זה נשמע כמעט טוב מדי: כמה תנועות פשוטות שיכולות להציל אותנו במצבי מתח וחרדה, כמעין לחיצה על מתג "הפעלה מחודשת" של מערכת העצבים שלנו. אין ימים מתאימים מאלו לתרגול של ויסות מערכתי, במטרה להרגיע את עצמנו מיידית. נשימות עמוקות וארוכות, טבילה של הפנים בגיגית מים קרים, עיסוי העורף או האוזן וגם ליטוף של הסרעפת - כל אלו מככבים בטיקטוק ובאינסטגרם בסרטונים שקוראים לנו לגרות את עצב הוואגוס. אבל הרבה לפני שהתגלה על ידי דור ה-Z בסרטונים שצברו מיליוני צפיות, חקרו בקהילה המדעית והרוחנית את תכונות הריפוי של הוואגוס. "שמעתי על עצב הוואגוס לראשונה לפני 20 שנה בתרגולי יוגה", מספרת מירה ארצי פדן, מפתחת שיטת היוגה הנשית. "הבנתי שטמון בו קסם עמוק ונגיש, שצריך לדעת כיצד להפעיל אותו כדי לאפשר לנו ויסות בכל מצב מתוח שאנחנו נמצאים בו. מרגש לראות את המיתוג שיש לעצב הוואגוס היום".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הוואגוס, העצב התועה בלטינית מכיוון שהוא היחיד שיורד אל חלקי הגוף השונים, הוא הארוך ביותר בגופנו, אחד מ-12 עצבי הגולגולת שיוצאים מהמוח אל הגוף. "הוא מגיע למרב האיברים בחזה ובבטן, ומווסת הורמונים, עיכול ואת מערכת הלב והחיסון. במשך 80% מהזמן הוואגוס משדר אל המוח על המתרחש במערכות הללו", כך מסביר פרופ' יורם (יורי) גדרון, מומחה לעצב הוואגוס ופרופסור לפסיכולוגיה רפואית מהחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה.
הקונצנזוס שעליו מסכימים כולם, אנשי הרפואה המערבית וההוליסטית כאחד, הוא שעצב הוואגוס מגיע לפעילות מיטבית לאחר שאנחנו נושמים ונושפים במשך זמן רב ("כמו להריח פרח ולכבות נר", מציע פרופ' גדרון). תרגול מומלץ להפעלת הוואגוס נקרא נשימה וגאלית, ומוכר למתרגלי יוגה. מדובר בנשימות עמוקות ככל הניתן בשלושה תרגולים יומיים, בני שתי דקות כל אחד. המפתח הוא בנשימה איטית, שמחזירה את הוויסות לגוף. "רובנו נושמים בין 10 ל-21 פעמים לדקה. הנשימות הווגאליות הן איטיות, ומורידות את קצב הנשימה לבין ארבע לשש בדקה", מסביר פרופ' גדרון. עלינו לנסות להחזיק את הנשימה ככל הניתן, ולבצע את הנשיפה ארוכה ככל הניתן".
"הנשימות מעלות פעילות וגאלית באופן מיידי, והיתרון הוא שזה מאוד פשוט", אומר פרופ' גדרון. "לא מעט מחקרים מראים שבעזרת נשימה וגאלית אפשר לטפל במחלות נפשיות. נשימה וגאלית מורידה טינטון שנגרם מפוסט-טראומה. אנחנו יודעים היום יותר על המוח באמצעות מחקרים, וכך יש לנו אפשרות לעזור למטופלים בפגישות ספורות".
נשאלת השאלה, האם מה שאנו רואים בסרטוני הטיקטוק באמת יעיל בהפעלת עצב הוואגוס? הדעות לגבי זה חלוקות. סרטון הטיקטוק שבו מדגימה מטפלת כיצד לגרות את עצב הוואגוס באמצעות טבילת פניה במים קרים זכה לאישור מפרופ' גדרון, בשל העצבוב (גירוי עצבי) של הוואגוס בפנים, בעוד ארצי פדן טוענת שזו אינה דרך מומלצת כלל, ועלולה דווקא לעורר חרדה ולא להרגיע אותה. לכן, עדיף לטענתה להרגיע את הוואגוס על ידי הנחת מים קרים על הצוואר. סרטון אחר, של עיסוי של פנים האוזן, הניב תוצאות מבלבלות באותה המידה. לפי פרופ' גדרון, אומנם בתוך חלקים מהאוזן יש קצות עצב של הוואגוס, אולם הדרך האפקטיבית להפעיל אותו היא באמצעות גירוי חשמלי. ארצי פדן, מהצד השני, מעודדת עיסוי ספציפי במיקום סמוך לאוזן.
