יום שבת, 7 באוקטובר. השעה חמש וחצי בבוקר, השעה ה-23 לתורנות הראשונה שלי כרופאה פסיכיאטרית בבית החולים סורוקה בבאר שבע. אני מתהלכת בעייפות במדשאות השוממות, עייפה מאוד: תורנות ראשונה לבד, עמוסה, ללא רגע מנוחה או שינה. אני מכינה לי כוס תה וחושבת על המשך היום. אחר הצהריים יש סוכה קהילתית בקיבוץ שלי, ארז, ועוד לא הכנתי עוגה. אני תוהה איך עבר הלילה על שקד, בן זוגי, ועל הילדים, ענבר בן השלוש וחצי וסהר בן השנה ורבע. לילה ראשון בלעדיי. הרופא הבכיר במיון אומר לי, "יש לך נאחס רציני עם התורנות הזאת".
קראו עוד:
6:29. התרעת צבע אדום בנייד שלי. אני נמצאת בחדר המיון השומם, בוהה במסך הטלוויזיה ורואה את ההתרעות המצטברות. שולחת לשקד הודעה, ללא מענה. שולחת גם לאמא שלו. כמות האזעקות חריגה. שקד עונה לי לבסוף ומבקש שאבוא הביתה. הוא צריך לצאת לכיתת כוננות. אני שואלת בקבוצת המתמחים שלנו אם יש מישהו שיכול להגיע להחליף אותי לשעה, עד שהתורן הבא מגיע. בתוך דקה יש מתנדב.
אני עומדת מול המסך, והדאגה מתגברת. המתמחים האחרים עומדים סביבי, ואני, כ"נציגת העוטף" אומרת, "לא ההתרעות מפחידות אותנו – בזה אנחנו מתורגלים – אלא חדירת המחבלים". בתוך חמש דקות מתחילות אזעקות. מנהל המיון, ד"ר דן שוורצפוקס, כבר מגיע עם מגפון על הכתף. אני בתחושה שגם הוא לא חזה את גודל האסון.
אני מקבלת טלפון מהחמ"ל בקיבוץ: "את בקיבוץ? יש פצועים, אנחנו צריכים עזרה". המוח מסרב להאמין. כמה פצועים? איך אני לא שם?
השעה 7:00. אני כבר עם התיק על הכתף בדרך לרכב. האזעקות בבאר שבע לא נפסקות, דבר חריג מאוד יחסית לשנים האחרונות. שולחת הודעה לשגית לוי, האחראית על הביטחון בקיבוץ, שואלת אם הכבישים פתוחים ואפשר להגיע. היא עונה לי, "אל תצאי". הודעה קצרה, קורקטית, שכנראה הצילה את חיי. במקביל, אחותי מתקשרת ללא הפסקה. "אל תצאי מסורוקה, יש מחבלים בכל העוטף", היא אומרת, ואני לא מבינה. בתוך דקות כותב לי שקד שיש יריות בקיבוץ, חדירת מחבלים. הרעש לא רגיל. הלב שלי על 200.
7:54. אני מקבלת טלפון מהחמ"ל בקיבוץ: "את בקיבוץ? יש פצועים, אנחנו צריכים עזרה". המוח מסרב להאמין. כמה פצועים? איך אני לא שם? אני, שכל שירותי הצבאי לימדתי חיילים לטפל בנפגעי טראומה, ששנים לימדתי סטודנטים עזרה ראשונה וטיפול בטראומה – אני לא שם כשזקוקים לי, כשצריכים עזרה. התסכול שלי גובר משנייה לשנייה.
באותו זמן כבר עמדתי במיון. עדיין שקט באופן יחסי. תחושה של שקט לפני הסערה. הראש מתחיל להבין שמה שאני הולכת לראות הוא מעבר לכל דמיון. משהו שגדול מכולנו.
זה הבית שלי, ומעולם לא ראיתי אותו כך
בכניסה למיון עומד תלמיד שלי לשעבר. פיזיותרפיסט שמשפחתו מכפר עזה. הוא אומר לי שהגיע למיון כי הוא רוצה לעזור ולא מסוגל להישאר בביתו לבד. אף אחד מבני משפחתו לא עונה לו. בהמשך יתברר שאביו נרצח תוך שהגן על אמו ועל אחייניותיו ששרדו את התופת.
האזעקות נמשכות, ומתחילים להגיע אמבולנסים. הראשונים שיוצאים מתוכם הם נפגעי הטבח במסיבה ברעים. עשרות צעירים עם פציעות ירי, צעירים ויפים כל כך, שרק לפני שעות ספורות חגגו את החיים, ועכשיו הם יושבים מולנו במבט חלול. במקביל זורמים למיון עשרות שוטרים פצועים. אותם שוטרים שרק לפני כמה שעות הביאו לי מטופלים לבדיקה וביקשו שאזדרז כי הם צריכים לחזור לתחנה. הפצועים "הקלים" הם אלו עם פציעות ירי בגפיים. אני מביאה בקבוק מים לשוטר שבוכה ללא הפסקה. יש לו "רק" שלושה כדורים בזרוע. הוא בוכה על החבר שלו, שנהרג לצידו. מספר שירו עליהם אר-פי-ג'י ושהיו עשרות מחבלים בתחנת המשטרה בשדרות. הוא חוזר ומבקש ממני ללכת לעזור לאחרים כי הוא בסדר. הוא "רק" בוכה. המשפחה שלו מגיעה, ואני ממשיכה הלאה.
