כבר 199 ימים שהפיזיותרפיסטית עידית פורת מטפלת בפצועי המלחמה במסגרת עבודתה במחלקת השיקום של בית החולים סורוקה. פורת, תושבת קיבוץ עלומים בעוטף עזה, נמצאת חודשים ארוכים על קו נתניה-באר שבע, מאז שהיא ומשפחתה פונו עם שאר תושבי הקיבוץ לאחר אירועי 7 באוקטובר. כמי שנמצאת בתחום השיקום כבר שנים רבות, זו הייתה הפעם הראשונה שבה העבודה התערבבה עם החיים עצמם. בסרטון הבא: צפו בלוחמים של מחלקת השיקום בסורוקה.
צפו בלוחמים שנחושים לנצח במלחמת השיקום
(צילום: גלעד ילון)
"ב-06:30 בבוקר כבר נכנסנו לממ"ד כששמענו את האזעקות", היא מספרת. "בשעה 07:00 כבר קיבלנו הודעה על חדירת מחבלים לקיבוץ. הגיעו עשרות מחבלים. הם נכנסו מהאזור של התעשייה והמגורים של העובדים הזרים, וממש טבחו בהם. רוב העובדים הזרים אצלנו נהרגו, חלק נחטפו. בזמן הזה כיתת הכוננות הספיקה להגיע לאזור ועם כוחות משטרה וצבא הם הדפו ומנעו את הכניסה שלהם לתוך עומק הקיבוץ. נמנע אסון מאוד גדול".
במהלך כל הזמן הזה, היו ספונים פורת ומשפחתה בממ"ד ושמעו את המתרחש בחוץ. "יש לנו חמישה ילדים, שניים מהם חיילים, וגם הם היו איתנו. הסיפור הכואב הוא שהבן הקצין שלי יצא בלי נשק הביתה. המדיניות היא שמי שגר בעוטף לא יכול לצאת עם נשק מחשש לגניבות. לכיתת הכוננות לא היו מספיק נשקים. הוא רצה להגיע לבסיס שלו, אבל הבנו שכל הדרך הייתה מלאה מחבלים. הוא היה תקוע איתנו בממ"ד", היא משחזרת, "הרבש"ץ של הקיבוץ הוא שכן שלנו. לאחר שהוא יצא להילחם, אשתו וארבעת הילדים שלהם הצטרפו אלינו. ככה העברנו 30 שעות ביחד בממ"ד.
"היו רגעים מאוד קשים של פחד ממשי כששמענו את היריות מתקרבות. כל אחד מאיתנו הגיב בדרך שלו לסיטואציה. היו גם רגעים של צחוק ושחרור, אבל אלה היו שעות ארוכות ומורטות עצבים. בהתחלה חשבנו שיש רק 4-3 מחבלים בקיבוץ. רק במוצ"ש הבנו את גודל האירוע. אני חושבת שאם היינו יודעים מה קורה תוך כדי השבת בבארי וכפר עזה, התחושה שלנו הייתה אחרת".
כבר 21 שנים היא עובדת במקצוע. מהאופן שבו היא מדברת על עבודתה ניתן להבין כמה היא אוהבת את מה שהיא עושה. "אחד הדברים היפים בעיניי במקצוע שלנו הוא עבודת הצוות. הצוות הסיעודי, מרפאים בעיסוק, עובדים סוציאליים – כולנו עובדים יחד בשיתוף פעולה. אנחנו מסתכלים על בן האדם, ולא רק על הפגיעה שלו, ונותנים מענה שמאוד מוכוון לחזרה לתפקוד ולחיים. אתה יכול לשנות מהלך חיים של בנאדם בעזרת הכלים שיש לך. זה סיפוק עצום".
עידית פורת, פיזיותרפיסטית במחלקת שיקום בסורוקה: "יצא לי לטפל באנשים שממש נלחמו על הבית שלי. אני לא ממש יודעת איך להסביר את זה, אבל כשאתה מטפל באנשים שנלחמו על הבית שלך, שאולי בזכותם אני בכלל יכולה היום לבוא לעבודה זו הרגשה אחרת"
מאז שפונתה, היא עושה את דרכה שלוש פעמים מדי שבוע אל בית החולים. מתי תחזור אל ביתה - איש אינו יודע להגיד לה. בינתיים היא משתדלת להקדיש את שאר הזמן לטובת התמודדות עם השגרה החדשה שנכפתה עליה.
