לפני כשנה, כשהיא בשבוע ה-29 להריונה השני, אבחנו רופאיה של ראומה עמירם-ידיד שהיא חולה בסרטן דם מסוג לוקמיה. "חוויתי היריון תקין והרגשתי בסדר", היא משחזרת. "לא היה שום רמז שיכול היה להחשיד שמשהו לא תקין אצלי. לכן, יום אחרי שעברתי בדיקת דם הריונית שגרתית להעמסת סוכר, והרופא התקשר ועדכן שאחד הפקטורים של הדם מחשיד ללוקמיה, לא נלחצתי, כי מיד אחר כך הוא אמר, 'ראומה ,אני כמעט בטוח שנפלה טעות, ושהחליפו מבחנות'".
קראו עוד:
עמירם-ידיד (40) נשענה על היותה בריאה. "אמרתי לבן הזוג שלי, 'אין לי לוקמיה. אני אישה בריאה, בחיים לא היה לי חום, אני מתאמנת ואוכלת בריא'. זרקתי הצידה את החשד שהתעורר". אבל יומיים אחר כך התקשר אליה רופא המשפחה, ורף הדאגה עלה. "הרופא התעקש שהממצא לא תקין ולחץ עליי להגיע במיידי למיון בילינסון", היא מספרת.
"וככה, בשנייה אחת משנה חיים הפכתי מאישה בריאה, הריונית, אמא לילדה קטנה, לחולת סרטן. ועוד לפני שהיה לי רגע לעבד את הבשורה הזו, נאמר לי שאני צריכה להתאשפז מיד בבידוד למשך חודש. עד אז הייתי בבית עם הילדה שלי 24/7, ופתאום נכפה עליי ניתוק. זה היה קשוח ואכזרי"
כל זה התרחש שבועיים אחרי שהמשפחה עזבה את דירתה בגבעתיים ועברה להתגורר בבית לחם הגלילית. "הוא ממש הפעיל עליי לחץ, אז לקחתי את הילדה שלי, שהייתה אז בת שנה ושלושה חודשים, ונסענו לבילינסון".
הוריה ובעלה המתינו לה בחדר המיון, והיא עברה בדיקות שמהן התקבלה תוצאה מחשידה ללוקמיה. "וככה, בשנייה אחת משנת חיים הפכתי מאישה בריאה, הריונית, אמא לילדה קטנה, לחולת סרטן. ועוד לפני שהיה לי רגע לעבד את הבשורה הזו, נאמר לי שאני צריכה להתאשפז מיד בבידוד למשך חודש. עד אז הייתי בבית עם הילדה שלי 24/7, ופתאום נכפה עליי ניתוק. זה היה קשוח ואכזרי".
עמירם-ידיד חוברה לעירוי של חומר כימי שניתן לה במשך שבע יממות. מכיוון שלא היו לה תופעות לוואי, היא השתחררה הביתה כעבור חודש, כמתוכנן. שבועיים לאחר מכן חזרה לבילינסון ללידת בתה השנייה. צוות של היחידה להיריון בסיכון ליווה אותה ותמך בה. "הלידה התבצעה בניתוח קיסרי כשאני בשבוע ה-34. התינוקת נולדה חיונית וחזקה, אבל בגלל גילה הצעיר עברה לפגייה לחמישה ימים. אחר כך חזרנו הביתה".
כעבור שבוע חזרה לטיפולים. תוכנית הטיפול שהותאמה לה כללה ארבעה סבבים, שכל אחד מורכב משהות של חודש בבית החולים וחודש בבית. "מיציתי כבר את הסבב האחרון, ומעכשיו אעבור רק מעקבים ובדיקות שגרתיות", היא אומרת. "כרגע אני עדיין בתוך תופעות הלוואי של הכימותרפיה, שכוללות חוסר תיאבון ומעט בעיות קוגניטיביות. אני עדיין חלשה וצריכה לעבור שיקום, אבל אני בבית עם המשפחה שלי ומקווה שהרצף המבורך הזה לא יישבר יותר אף פעם".