ישנם כלים ופעולות נוספים שיסייעו בהעלאות פעילות הוואגוס (שנקראת גם "טון וגאלי"), למשל מעבר לתזונה ים-תיכונית הכוללת שמן זית, ירקות ופירות טריים ודגים, מסביר פרופ' גדרון. "כלי פשוט לגירוי וגאלי הוא עיסוי סרעפת בשכיבה או ישיבה", ממליצה ארצי פדן. "הוואגוס עובר דרך מרכז הסרעפת ומתפצל, והעיסוי משחרר מתח ומאפשר תנועת סרעפת מלאה יותר".
המומחים אומנם מציעים דרכים שונות להעלאת הטון הווגאלי, אך הקונצנזוס הוא שיוגה מסייעת לכך, וכך גם כל פעילות אירובית מתונה שמסדירה את הנשימה שלנו. עשרות מחקרים מהודו ועד ארצות הברית מ-20 השנים האחרונות מוכיחים שיוגה עזרה למטופלים שחוו מצבים שמושפעים מלחץ, ובהם למשל חרדה, דיכאון, לחץ דם גבוה ומחלות לב. בקרב מתרגלי היוגה נמצאו נתונים של HRV טוב יותר.
ה-HRV הוא המדד של פעילות עצב הוואגוס, קיצור של Heart Rate Variability. זהו מדד משמעותי לבריאות שלנו שמשקף את הרווח שבין פעימות הדופק שלנו, כך מסביר פרופ' גדרון. ככל שהערך גבוה יותר, כך בריאותנו טובה יותר. בנוסף, המחקרים מעידים על כך שהמדד הזה מנבא הישרדות ממחלות שונות, בהן למשל קורונה. "מודדים אותו עם דופק או אק"ג, אבל לא מדובר בדופק עצמו אלא במרווח בין הדפקים. הוואגוס הוא כמו אקורדיוניסט שמשנה את המרווח בין צר למרווח. השינויים האלו קורים גם במנוחה. השינויים האלו נקראים HRV, וככל שיש לך יותר שונות, כלומר פעולה של צר-רחב, את מסתגלת יותר".
בשנת 1921 גילה הפיזיולוג הגרמני אוטו לוי את החומר המופרש מעצב הוואגוס, שאותו הוא כינה "חומר וגאלי". החומר הזה זוהה בהמשך כאצטילכולין, הנוֹיְרוֹטְרַנְסְמִיטֶר (מעביר בין-עצבי - נ"פ) הראשון שזוהה אי פעם. על הגילוי הזה זכה לוי בפרס נובל יחד עם שותפו, סר הנרי דייל. הוואגוס אחראי גם על אוקסיטוצין, המפורסם יותר מחברו, המכונה "הורמון האהבה" מפני שהוא מופרש בזמן אורגזמה.
עצב הוואגוס הוא הכוח המניע של המערכת הפארא-סימפתטית של הגוף, זו שאחראית על מצב "מנוחה ועיכול" (rest and digest). מהצד השני נמצאת המערכת הסימפתטית, שאחראית על מצב ה"הילחם או ברח" ("fight or flight"), זה שמניע אותנו להתמודדות עם סכנה. באופן אידיאלי תיווצר הרמוניה בין המערכות המנוגדות.
מדוע הגוף שלנו צריך את המערכות האלו? "מנקודת מבט אבולוציונית", מסביר כריסטופר ברגלנד, שכתב סדרת כתבות על עצב הוואגוס ב-Psychology Today, "אפשר לשער שאבות-אבותינו סמכו על המערכת הסימפתטית כדי לגרום לרמות הקורטיזול לעלות, כדי שנוכל לצוד, לאסוף ולהתגונן מפני אויבים, בעוד שהמערכת הפארא-סימפתטית הייתה אחראית על ייצור אוקסיטוצין, שנועד לחזק את הקשרים האנושיים בסביבתנו, להתרבות ולבנות סביבה המיועדת להישרדות שלנו, וכוללת קהילה קרובה ותומכת לצד קשרים רומנטיים".