לוחם מכיתת כוננות בקיבוץ מגיע על אלונקה. הוא שוכב מקופל, מחזיק באקדחו וצורח כשמנסים לשחרר את גופו. מסרב שייגעו בו או בנשקו. בגופו הוא איתנו, אבל בראשו הוא עדיין בקיבוץ.
אני מרימה ראש, הולכת במסדרונות האולם המוכר. שנים שאני פה, זה הבית שלי, ומעולם לא ראיתי אותו כך. מאות פצועים, אנשים מחוררים בגופם ובנפשם, אנשים מפויחים בבגדים סחוטים מדם. הריח לא מרפה
למיון האמבולטורי, שאליו מביאים נפגעי חרדה, מגיעה משפחה מהפזורה הבדואית. רקטה נפלה על ביתה. הילדים עם פציעות ושריטות. אחד מבני המשפחה נהרג מפגיעת הרקטה. ילד. אני מוציאה מהתיק עוגייה ששמרתי לתה של הבוקר, חוצה אותה לשניים ונותנת לילדים. הילדה הגדולה בוכה ומסרבת לקחת. אחיה משכנע אותה שזה שוקולד טעים, וכדאי לקחת. הם יושבים על הרצפה ומשחקים בתוך המיון ההומה.
אני מרימה ראש, הולכת במסדרונות האולם המוכר. שנים שאני פה, זה הבית שלי, למדתי פה, עבדתי פה כעוזרת רופא ועכשיו כרופאה – ומעולם לא ראיתי אותו כך.
מאות פצועים, אנשים מחוררים בגופם ובנפשם, אנשים מפויחים בבגדים סחוטים מדם. הריח לא מרפה. צוותים רפואיים מכל הסקטורים עובדים כצוות, כיחידה אחת, באופן מעורר השראה. אנשי צוות שהגיעו מבתיהם תוך רגע. מנהל בית החולים. מנהל המיון. כל אדם שיש ביכולתו לעזור, נמצא פה. וכולם רצים ביחד.
בשלב מסוים מתחילים להגיע חיילים. מסוקים נוחתים כל כמה דקות. חיילים פצועים, מדממים, בוכים. מולי עוברת אלונקה מכוסה. רואים רק כפות רגליים קרות.
5 צפייה בגלריה
פינוי פצועים לסורוקה, 7.10. "צוותים רפואיים מכל הסקטורים עובדים כצוות, כיחידה אחת, באופן מעורר השראה"
(צילום: הרצל יוסף)
לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו
וביקום מקביל - שקד ושני ילדיי בקיבוץ הנצור. כל משפחתו וכל חבריי. הקהילה שאני כל כך אוהבת, כולם לכודים ופוחדים. אני כבר מתחילה להבין את גודל האסון. אחרי כל מטופל שאני רואה, אני שולחת לשקד הודעה עם מילה אחת: "עדכון". אם הוא לא מגיב בתוך דקות, אני שולחת הודעה לשכנה, מתוך מחשבה שאם המחבלים אצלי בבית, ומשפחתי מתה, השכנה תשמע ותדע להגיד לי.
10:29. באחת משיחות ההתערבות שאני עושה עם מטופלת נפגעת חרדה שטיל נפל בביתה, אני רואה שיחת טלפון מאור-יוסף רן, מפקד צוות בדובדבן, בן זוגה לשעבר של אחותי הקטנה. אני עונה מיד. שיחה קצרה, קצרה מדי. הוא שואל איפה אנחנו, ואם אני בסדר. אני עונה שאני בסורוקה, ושקד עם הילדים בממ"ד, ואני מתה מדאגה. יש מחבלים בקיבוץ, יש נפגעים. אני מנסה לא להגיד יותר מדי, כי אני ליד נפגעת חרדה ולא רוצה להלחיץ אותה עוד יותר. הוא אומר לי שהוא בכניסה לקיבוץ, "אנחנו שומרים עליהם". השיחה מתנתקת. לא אמרתי שאני אוהבת אותו. אני אפילו לא בטוחה שאמרתי לו שישמור על עצמו. והשיחה הזאת, השיחה האחרונה שניהלתי עם מי שיירצח בתוך שעות ספורות – תישאר איתי לעד, כמו כל היום הזה.
המיון ממשיך להתמלא. תחושת הטירוף מתעצמת. עוד ועוד רופאים ומטפלים מגיעים. צוותים שרצים לחדרי ניתוח, אחיות שרצות בין המיטות, אחיות טריאז שממיינות את הפצועים.
