סיפורה של איילה מלחן-כץ, אשר חלתה בפוליו בילדותה, נלקחה ללא ידיעת הוריה לבית חולים בו שהתה עד גיל תשע רחוקה ממשפחתה – הוא סיפור מעורר השראה. למרות המחלה, הנכות והטראומה, היא הקימה משפחה והגשימה חלום כשהפכה לספורטאית פראלימפית עטורת מדליות שייצגה את ישראל באולימפיאדות בעולם.
בועז הרמן, מנכ״ל עמותת איל״ןצילום: חן גלילימלחן-כץ, חברת איל"ן – איגוד ישראלי לילדים נפגעים - משתפת לראשונה בסיפורה בפסטיבל מספרי סיפורים המתקיים לרגל 70 שנים לאיל"ן ונותן הצצה לעולמם של הנפגעים. בועז הרמן, מנכ״ל עמותת איל״ן: ״איילה מייצגת דור של א.נשים שאחזו בחיים והתמודדו בהרואיות עם המחלה, תנאי החיים ונסיבות התקופה. היא, יחד עם רבים אחרים מקרב מקבלי השירות של איל״ן, מלמדים את כולנו פרק חשוב בהתמודדות אמיצה".
קראו עוד:
מלחן-כץ נולדה בתימן לפני 73 שנה. בגיל חודש וחצי עלתה לישראל עם משפחתה - זוג הורים ושני אחים, לאחר שהותירו מאחור אחות גדולה שנפטרה. על ההגעה למחנות העולים בראש העין היא מספרת "זה היה מחנה מעבר עם אוהלים ופחונים. אמא סיפרה שהיה מאוד קר וגשום ושהרבה תינוקות מתו".
בגיל חצי שנה חלתה בפוליו, מחלה שגרמה לשיתוק בשתי רגליה. בעקבות המחלה היא נלקחה מידי הוריה לבית חולים, ללא ידיעתם. הוריה חיפשו אותה כחצי שנה בכל בתי החולים בארץ ומידי שבוע היה אביה מתייצב במחלקת הרווחה בראש העין כדי לבדוק אם בתו התינוקת אותרה.
היינו שפני ניסיונות
כשפגשה את אביה סופסוף, כבר הייתה בת ארבע. אביה זיהה אותה בזכות הווריד המוכר והבולט שיש לה במצח. היא נשארה בבית החולים עוד חמש שנים נוספות, רחוקה ממשפחתה, כשההורים היו מבקרים אך לא מורשים להישאר לישון לצדה, מכיוון שלא היה אז די מידע על מחלת הפוליו. התנאי לשחרורה מבית החולים היה, שהוריה יעברו מפחוני המעברה לבית.
"ממחנה העולים נשלחתי למנזר סן סימון בשכונת קטמון בירושלים שהוסב לבית חולים שאכלס למעלה מ-200 תינוקות חולי פוליו. מחלת הפוליו הייתה אז תעלומה בדיוק כמו הקורונה בתחילתה. אף אחד לא ידע איך לאכול את זה. הטיפולים היו ניסיוניים ואנחנו כולנו היינו שפני ניסיונות, רחוקים ומנותקים מהמשפחות שחלקן, כמו משפחתי, לא ידעו כלל שאנחנו שם. מדי שנה היינו עוברים בדיקות והרופאים היו קובעים מי ינותח שוב ומי לא - מבלי לשאול בכלל את ומבלי ליידע את ההורים".
את המפגש הראשוני עם אביה, בגיל ארבע, היא זוכרת היטב. "ראיתי איש יפה, צנום ומזוקן, שישב בשקט בצמוד למיטה שלי ולא דיבר. שאלתי את האחות מי זה והיא שאלה אותו. אבי לא ידע עברית והסביר לה בפנטומימה שהוא אבי. הוא הצביע על הווריד שעל המצח שלי והראה לה תעודת זהות.
"מאז היה מקפיד להגיע בכל שבוע. לוקח שלושה אוטובוסים מראש העין, כשהוא סוחב ספרים וממתקים. המפגשים איתו היו זמן איכות שלנו שזכורים לי כאושר גדול. הוא אמר שהם לא ויתרו עליי לרגע למרות שכולם חשבו שכבר הייתי בין הילדים החטופים. אבא היה מספר בקול השקט והנעים שלו והיה לו ריח של טבק שעד היום צרוב לי בזיכרון. ככה זה היה עד שהגעתי לגיל תשע, ואז אבא הביא אותי הביתה לראש העין".
למה לא לפני?