הבעיה, טוען ברגלנד, מתרחשת כאשר המכניזמים האבולוציוניים העתיקים שלנו נתקלים בעומס הבלתי נגמר של המאה ה-21, וכך יוצרים מעין קצר במערכת הביולוגית שלנו. אחד האתגרים לפעילות תקינה של עצב הוואגוס הוא הרשתות החברתיות, שבהן אנחנו מופצצים בדימויים של דמויות מאושרות באינסטגרם שגורמות לנו לפקפק באושר שלנו, להשוות את עצמנו לאחרים ולחוש בדידות. מחקרים רבים עוסקים בנושא. אחד מהם, שפורסם בשנת 2009 בכתב העת Health Psychology, דיווח שמשתתפים עם סימפטומים של דיכאון, שהרגישו בודדים מבחינה חברתית, הציגו רמות נמוכות של HRV. עם זאת, כשהם נפגשו עם משפחה או עם חברים והיו להם אינטראקציות אנושיות אישיות קרובות במפגש בעולם האמיתי, מדד ה-HRV עלה. מהממצאים האלו אפשר להבין שאינטראקציות אנושיות קרובות וחיוביות מספקות למערכת הווגאלית את מה שהיא רוצה - קשר אנושי - ובכך משפרות את מדד ה-HRV. כלומר, מפגש אינטימי עם חבר או חברה אפקטיביים גם הם להעלאת הטון הווגאלי שלנו.
כעצב שאחראי על התקשורת שלנו עם אחרים, הוואגוס גם קשור למיניות, ולזו הנשית בפרט. "עצב הוואגוס הוא כלי משמעותי בתשוקה המינית, בשל הצורך לחוש ביטחון עם בן או בת הזוג", מספרת פדן. "מיניות נשית צריכה ביטחון וויסות כדי להתעורר. המשמעות של העצב הזה הוא היכולת שלי לדעת שאני מוגנת. גם אם אני נסערת ובמתח, היכולת שלי להרפות ולדעת שאני בסדר, במקום בטוח, מעוררת את התשוקה המינית. אצל נשים במתח, תשוקה מינית תכבה. פעם חשבו שעצב הוואגוס שולח שלוחות רק למערכת העיכול, אבל הוא שולח גם לצוואר הרחם. לכן, עבודה נכונה עם שרירי צוואר הרחם יכולה לשפר את התפקוד המיני".
אפשר להבין את עצב הוואגוס גם כקול הפנימי שלנו. כל "תחושת בטן" רעה או טובה שאנחנו חווים נשלחת למעשה מעצב הוואגוס. "העצב הזה במיטבו כשאת ברגיעה, ואז את מחוברת לאינטואיציה ולתחושת בטן", מסבירה ארצי פדן. "תחושת הבטן היא הדבר שאין מילים לתאר אותו. הידיעה הזו היא חוויה פיזיולוגית, זו לא רק חוויה רוחנית 'נקייה'. הוויסות באמצעות הנשימה, הסרעפת, מחבר אותי לאינטואיציה ברמה הגבוהה ביותר שלי. כשאני בטון וגאלי גבוה, אני יודעת לדייק את הבחירות שלי". כלומר, ככל שהפעילות הווגאלית שלנו גבוהה יותר, כך נוכל להיות מחוברים יותר לעצמנו.
פדן מייחסת לוואגוס תכונות רוחניות. כמו רבים אחרים, גם היא מכנה אותו "עצב החמלה" ו"עצב התקשורת", ורואה את תפקידו כלא רק פיזי, אלא כ"עצב רוחני שמחבר אותנו לתודעה גבוהה. לדעת שיש בי גם מתח, אבל גם פחד ורגישות ומחלה. זה עצב של חברות, קשר, ויסות ממצב של מתח דרך מבט, קשב, מישהו שרואה אותי באור טוב. בגלל שהוא קשור לתנועת הסרעפת, הנשימה היא האלמנט הרוחני. אני קוראת לסרעפת השריר הרוחני כי הוא מחבר לתודעה גבוהה, כי הנשימה היא המדיטציה שלי, היכולת לווסת ולהרגיע".
מדוע הוא נחשב לעצב החמלה?
"כיוון שהדרך שלנו לוויסות חייבת עד לתהליך שאנחנו עושים. למשל, לאחר פיגוע או תאונת דרכים מספיק שמישהו אחד ישאל אותך איך קוראים לך וידרוש בשלומך, וזה ויסות וגאלי. כשאת רוצה לספר את הסיפור שלך, זהו צורך וגאלי. שיחה עם פסיכולוג זה הכי וגאלי שיש, כי היא מקשרת בין אוזן קשובה לבין מילים טובות. זה עצב שרוצה מבט טוב, חמלה, צלילים רגועים".
אף שפורמט הטיפול הפסיכולוגי עוזר לפעילות הווגאלית שלנו, פרופ' גדרון אומר שמדובר בפתרון חלקי בלבד, שאינו מאפשר לנו החלמה מלאה. "יש לנו אובססיה ילדותית ורומנטית שלפיה חשוב להביע ולפרוק, אבל מה שמנבא בריאות נפשית זה ויסות רגשי, כלומר היכולת שלנו להחליט מתי, כמה ואיך אני מביע את עצמי. להביע זה לא מספיק, צריך ללמוד איך לווסת", הוא מנמק.
