוט יקרה".
"פעמים רבות, בגלל הפחד מפני השינוי אנחנו בורחים מחופש, כולאים את הרצון האישי שלנו במרתפי ההוויה, העיקר שלא יזיזו לנו את הגבינה, כלומר את ההרגלים ואת המחשבה"
היא מדגישה שפעמים רבות גם לא לבחור זו בחירה, ושפעמים רבות אנחנו מוותרים על חופש הבחירה שלנו ומשאירים את כוח ההחלטה בידיו של אדם אחר, ממש כפי שבני ישראל העדיפו שלא לקחת אחריות על גורלם עד שמשה בחר עבורם בחופש והוציאם ממצרים.
אבל מה קרה בדרך, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים בדרך להפוך לעם חופשי, עם תודעה עצמאית? הם עומדים על שפת הים, רוח החופש מנשבת סביבם, והם מבקשים לשוב אל סיר הבשר, כלומר לשוב ולהשתעבד. איך זה הגיוני שחיי העבדות נראו להם שוב עדיפים על פני הסיכוי לחופש? "כי מה שהפעיל אותם זו האמונה שהייתה להם לגבי עצמם: שהם כבולים. שאין להם דרך לצאת מהמצב. עבדות זה מה שהם הכירו וזה מה שהם רצו להמשיך לעשות. מזל שמשה לא ויתר להם. מזל שהוא, במנהיגותו, גרם להם לצאת אל עבר הלא־נודע של החופש, לצעוד אל תוך הים - ללא מחשבה", היא אומרת.
גם אנחנו צריכים לפעמים איזה משה כזה שיזרוק אותנו אל לב הים.
"ואולי המשה הזה נמצא בתוכנו? תכף נגיע לכך, אבל בינתיים, בני ישראל עדיין חוצים את הים, וגם כאן, כשהם מגיעים לגדה השנייה, הם שוב מחכים למערכת החוקים שתתלבש על תודעתם החופשית כמו מערכת לוויינית ותכוון אותה".
ומה זה מלמד מבחינה רוחנית?
"שפעמים רבות, בגלל הפחד מפני השינוי אנחנו בורחים מחופש, כולאים את הרצון האישי שלנו במרתפי ההוויה, העיקר שלא יזיזו לנו את הגבינה, כלומר את ההרגלים ואת המחשבה".
אז מה עושים? איך יוצאים ממצרים? כל אחד מהמצרים האישיים שלו?
"נקודת הפתיחה החומלת היא להיות בענווה, ולהסכים שאנחנו מספיק טובים כפי שאנחנו, לצד הידיעה שתמיד יש לאן לגדול, ולהתפתח ולהפוך לגרסה יותר טובה של עצמנו", אומרת איפרגן.
השלב הבא יהיה להגדיר לעצמנו את הרצון שלנו. בכולנו חבויים רצונות, כאלה שאנחנו לפעמים לא מעיזים אפילו להביע בקול. אחר כך מגיע שלב השחרור, שהוא ההכרחי בתהליך מכיוון שבו טמון זרע ההבנה לגבי האחריות האישית שלנו לפעולות ולמעשים שתלויים אך ורק בנו ובשליטתנו. כך היה גם במצרים. נכון שלבני ישראל היה משה שהוביל אותם, אך את הדרך הם נאלצו לעשות בעצמם. התובנה הזאת שהכל תלוי בנו היא המפתח ליציאה לחופשי.
אז הדרך היא כזו: שחרור מאמונה מגבילה מתחיל בתובנה שאין לנו שליטה על הכל, אלא רק על דברים שתלויים בנו ונמצאים בשליטתנו. לאחר שהבנו זאת עלינו לקחת אחריות. מכאן מגיע החופש האמיתי, שמתגלם בעשייה אקטיבית למעני.
ומה אם אנחנו עדיין פוחדים לעשות את השינוי? מחליפים את הפחד באמונה. איך? כותבים בטור את כל הדברים שתלויים רק בנו ובשליטתנו, ובטור השני את כל מה שלא (כמו מה יגידו, מה יחשבו), כל מה שבשליטתנו הוא מעגל ההשפעה על עצמנו ועל הדרך שלנו. והרעיון הוא להגדיל את המעגל הזה ולצמצם ככל שניתן את מעגל הדאגה (איך זה יקרה? מתי זה יקרה?). ככל שמעגל הדאגה יצטמצם, כך יגדל מעגל ההשפעה. הרי היציאה שלנו מאזור הנוחות ומ"מצרים" היא אוסף של פעולות אקטיביות. אז תתחילו עם תחום אחד מתוך הרשימה של מעגל ההשפעה – וצאו לפעולות קטנות קדימה.