"כי רק אז המשפחה עברה מהפחונים של המעברה לדירה. עד אז אבא אמר שהכי בטוח להישאר במנזר. הוא חשש שהחיים במעברה ידרדרו את מצבי הרפואי. גם הרופאים בבית החולים חששו לשחרר כי גם הם לא ידעו איך לאכול את המחלה ואמרו שאם נהיה בחדר בנפרד ולא כמה משפחות בחדר אחד גדול כפי שהיה אז – הם ישחררו אותי הביתה".
"שואלים אותי מאיפה כוח הרצון והנחישות לחתור קדימה, להעז ולא לוותר ולשאוף תמיד למעלה? ואני אומרת: הכול מתחיל באבא שלא ויתר ובלי הנחות"
את החזרה שלה היא זוכרת כחגיגה גדולה. "כל ראש העין הגיעה לבית החדש שלנו כדי לראות אותי. אפילו הצלם של ראש העין הגיע. שחטו כבש לכבודי. היה הרבה שמח".
רק אז מלחן-כץ הלכה לראשונה לבית הספר. "התעקשתי ללמוד בבית ספר רגיל ולהיות כמו כולם. בבית הספר הממלכתי-דתי בראש העין הרגשתי שייכת לראשונה, והבנתי שאני יכולה לעשות הכול למרות המוגבלות הפיזית. ואבא תמך ועודד. שואלים אותי מאיפה כוח הרצון והנחישות לחתור קדימה, להעז ולא לוותר ולשאוף תמיד למעלה? ואני אומרת: הכול מתחיל באבא שלא ויתר ובלי הנחות. הוא היה אומר לי לשטוף כלים כמו כולם בבית", היא צוחקת וממשיכה: "ושהיה ברור לו כמו גם לי, שאהיה ילדה רגילה שלומדת בבית ספר רגיל. כמו כולם".
5 צפייה בגלריה
"כל הניצחונות שלי, התחרויות שלי, זה בזכות העמותה". חוגים וקייטנות בעמותת איל"ן
(צילום: אלבום פרטי)
במקביל, באותה השנה, היא מספרת, נפתח מועדון ספורט שיקומי ברמת גן ועמותת איל"ן דאגה לה ולילדים נוספים שכמותה להסעות לחוגים ולשיעורים במקום כמו גם לקייטנות בקיץ. כך נחשפה לראשונה לעמותה וגם לספורט הפאראלימפי. "כל הניצחונות שלי, התחרויות שלי, זה בזכות העמותה שעשתה למעני מעל ומעבר".
אולימפיאדת הנכים: אף אחד לא התעניין
בשנת 1968, בהיותה בת 18 הייתה אמורה להתחרות כסייפת במקסיקו, שלא יכלה לארח את המתעמלים הנכים וכך עברו המשחקים למגרש הביתי, לישראל, שאירחה את האולימפיאדה. "זו הייתה חוויה עוצמתית מדהימה. כל הספורטאים הכי טובים מכל העולם הגיעו אלינו. כל אחד היה מעורר השראה ועבורי זה היה חלום. כקבוצה זכינו בכדורסל במקום ראשון, ובסיף זכיתי מקום שלישי.
5 צפייה בגלריה
"רציתי לקטוף את המקום הראשון בכול". איילה מלחן-כץ בתחרויות סיף, ריצה ואימונים
(צילום: אלבום פרטי)
"אבל אני רציתי יותר. רציתי לקטוף את המקום הראשון בכול. ואכן הגעתי לזה ב-1980 בהולנד. שם קטפנו את המקום הראשון בסיף קבוצתי וגם בסיף אישי. גם בכדורסל זכיתי בפרס ראשון. אז התקשורת לא הייתה כמו היום ואף אחד גם לא ממש התעניין בנו. היום, זה אחרת. מתעניינים בנכים, מדווחים על תחרויות לפני הנסיעה ואחרי. אבל אותנו לא ממש עניין הפרסום - אותנו התחרות עניינה".
"השתתפתי בשש אולימפיאדות, מהראשונות בעולם לנכים, בתחומי הכדורסל, הסייף והשחייה. זכיתי בארבע מדליות זהב, ארבע כסף וארבע ארד – 12 מדליות אולימפיות זה הישג יפה. לא?"
יחד עם זאת, היא מודה, "זו הייתה עבודה קשה. היו פעמים שהיה קשה מאוד לקום לעוד בוקר של אימונים או להתמודד עם דברים שקשים גם לאדם בריא. אבל מגיל צעיר מאוד למדתי שאין 'לא' כי ה-'לא' מביא למחשבה שלילית ואין דבר שאני לא יכולה לעשות. הנכות בשבילי לא הייתה גורם מפריע, גם כשהיא איימה לעכב ולהפריע". לדבריה, למרות גילה ומצבה הפיזי הלא פשוט, היא מעולם לא הפסיקה לעשות ספורט לתחזוק ולשיקום הגוף, ובשנת 2003 היא אף פתחה מרכז לרכיבה על אופניים עבור אנשים עם מוגבלויות, שפועל גם היום בפארק הגדול בפתח-תקווה.