"בשבועיים הראשונים לאחר שפונינו לנתניה, לקחתי את הזמן בשביל לייצב את המשפחה הפרטית שלי בשגרה החדשה, ושבועיים אחרי זה חזרתי לעבודה בסורוקה. בשאר הזמן אני מתעסקת בהמון עניינים חברתיים שנולדו לנו פה מאז המלחמה", היא אומרת. "השגרה שלי מאוד שונה כרגע מהשגרה הרגילה שלי מאז כל מה שקרה. אני חייבת להגיד שבתקופה הזאת, העבודה היא הדבר הכי יציב וממש מהווה העוגן שלי. אתה מנותק מהבית ומהסביבה המוכרת שלך, ולחזור לעבודה שעשיתי בשגרה זה הדבר הכי יציב ומחזק שיש".
בית החולים סורוקה קלט את מרבית פצועי העוטף. כפועל יוצא מכך היה על פורת לטפל בפצועים שלקחו חלק בהגנה על קיבוץ עלומים. "בהתחלה יצא לי לטפל באנשים שממש נלחמו על הבית שלי", היא מגלה. "היו כמה מטופלים שנלחמו או נפצעו בגזרה, כולל עובד זר שנפצע קשה אצלנו בקיבוץ והיה מאושפז במחלקה.
"אני לא ממש יודעת איך להסביר את זה, אבל כשאתה מטפל באנשים שנלחמו על הבית שלך, שאולי בזכותם אני בכלל יכולה היום לבוא לעבודה, זו הרגשה אחרת. גם היום כשמגיעים חיילים שנלחמו בעזה אתה אומר 'וואלה, אלה חברה שנפצעו בשביל שבסופו של דבר אוכל לחזור הביתה'. זה מוסיף עוד איזשהו ממד לעבודה בשיקום".
"אי אפשר להפריד גוף מנפש"
גם יואב סיון העובד כפיזיותרפיסט במחלקת השיקום בבית החולים בילינסון, רוחש אהבה גדולה למקצוע. "תמיד רציתי לעבוד במקצוע טיפולי", הוא מגלה. "אבא שלי ז"ל היה רופא, וגם אמא שלי עובדת בבית חולים. לפני הלימודים התלבטתי בין פסיכולוגיה לפיזיותרפיה, ובסוף בחרתי בפיזיותרפיה. יש אנשים שעובדים בהיי-טק. אני לעומת זאת לא מסוגל לעבוד כל היום מול מחשב. זה כיוון אותי לעבוד עם אנשים".
כבר 14 שנה, ממש מאז סיום התואר שלו, עובד סיון בבית החולים בילינסון ומסייע לאנשים לחזור לתפקוד לאחר פציעות גופניות ובעיות רפואיות שונות. במהלך השנים האחרונות הוא התמודד עם לא מעט אתגרים, ובראשם משבר הקורונה. גם הוא, כמו כל יתר המדינה, לא היה מוכן למשבר הגדול שעוד מחכה מעבר לפינה.
"מ-7 באוקטובר, בית החולים שינה פאזה", הוא מאשר. "קיבלנו יותר מ-800 מטופלים במחלקות השונות: טיפול נמרץ, כירורגיית כלי דם, פלסטיקה, אורתופדיה. חודש לאחר מכן נפתחה מחלקת השיקום. מאז כבר קיבלנו מעל 80 מטופלים בתקופה קצרה. לנו, בתור פיזיותרפיסטים, יש יותר עבודה, ולא רק – עבודה עם אופי שונה. אני כבר לא מעט שנים במקצוע, אבל אירוע כזה מבחינת כמות של פצועים וחיילים מעולם לא היה. יש עומס, אך אנחנו מתמודדים איתו".
בעוד אצל רבים מדובר במתכון ודאי לשחיקה מקצועית, סיון דווקא מעדיף להסתכל על הצדדים החיוביים שבמתן עזרה לחיילינו. "בתור מטפל, זה מאוד כיף לעבוד עם החבר'ה הצעירים האלה", הוא משתף. "הייתי 20 שנה במילואים בתותחנים וסיימתי בשנה שעברה. כמו כל גבר במדינה אני מרגיש קצת רע שאני לא עושה מילואים בתקופה הזאת, אך לפחות אני יכול לתרום בסיטואציה הזו. אני אמנם לא עובד עם חיילים בשדה הקרב, אך אם אני לא יכול להשתתף במלחמה, לפחות אני תורם מבחינה אחרת".