4 צפייה בגלריה
ראומה עמירם-ידיד והתינוקת. "בשנייה אחת משנת חיים הפכתי מאישה בריאה, הריונית, לחולת סרטן"
לדאוג לאישה חולה ולעובר בריא
מדי שנה מאובחנות בישראל בין 40 ל-200 נשים בהיריון עם מחלות סרטן שונות, כשסרטן השד הוא הנפוץ ביותר בקרב נשים בכלל ובמהלך היריון בפרט. בשכיחות נמוכה יותר נמצאים סרטן צוואר הרחם, סרטן בלוטת התריס, הודג'קין, לימפומה, מלנומה, לוקמיה ועוד. ככל שמתפתח ענף האונקולוגיה הגינקולוגיות, מתפתחת נטייה לא להמליץ על סיום מיידי של ההיריון כל עוד אין סיכון לאישה וליילוד.
"כיום אנחנו תופרים לכל מטופלת חליפת טיפול אישית, הנגזרת ממכלול נתונים", אומרת פרופ' תמר ספרא, מנהלת המרכז לסרטן האישה בבית החולים איכילוב בתל אביב. "בעבר היינו בודקים אם ההיריון מחמיר את הסרטן, וכיום אנחנו יודעים בוודאות שהתשובה שלילית. אין כל הבדל בחומרת המחלה. מה שכן עלול להתרחש זה אבחון מעוכב בגילוי סרטן השד, כי השד גדוש בציסטות ומתחיל להתמלא חלב במהלך ההיריון, דבר שמקשה על גילוי הסרטן".
הטיפול בהריונית חולת סרטן מתפרס על פני כל ההיריון, "אבל בשליש הראשון העובר רגיש יותר לכימותרפיה, ולכן היא ניתנת במינונים משתנים על פי התקדמות ההיריון", מסבירה פרופ' ספרא.
"האתגר הטיפולי שעומד בפנינו הוא לא פשוט, כי צריך לדאוג בו-זמנית לאישה חולה ולעובר בריא", מוסיף ד"ר נדב משען, רופא בכיר ביחידה לגינקו-אונקולוגיה ומנהל תחום כירורגיה אנדוסקופית בגינקולוגיה אונקולוגית באיכילוב", ולכן צריך לחשוב איך מתזמנים טיפול רעיל ביחס לגיל ההיריון".
4 צפייה בגלריה
הלל גרינבלום-וידל עם הבן הבכור. "גם בעבר הרגשתי גושים בשד, אבל משהו בי ידע אז שהכול בסדר. הפעם התחושה הייתה שונה ושחורה"
הנשאות הצילה אותה
הלל גרינבלום-וידל (31) אובחנה כחולה בסרטן השד כשהייתה בשבוע השמיני להריונה, לפני שנה. "די בהתחלה כאב לי השד", היא אומרת. "מכיוון שאני נשאית של הגן BRCA ונמצאת בקבוצת סיכון, אני לגמרי מודעת ומרבה להיבדק, אבל הפעם לא הרגשתי גוש, כך שפניתי לרופא רק כשמיששתי גבשושית בבית השחי".
"חשבתי על אמא שלי, שחלתה בסרטן שד, עיכבה את הטיפול הכימי ונפטרה. מיד נעמדתי על הרגליים ואמרתי לעצמי שלא אהיה כמוה. לא חשוב ההיריון, העיקר להציל לעצמי את החיים, ומיד. רציתי להרוג את הסרטן, ועם התותחים הכי כבדים"
הנשאות הגנטית הצילה אותה: במקרים דומים אחרים היו הרופאים חושבים שהגבשוש הוא תוצאה של ההיריון, אבל את המטופלת הזו הם הפנו מיד לאולטרסאונד ולביופסיה. "הייתי מאוד לחוצה", מספרת גרינבלום-וידל, "עד כדי קושי בתפקוד. היו לי התקפי בכי ותחושה קשה שאכלתי אותה. גם בעבר הרגשתי גושים בשד כמה פעמים ורצתי לבדוק את מהותם, אבל משהו בי ידע אז שהכול בסדר. הפעם התחושה הייתה שונה ושחורה".