השעה קרוב לשתיים בצהריים, ואני מבינה שלא אכלתי דבר מאז אתמול. אני עייפה ברמות שאני לא זוכרת, מבינה שאני לא מסוגלת לשאת יותר. הולכת במיון כמו אריה בכלוב עם תחושת מועקה בלתי נתפסת בלב. הולכת למחלקה להפרעות אכילה, שם אני עובדת בימים הנורמליים כפסיכיאטרית של הנערות המאושפזות. רואה את המטופלות שלי מפוחדות, דואגות. רבות מהן מעוטף עזה ומאשקלון. הצוות הקים עבורן חדר אוכל מאולתר במרחב מוגן, כי על ארוחות אי אפשר לוותר. זה חלק בלתי נפרד מהטיפול.
הנערות יושבות ואוכלות תוך פחד לחייהן ודאגה ליקיריהן. אני יושבת ואוכלת לצידן, ואז מקבלת את ההודעה: אמיר נעים, חבר קיבוץ מכיתת הכוננות, חבר קרוב שלנו, נרצח. אני מתחילה לבכות ויוצאת מהחדר כדי לא להפחיד את הנערות. הלב מלא רגשות אשמה, מסרב להאמין. מה היה קרה אם הייתי שם? אולי הייתי יכולה להציל אותו. מתפללת להתעורר מהסיוט הזה.
אנחנו פליטים בארצנו
אני יושבת בחדר שלי, מדברת עם הנערות הבוכיות ומנסה להרגיע. כלפי חוץ אני רגועה, בפנים יש סערה. כל דקה שעוברת אני פוחדת מההודעה הבאה שאקבל. כל דקה שעוברת ואין מענה, אני פוחדת שלא אראה את ילדיי שוב. השדיים שלי, שרגילים להניק את תינוקי סהר, כואבים את כאבי, מזכירים לי את התינוק שלא אכל שעות, שנמצא בממ"ד עם אביו, לוחם כיתת כוננות שישב במשך 15 שעות עם רובה וכדור בקנה, מכוון לדלת הכניסה של הממ"ד.
18:00. 38 שעות אחרי שהתחלתי את התורנות שלי, אני נכנסת לרכב. מבינה שאין בי כבר תועלת. אני לא מסוגלת יותר לפגוש את האנשים, לא מצליחה להכיל יותר את הכאב. אני מחזיקה את ההגה ובוכה בלי הפסקה. מבינה שאין לי לאן ללכת, אין לי בית, אין לי מושג מתי אפגוש את משפחתי.
אני נוסעת לבית הוריי במדרשת בן גוריון, שם נמצאת אחותי הקטנה. ההורים בחו"ל. בשלב מסוים אני מבינה שיש משפחות מהקיבוץ שהצליחו להימלט. אני מדברת עם שקד ואומרת לו שצריך לברוח. מפחדת מהלילה שיגיע. בדרך נס הם מצליחים להיחלץ. הדרכים מלאות בחוליות מחבלים, יש המון מהמורות בדרך, אבל הם מצליחים איכשהו לצאת מאזור העוטף.
בעשר בערב נכנסים שקד והילדים לבית הוריי. אני רצה אליהם, מחבקת אותם בלי להרפות. הילדים רצים בבית לכל עבר, קופצים על הספות, מוציאים את האנרגיות שהחזיקו יום שלם. 15 שעות בממ"ד. יש משפחות ששהו עוד עשרות שעות בממ"ד עד לחילוצן. לביתנו הגיעו 20 פליטים. משפחתו של שקד.
5 צפייה בגלריה
ד"ר ספיר ביטון עם בן זוגה שקד ושני ילדיהם. "כל משפחתנו הצליחה להיחלץ מהקיבוץ בשלום. אבל בסיפור הזה אין סוף טוב"
הייתי רוצה לסיים בזה. סוף טוב ומשמח. כל משפחתנו הצליחה להיחלץ מהקיבוץ בשלום. אבל בסיפור הזה אין סוף טוב. אין סוף. נקודה. אנחנו שוכבים במיטה, אני מחבקת את סהר חזק. הוא יונק ללא הפסקה. שקד ואני לא מצליחים להירדם. המחשבות רצות. המועקה מסרבת להשתחרר. תחושה נוראית, שורפת, חונקת.
הכאב עז. כאב שמעולם לא חשתי. המציאות בלתי נתפסת. אנחנו, אנשי העוטף, פליטים בארצנו. לא יודעים לאן ומתי נשוב. חסרי כל, עם מבטים חלולים ועצב שנפער כמו בור שאינו מפסיק להעמיק. כל יום עוד הודעה על משפחה שנרצחה, שנטבחה. עוד הלוויה. עוד בכי. וצריך להחזיק את עצמנו, וצריך להעסיק את הילדים, וצריך לעבוד, כי זקוקים לי. והבכי יושב בגוף, וברגעי השקט הקצרים הוא מטפס בגרון ומשתלט עליי. הסיפורים, המראות, הזוועות. ואני נזכרת במילים של הרופא במיון, אי שם בשש בבוקר באותו יום ארור: "יש לך נאחס רציני". ואני חושבת: לא לי. לכולנו.
ד"ר ספיר ביטון, רופאה מתמחה בפסיכיאטריה לילדים ונוער במחלקה לפסיכיאטריה בסורוקה מרכז רפואי אוניברסיטאי, כללית