יואב סיון, פיזיותרפיסט במחלקת השיקום בבילינסון: "אחד המטופלים הראשונים שלי היה קצין צעיר עם משפחה שנפצע בעזה. זה לא קל לקצין בדרג מ"פ, שכל הזמן נותן מעצמו, להפוך לצד המקבל. מאדם שהגיע עם שבר שבגללו הוא לא היה יכול לקום ולהתנייד, הוא חזר ללכת. בכל יום אתה עד לסיפורים כאלו".
כמי שבשגרה היו רגילים לטפל בסוג מסוים של בעיות רפואיות, נתקלו פורת וסיון מאז 7 באוקטובר בפציעות מסוג שונה לגמרי. "זה מתחלק", מסביר סיון. "עד שהוקמה מחלקת השיקום בבילינסון בחודש נובמבר האחרון, עבדתי במחלקה האורתופדית. מדובר בפציעות כמו שברי ירך, החלפות מפרקים או שברים בגפיים.
"עכשיו הפציעות הן יותר מורכבות. מה שאנחנו רואים פה אצל החיילים זה המון פציעות של רסיסים. יש המון פציעות בגפיים העליונות והתחתונות דוגמת שברים. יש פגיעות עצביות, בין אם בגף העליונה או התחתונה, הגורמות לבעיות תפקודיות. יש מטופלים שלא יכולים לדרוך על הרגל, ויש גם פצועים עם ניתוחים יותר מורכבים. זה מאוד שונה".
"בזמנים רגילים, המחלקה שלנו היא מחלקת שיקום כללית עם מנעד מאוד גבוה של מטופלים: אחרי תאונות דרכים, פגיעות רב-מערכתיות, מטופלים אורתופדיים או נוירולוגיים, החל מבני נוער עד למבוגרים", מוסיפה פורת. "עכשיו רוב המטופלים שמגיעים אלינו לשיקום הם חיילים שנפגעו בגפיים, בעיקר מרסיסים של טילים שנורו עליהם. יש כמובן כמה עם פגיעות ראש, אבל אני חושבת שהיום, בזכות המיגון שהצבא השיג, אופי הפגיעות השתנה. אפילו לעומת צוק איתן, שגם אז אני זוכרת מסה גדולה של חיילים שהגיעו".
6 צפייה בגלריה
"כל יום יש הצלחות קטנות". מחלקת השיקום בבית החולים בילינסון
(צילום: דוברות בית לוינשטיין ובילינסון)
נוסף לטיפול הפיזי בפציעות, חשוב להם להדגיש את נושא הטיפול הנפשי בפצועים, נושא שלעיתים סמוי מן העין. "אנשים עוברים טראומות, זה חלק בלתי נפרד מהתמודדות עם הפציעה. הרבה חיילים שמגיעים לפה עוברים טיפולים על ידי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים כחלק מהמעטפת שהצבא נותן להם. זהו אספקט חשוב בשיקום", אומר סיון. גם פורת מסכימה עם הדברים. "בסוף אתה מטפל גם בגוף וגם בנפש, ואי אפשר להפריד אותם אחד מהשני. לא מספיק לטפל רק בפציעה, צריך להתמודד גם עם החוויות שהחיילים עוברים".
איך עושים את זה?
פורת: "בשביל זה יש לנו צוות רב מקצועי, וכל אחד נותן את הכלים מהעולם שלו בשביל לחזק את החייל, להרים אותו ולהאיר לו את הדרך. לא רק בטווח הקצר, אלא גם בטווח הרחוק. נכון שעכשיו כואב וקשה ויש המון מגבלות, אבל הזמן עושה את שלו ובעזרת עבודה ניתן להשיג מטרות.