שבוע אחרי הביופסיה, בזמן שטיילה עם בנה הבכור בגינה, התקשר כירורג השד. "הוא אמר לי שמדובר בגידול ממאיר, ושאני חייבת להגיע אליו מיד. הוא הפנה אותי במיידי לאונקולוגיה ואמר שאצטרך להפסיק את ההיריון. בן זוגי ואני היינו בהלם. ישבנו מולו מאובנים, בלי להוציא מילה מהפה. לא שאלנו, לא ביקשנו עוד פרטים. פשוט קפאנו".
"בשבוע העשירי להיריון עברתי הפלה יזומה, שההליך שקדם לה היה מזעזע. נאלצתי לעמוד בפני ועדה להפסקת היריון ולספר למה אני רוצה לעבור הפלה. זה היה ממש לא אנושי. אני במלחמה על החיים שלי - ושולחים אותי לוועדה פורמלית"
כשיצאו מהמרפאה, התעשתו בהדרגה. "חשבתי על אמא שלי, שחלתה בסרטן שד, עיכבה את הטיפול הכימי ונפטרה. מיד נעמדתי על הרגליים ואמרתי לעצמי שלא אהיה כמוה. לא חשוב ההיריון, העיקר להציל לעצמי את החיים, ומיד. רציתי להרוג את הסרטן, ועם התותחים הכי כבדים.
"בשבוע העשירי להיריון עברתי הפלה יזומה, שההליך שקדם לה היה מזעזע. נאלצתי לעמוד בפני ועדה להפסקת היריון ולספר למה אני רוצה לעבור הפלה. זה היה ממש לא אנושי. אני במלחמה על החיים שלי - ושולחים אותי לוועדה פורמלית".
שלושה שבועות אחרי ההפלה, שאותה עברה תחת הרדמה, החלו סבבי הטיפול. "מאז יולי 2021 עברתי 16 טיפולי כימיה וניתוח לכריתת הגוש הסרטני. כיום אני במחצית הדרך". עכשיו היא מנסה לחזור לשגרת החיים, אבל על היריון נוסף היא נאלצת לוותר בינתיים. "קיוויתי שכשאסיים את הטיפולים, אתן לגוף שלי להתאושש ולהתחזק, ומיד אכנס להיריון ואתקן את החוויות, אבל כשישבנו אצל האונקולוגית והיא הודיעה שאיאלץ להמשיך בטיפול תרופתי לשנתיים הבאות, הבנתי שהיריון לא יהיה בינתיים. רק שם, מולה, התחלתי לעבד את ההפלה. מכאן התחיל תהליך אבל על התינוק שיכול היה להיות לי".
לא להסתיר את המחלה
נתלי גבעון-ביטון (41), אושפזה בבית החולים לפני ארבעה חודשים, כשהיא בשבוע ה-32 להריונה. "סבלתי מכאבי בטן, שהלכו והחריפו", היא מספרת, "אבל הרופאים אמרו לי שזה בגלל ההיריון, שזה מהצרבת, ושלחו אותי הביתה, להמשיך לסבול".
כאבי הבטן נמשכו, כשהם מתרכזים בעיקר במותן הימנית. "כבר הייתי בהיריון בעבר, ואני מכירה את התסמינים, אבל הפעם הרגשתי שהם לא קשורים בו. לכי תשכנעי רופאים שאת מכירה את הגוף שלך, ושאי-אפשר לתלות כל כאב במילת הקוד 'היריון'".