לימים היא נישאה לשלמה שעלה מהונגריה ונולדו להם שני בנים ובת, שהביאו לעולם חמישה נכדים. שלמה, שהיה חולה דיאליזה, נפטר לפני שבע שנים. "למרות שהותיר בי חלל גדול של עצב, אני משתדלת לראות את חצי הכוס המלאה ולשמוח במה שהחיים נתנו לי. יש לי ילדים ומשפחה וחברים שמעניקים לי המון אהבה ושמחה, על אף הקושי הפיזי, השתתפתי בשש אולימפיאדות, מהראשונות בעולם לנכים, בתחומי הכדורסל, הסייף והשחייה. זכיתי במדליות רבות – ארבע זהב, ארבע כסף וארבע ארד – 12 מדליות אולימפיות זה הישג יפה. לא?", היא אומרת בחיוך.
לאחר 35 שנות עבודה בבזק, היא פרשה לפני 20 שנה בפרישה מוקדמת והתחילה להתנדב בביטוח לאומי. במקביל היא מתחזקת לא מעט תחביבים. "רק חזרתי מאתונה וכבר יש לי תוכניות לחופשה הבאה. בספטמבר האחרון חגגתי 73 ואני כבר מתכננת את המתנה שאתן לעצמי ליום הולדתי ה-74 - צניחה חופשית. אחרי מגוון פעילויות אקסטרים כמו אומגה, סקי, מצנח רחיפה ועוד דברים שהגשמתי - הגיע הזמן גם לזה", היא מכריזה בחיוך ענק ומזמינה אותי להצטרף אליה.
נהג האוטובוס סגר עליה את הדלת
ולמרות הנחישות והאנרגיות הסוחפות שלה, היא לא מצליחה לשכוח אירוע אחד שאירע בהיותה בת 14 ומלווה אותה עד היום. "הייתי אז תלמידה בחטיבת הביניים בבית ספר "אבוקה", בפתח תקווה. הייתי בדרך הביתה באוטובוס עם נהג לא סבלני במיוחד. כשהגענו לתחנה שלי, עוד לפני שהספקתי לרדת במדרגות כשאני נעזרת בקביים, הוא פשוט סגר עליי את הדלת, מחץ אותי וכך עפתי החוצה ונזרקתי על החול. עם דמעות בעיניים ותחושת השפלה גדולה עוד הצלחתי לכתוב על החול, עם האצבע, את מספר הרישוי של האוטובוס. אחר כך אספתי את עצמי, קמתי, ועם דמעות עשיתי את כל הדרך הביתה. כשסיפרתי לאבא מה שקרה הוא אמר: 'אני מכיר את הבת שלי. אני יודע מה היא מסוגלת לעשות'. הוא ידע שזה לא ישבור אותי ושמזה אני אצא מחושלת".
5 צפייה בגלריה
"הנכות היא לא מכשלה, זה הזדמנות להרבה דברים יפים ואני הדוגמה". איילה מלחן-כץ היום
(צילום: אלבום פרטי)
בבית הספר היא נחשפה ללימודי תקשורת ועיתונות, שבמסגרתם הגישה תלונה לנציבות תלונות הציבור של חברת האוטובוסים שבה עבד הנהג. "לאחר כחודש וחצי הוא הגיע לבית הוריי בראש העין עם זר ענק של פרחים והתנצלות. אמרתי לו שההתנצלות מתקבלת אבל אני דורשת שהוא לא ייסע בקו ראש העין - פתח תקווה. וזה מה שהיה. לאבא הסברתי, שלמרות שקיבלתי את ההתנצלות - אני לא סולחת לו על מה שעשה לי. וגם לא רציתי שאנשים אחרים במצבי יסבלו מזה".
הנערה האמיצה גדלה להיות אישה אופטימית, חסרת גבולות ומעוררת השראה, שעד לגיל 60 התנהלה עם קביים ועזרים, עד שהתיישבה על כיסא הגלגלים ("זה הכתפיים שהתעייפו. לא אני"). היא מבקשת לסיים במסר, בעיקר לצעירים בעלי הנכויות שקוראים את הכתבה: "אל תוותרו, אל תפסיקו לחלום והכי גבוה שיש. תעזו מבלי לחשוש. הנכות היא לא מכשלה, זה הזדמנות להרבה דברים יפים ואני הדוגמה". לבסוף היא שואלת איזו כותרת תהיה לכתבה ומציעה: "צעדים קטנים הופכים לצעדים גדולים". בתה אתי תורמת כותרת משלה: 'השמיים הם הגבול' - זו אימא שלי".