"יש לנו מטופלים שאיבדו גפיים. אלה דברים שאי אפשר להחזיר, אבל כן אפשר לשקם את התפקוד כמעט אצל כל אחד. אין מטופל שאי אפשר לטפל בו. אנחנו לא מוכרים לוקשים ולא מטייחים את המציאות: לא כל פצוע יוכל לחזור לרוץ ולעסוק בספורט ולהגשים את כל החלומות, אבל אנחנו מנסים לייצר איזשהן מטרות חדשות. אצל כל אחד אפשר לייצר מטרות כאלה".
סיון: "נכון שלא כל פציעה זהה, אך אני דואג להסביר להם בצורה רציונלית מה עושים מכאן, מה אמור להיות ועל ההתקדמות הצפויה מהניסיון שלי וממה שהספרות המקצועית אומרת. כמובן שחלק חשוב מהטיפול זה להתחבר למטופל מהבחינה שהוא יסמוך עליך ואתה תתחבר אליו ותלכו יד ביד בטיפול ותתקדמו יחד. ברגע שאתה מצליח לרתום את המטופל, הטיפול הרבה יותר קל ופשוט".
6 צפייה בגלריה
"חלק חשוב מהטיפול הוא גם להתחבר למטופל כדי שהוא יסמוך עליך". יואב סיון בעת תרגול פיזיותרפיה
(צילום: דוברות בילינסון)
לא לשכוח את הפצועים
השניים מספרים שבמהלך עבודתם הם עדים יום-יום לערבות ההדדית שרוכשים הפצועים אחד לשני. "העבודה שלנו היא במרחב טיפולי, זאת אומרת שיש תמיד כמה חיילים במקביל שעובדים יחד", אומר סיון. "אני חושב שחלק מהיתרון של עבודה בקבוצה הוא בכך שכל פצוע רואה חיילים במצב דומה או חיילים שנמצאים כבר במגמת שיפור. זה נותן איזשהו בוסט. הם מבינים שהם לא היחידים".
"הם ממש מהווים קבוצת תמיכה של עצמם. זה עוזר להם לחזק אחד את השני, וכך הם מוצאים הרבה כוחות", מוסיפה פורת. החיילים שנמצאים כאן מלאי מוטיבציה ואמונה בדרך שהם עושים וזה נותן להם את הכוח. לצד האתגרים אני מגלה חיילים עם המון כוח, גם נפשי וגם פיזי".
יש מקרים שאתם זוכרים במיוחד?
סיון: "אחד המטופלים הראשונים שלי היה קצין צעיר עם משפחה, ילדים ואישה שנפצע בעזה. במקרה כזה כל החיים נכנסים לטלטלה. זה לא קל לקצין בדרג מ"פ, שכל הזמן נותן מעצמו, להפוך לצד המקבל. הרבה פעמים זה לא פשוט להם. הוא היה פה בשיקום, ומבנאדם שהגיע עם שבר שבגללו הוא לא היה יכול לקום ולהתנייד הוא חזר ללכת וחזר הביתה למשפחה. כמובן שהוא ממשיך בטיפולי פיזיותרפיה, אבל הוא עשה פה התקדמות מאוד יפה. בכל יום אתה עד לסיפורים כאלו. לראות מטופל שלא יכול היה לדרוך על הרגליים אחרי שבוע קם ומתנייד עצמאית - זה היופי של המקצוע שלנו. כל יום יש הצלחות קטנות".
פורת: "אני רוצה לציין את הבחור הנפאלי שנפצע אצלנו בקיבוץ. הוא היה מאושפז אצלנו חמישה חודשים עד לפני שלושה שבועות. הוא באמת היווה השראה. החיילים מאוד מוקפים ויש להם המון גורמים שמלווים ותומכים בהם, כל עם ישראל תומך בהם. ואז יש לך עובד זר שאין לו משפחה ואין לו קבוצת שייכות.
"זה היה מאוד מרגש לראות איך החיילים התייחסו אליו כשווה בין שווים, וממש אימצו אותו במחלקה. הוא אפילו התחיל ללכת איתם למשחקים של הפועל באר שבע והפך לאוהד שרוף. היה מעורר השראה לראות איך הוא מצליח להתמודד. למרות כל הקושי והטראומה שהוא עבר בלראות את החברים שלו נרצחים, הוא הצליח לקום על הרגליים והשתחרר עם חיוך והרבה מאוד תקווה".