פרופ' גדרון ממליץ על טיפול בביופידבק, שיטת טיפול שמבוססת על ניטור מידע מהגוף. "זה מכשיר קטן ששמים על האצבע, ועל מסך אפשר לראות אם ה-HRV עולה או לא. הפעלה פרונטלית של הקורטקס, האזור הקדמי של המוח, עוזרת בהפרעת חרדה וגם בתסמונת פוסט-טראומטית. יש שיטות קוגניטיביות שניתן להיעזר בהן, למשל מסגור מחדש, ללמוד להתבונן על החוויה בצורה ניטרלית או חיובית במקום שלילית".
מחקרים מציעים שכתיבה נרטיבית יכולה לעזור לנו להגיע לטון וגאלי גבוה יותר. מחקר משנת 2017 שנערך באוניברסיטת אריזונה, על ידי החוקר קייל בורסה (Bourassa), מצא שאנשים שעברו גירושים, אירוע שמלווה בקשיים נפשיים עבור רבים, הצליחו להעלות את ה-HRV שלהם באמצעות כתיבה הבעתית. מטרתה של הפרקטיקה היא לכתוב את "הרגשות והמחשבות העמוקים ביותר" לגבי אירוע טראומטי, ובכך לעבד ולהעניק משמעות לסבל. "התוצאות מציעות שהיכולת שלנו ליצור נרטיב סדור, לא רק לחוות מחדש את הרגשות אלא ליצוק אליהם משמעות, מאפשרת לאנשים לעבד את הרגשות שלהם באופן סתגלני יותר, מה שיכול לאפשר שיפור בפעילות הלבבית שלהם", הסביר בורסה.
עצב הוואגוס יכול גם להביא להבנה מחודשת של ההבדל בין "מודעות" לבין התנהגות. הרבה מאיתנו מאמינים שאם נהיה מודעים למשהו, זה ישנה את ההתנהגות שלנו. אם נהיה מודעים, למשל, לנזק שסיגריות גורמות, לא נעשן. אבל מודעות, אומר פרופ' גדרון, לא משפיעה הרבה. לטענתו, בריאות לא מתבססת על מודעות אלא על ויסות. "מחקר קטן על 50 אנשים בלבד בצרפת הראה ששתי דקות של נשימות במשך שלוש פעמים ביום עזרו להם לרדת ברמות הסטרס ובסימפטומים גופניים נוספים. תרופת הפלסבו (הדמה) של הקבוצה השנייה הייתה מודעות ללחץ: הם קיבלו סמס תזכורת שלוש פעמים ביום. זה כמו להגיד למישהו שמעשן 'אל תעשן'. זה לא יעבוד, צריך לתת כלים כיצד לא לעשן".
בשל חשיבות ה-HRV, פרופ' גדרון שואף להכניס את המדד למערכת החינוך, כך שמורות יוכלו ללמד את הילדים ויסות רגשי בדקות ספורות. "צריך ללמד את הנושא הזה בבתי ספר לרפואה וסיעוד, לעשות יותר מחקרים טיפוליים, להכניס אותו למערכת החינוך. אני יודע ללמד בדקות כיצד לעשות את זה". כיום עדיין אין דרך זולה למדוד את ה-HRV שלנו בבית באופן עצמאי. יש חברות שמוכרות מכשירי ניטור יקרים, וגם אפליקציות יקרות למדי בתשלום.
אולי בעתיד עולם הרפואה יזהה את הפוטנציאל של ה-HRV כמדד של הישרדות. לפי פרופ' גדרון, "מדד HRV מנבא הישרדות באוכלוסייה. אנשים עם פעילות וגאלית גבוהה שורדים יותר לפי המחקרים. המדד מנבא כפליים הישרדות בקורונה, בין פי שניים לפי חמישה הישרדות בהחלמה מסרטן ופי ארבעה סיכוי לשרוד התקפי לב. בכל זאת, אין מודעות למדד הזה. לא מודדים אותו בחדרי מיון או בטיפול נמרץ, מתוך בורות".
אם בחדר מיון היו בודקים HRV, איך היו משתמשים בנתון?
"ברוב מחלות הנפש והמחלות הכרוניות נמדד HRV נמוך. לאנשים עם HRV נמוך יש סיכוי יותר גבוה למות, אז אפשר להפעיל אצלם את הוואגוס או להתאים להם את הטיפול. העצב הזה הוא הגשר בין המוח לגוף".