באחד הביקורים הרבים שלה במיון הומלץ לה לבצע MRI, ונדרשה חתימת גינקולוג. "בדיעבד, זה מה שהציל לי החיים, כי הרופא פתח ראש ואמר, 'אין מצב שהאישה הזו משאירה ילדים קטנים בבית ומגיעה שוב ושוב למיון עם אותן תלונות'. הוא חשד שקורה לי משהו רע שלא קשור להיריון, ואשפז אותי".
"ישר תסרטתי מצבי קיצון, שהנה, זה סוף החיים שלי. לא חשבתי על עצמי, אלא על הילד שבבית ועל זה שבבטן שלא יכיר את אמא שלו, אבל באותה נשימה אמרתי לעצמי שאין מצב, שאלחם בכל הכוח, שאעבור כל טיפול וניתוח ובלבד שאשאר בחיים"
בבדיקות התגלה סרטן מעי דק שכבר שלח גרורות לכבד. "קרסתי מהבשורה", היא מתארת. "ישר תסרטתי מצבי קיצון, שהנה, זה סוף החיים שלי. לא חשבתי על עצמי, אלא על הילד שבבית ועל זה שבבטן שלא יכיר את אמא שלו, אבל באותה נשימה אמרתי לעצמי שאין מצב, שאלחם בכל הכוח, שאעבור כל טיפול וניתוח ובלבד שאשאר בחיים".
רופא מומחה למחלות כבד המליץ לה ולבעלה להתפלל שהגידול אינו אלים, "אבל אחרי שלושה ימים התברר שזה גידול בדרגה 4. ובתוך הכאוס הזה, כשמצד אחד אני מתאבלת על החיים האוזלים שלי ומצד שני אני נלחמת כמו נינג'ה - נולדה הבת שלנו. קראנו לה ליב, שזה חיים. היא נולדה בריאה וחיונית".
יומיים אחרי הלידה יצאה למסע הכימותרפיה, שכלל שבעה טיפולים הניתנים אחת לשבועיים. "כבר מהגילוי החלטנו, בעלי ואני, לא להסתיר את המחלה, ובפוסט שהעליתי תיארתי את מצבי לאשורו. בזכותו התברכתי במעגל תמיכה נרחב, אוהב, מחבק ומעודד".
טלטלה רגשית חריפה
התמיכה הזאת חשובה. "התמודדות עם סרטן בגיל צעיר, קל וחומר בזמן היריון, מביאה לטלטלה רגשית חריפה", אומרת הפסיכולוגית הרפואית ד"ר שירלי אלון, מנהלת המערך הפסיכולוגי במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. "היריון ואבחון של מחלת סרטן הם אירועי קיצון, שכל אחד כשלעצמו הוא משנה חיים. כשהם מתלכדים, הם יוצרים טלטלה רגשית מרובת קונפליקטים. לא רק שהתגובות הרגשיות הן בעצימות גבוהה, אלא שבו-זמנית מופעלים רגשות מנוגדים. האישה שואלת את עצמה, 'על מה להילחם? על החיים שלי או על הישרדות העובר שאני נותנת לו חיים?' בנוסף, מתקיים ניגוד רגשות בסיסי בין הפחד מפני המוות לבין האושר שבנתינת חיים בלידת ילד משלך".
סבך הרגשות הזה, לדבריה, עלול להתפתח לחרדה ולדיכאון, "ולכן חשוב לאתר את המצוקה הזו בראשיתה ולהעניק לאישה את התמיכה ואת ההכלה שלהן היא זקוקה". ד"ר אלון מוסיפה כי במחקר שבדק נשים שהרו וחלו במקביל נמצאה שכיחות גבוה של מצוקה נפשית גם זמן ממושך אחרי הלידה.
מוסיפה שירה קופרמן, מייסדת שותפה ומנכ"לית עמותת "חלאסרטן", שהוקמה בהשראת טל יעקובסון ז"ל: "כששתי הריוניות חולות נפגשות אצלנו, הן הופכות אחיות למסע. אין קבוצת תמיכה אמיתית ומדויקת יותר להריונית חולת סרטן מאשר אישה שנמצאת במצב דומה".