עידית פורת: "טיפלתי באיש יס"מ שהוא והצוות שלו ממש נלחמו בגזרה שלנו. הוא איבד שוטרים שלו ונפצע בעצמו, ואחד מהחברים שלו נחטף לעזה. הוא שיתף אותי כמה הוא היה קשור אליו, ולפני כמה חודשים התבשרנו שהתקבלו ראיות שחבר שלו נהרג. פה נשברתי"
ואצלכם? יש רגעים קשים?
פורת: "הייתה לי איזושהי נקודת שבירה כשטיפלתי באיש יס"מ שהוא והצוות שלו ממש נלחמו בגזרה שלנו, בשער של הקיבוץ. הוא איבד בקרב שוטרים שלו ונפצע בעצמו, וידענו שאחד החברים שלו נחטף לעזה. הוא כל הזמן שיתף אותי כמה הוא היה מחובר וקשור אליו. לפני כמה חודשים התבשרנו שהתקבלו ראיות שחבר שלנו נהרג. פה נשברתי. אותו שוטר שנפצע והתמודד עם כל כך הרבה, עכשיו צריך להתמודד עם האבל על הידיעה שחבר שלו נהרג".
סיון: "אני כבר הרבה זמן במקצוע. יצא לי לראות הרבה דברים. הקושי נמצא יותר בהתמודדות עם הקשיים הנפשיים של המטופלים עצמם. אלה דברים שאתה לא רואה ביום-יום. חיילים עם איזושהי טראומה. עם השברים והרסיסים אנחנו יודעים להתמודד, אבל מעבר לזה חשוב יותר להתייחס למטופל בתור מישהו שעבר משהו ולהבין שלא מדובר רק בטיפול הפיזי. זה לדעת לעטוף אותו בעוד צורות".
בטח קשה שלא לקחת את העבודה הביתה.
פורת: "לגמרי. כל אחד נכנס ללב שלנו. גם חיילים וגם מטופלים אחרים שמגיעים אלינו לשיקום מאז ומעולם. זו עבודה שהולכת איתך 24/7. הם מלווים אותך במחשבות. מעבר לזה אתה כל הזמן חושב בבית על איך תוכל עוד קצת לשפר את התפקוד של המטופל שלך. זו השגרה שלנו".
6 צפייה בגלריה
פקד עמירם בוטבול ביום שחרורו ממחלקת השיקום בסורוקה לאחר שנפצע ב7 באוקטובר
(צילום: דוברות סורוקה)
ובינתיים, עבודתם של צוותי השיקום עוד רחוקה מלהסתיים. סיון ופורת רוצים סיון להשמיע את קולם של הפצועים, שלא תמיד נשמע. "מבחינתי, איך שאני רואה את זה בתור מישהו שעובד במערכת הבריאות, מאז 7 באוקטובר יש לנו את החטופים שלא נדע, ואת ההרוגים, אך בנוסף אליהם יש גם המון פצועים, ואני לא יודע עד כמה באמת מדברים עליהם", אומר סיון.
"האנשים האלה נמצאם באי-ודאות, לא כולם יחזרו לחיים הרגילים. בנוסף לזה, זה לא רק שהחיים שלהם משתנים, אלא גם החיים של המשפחות הקרובות והרחוקות שלהם. אלה מספרים מאוד גדולים של אנשים. אנחנו כמובן בתור אנשי מקצוע נדרשים עכשיו ועוד נידרש בעתיד לטפל בהם. כולם נרתמים למאמץ, גם בבילינסון וגם במקומות אחרים, עם כל כובד המשקל וכובד המעמד, אך חשוב שלא ישכחו אותם. זה משהו שהמדינה בהחלט צריכה לקחת בחשבון".
ואילו פורת מסכמת: "במסגרת העבודה במחלקת השיקום אנחנו פוגשים אותם בשלב מאוד מוקדם של הפציעה, אבל זו רק תחנה אחת בדרך. כל מי שמשתחרר ממשיך בתהליך במסגרות אחרות וסוחב את זה איתו לכל החיים. אני רואה כמה כולם כרגע מאוד עטופים ואני חושבת שזו אחריות שלנו כחברה להמשיך ללוות אותם גם אחרי שהתותחים יפסיקו לרעום. אנחנו צריכים להיות שם בשבילם לאורך כל הדרך".
