כשהייתי קטנה, אבא שלי נהג לעשות בחופשות המשפחתיות משהו שעד היום מפליא אותי – לרוץ. בכל יום, לפחות שישה או שבעה קילומטרים, כשהוא קם לפני הזריחה ולפני שכולם התעוררו. הוא לא התאמן למשהו מיוחד. הוא לא ניסה לרדת במשקל. לא הייתה לו מטרה ספציפית, לא נקודת סיום, לא סיבה מיוחדת לא לקחת שבוע חופש בזמן השהות שלנו באזור דיסניוורלד, שבחודש יולי חם שם יותר מאשר על השמש. הוא פשוט רץ, כמו שעשה בכל יום מאז ומעולם. לאבא שלי ימלאו 75 שנה בשבוע הבא, ובזמן שאתם קוראים שורות אלה, הוא כנראה כבר יצא לריצה היומית שלו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבא שלי לא רץ מאז ומתמיד. הוא התחיל כמה שנים לפני שנולדתי. יום אחד הוא לא היה אצן וביום שלמחרת כן, גם אם לא ידע בשעתו שהשינוי הולך להיות קבוע. כששאלתי אותו מה גרם לו להתחיל לרוץ אי אז, לפני כל אותן שנים, התברר שלא היה מניע גדול או אירוע התגלות. "זה היה הדבר המגניב לעשות בזמנו עבור אנשים כמוני", אמר, כשהוא מתייחס לפריחת העיסוק בכושר בשנות השמונים. כיום, אם אבא שלי לא רץ הוא אומר לי שהוא מרגיש כאילו "איבדתי משהו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לא אגזים אם אומר שעבור רבים זה נשמע כמו חלום: אתם מחליטים יום אחד שאתם רוצים להתחיל לעשות משהו, צולחים את השלב הראשוני של הפעילות החדשה, שהוא בדרך כלל קשה ומבאס, ואז ממשיכים לעשות את אותו דבר במשך ארבעים שנה. זו פנטזיה פשוטה שמטעה, כי לרוב היא בלתי אפשרית. אני למשל מתאמנת כיום פעם או פעמיים בשבוע, שזה פחות ממה שהייתי רוצה. במהלך השנים ניסיתי להקנות לעצמי הרגלי פעילות גופנית שונים - קניתי את הציוד, הכנתי תוכנית, יצאתי לדרך והתעמלתי - אבל אף פעם לא ממש הגעתי לשלב האוטומטי, למרות שלאורך כל ילדותי היה לי מודל לחיקוי לצפות בו מקרוב.
החוויה שלי שכיחה מאוד בקרב אנשים המבקשים לעשות שינוי בהרגלים שלהם: לבזבז פחות כסף, להשתמש בחוט דנטלי, להפסיק לעשן, לשתות פחות, ללמוד שפה חדשה. החלטות הן דינמיקה האופיינית לתחילתה של שנה חדשה. מפתה להאמין בהתחלות חדשות וגם ביכולת שלנו להשתנות. אתה אומר לעצמך שהפעם אתה באמת הולך לעשות את אלוהים-יודע-מה אחרת, אבל מהר מאוד אתה נזכר שהנצח הוא די הרבה זמן כדי להתמיד בכך.
בפסיכולוגיה הפופולרית, סיפורים כמו זה של אבא שלי משמשים לעתים קרובות כהוכחה לכך שכל אחד יכול להפוך לאצן, אם באמת ירצה בכך. אבל כולנו רוצים דברים, התשוקות האנושיות אינן יודעות שובע, ורבים מתמסרים בהתלהבות לנסות משהו חדש ובכל זאת לא מצליחים להמיר התנהגויות כאלה בהרגלים מתמשכים. אם יש אנשים שיכולים פשוט לקום בוקר אחד ולהחליט להתנהג אחרת מעתה ולמשך שארית חייהם, מדוע רובנו נכשלים בכך שוב ושוב?
כשמדובר בשינוי הרגלים, התפיסה הרווחת הולכת בערך כך: אתם יכולים לשנות הרגלים אם רק תרצו באמת. האמריקנים במיוחד נוטים לראות את עצמם וזה את זה כאינדיבידואלים עם מאגרים זהים של כוח רצון, שיש מי שבוחרים לנצל אותם ויש מי שלא. אם לא הצלחתם להביא את עצמכם לקום ב־4:30 לפנות בוקר כדי להספיק לרוץ שבעה קילומטרים לפני הנסיעה הקבועה לעבודה (כמו שאבא שלי עשה במשך 30 שנה), אתם פשוט לא התאמצתם מספיק, או שאתם לא רוצים את זה מספיק, או שאין לכם מספיק מוטיבציה. תשתדלו יותר.
כל מי שאי פעם ניסה לעשות משהו, יחשוד שמדובר באמירה שטותית. ואכן, חוקרים רבים הגיעו למסקנה שזה לא מסביר את ההיקף העצום של ההתנהגות האנושית הנצפית, כך לפי הפסיכולוגית וונדי ווד. בספרה Good Habit, Bad Habit ("הרגל טוב, הרגל רע"), היא מסבירה שהמחקר הפסיכולוגי לאורך המחצית השנייה של המאה ה־20, פחות או יותר אישר מסקנה זו. התיאוריה גרסה שגישה מובילה להתנהגות, ונסיבות חייך לא ממש חשובות לבחירות שאתה עושה. אנשים עושים דברים מסוימים בעיקר בגלל החלטות מודעות שלקחו; בגדול, גורלכם נתון בידיים שלכם. אפשר לראות כיצד ההיגיון הזה חלחל לתרבות: תעשיות העזרה העצמית והדיאטה פרחו, הממשלה חתכה את רשת הביטחון החברתית, ושנות ה־70 הפכו לעשור ה"אני".
בעשרים השנים האחרונות, המנגינה בשטח החלה להשתנות. לדברי מייקל אינזליכט, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת טורונטו, המחקר העדכני מלמד שהתפקיד שממלאת קבלת החלטות מודעת במעשיהם של אנשים הוא הרבה יותר מינורי מכפי שחשבו בעבר, ודפוסי התנהגות ארוכי טווח לרוב אינם פרי של שרשרת בחירות מודעות שעשינו. לדבריו, האופן שבו אנשים משתמשים בביטוי שליטה עצמית נוטה לערבב בין שני דברים שונים: אלמנט אישיותי, שבמידה רבה הוא יציב (תכונה), והדרך שבה מישהו בוחר להתנהג בזמן מסוים (מצב). שליטה עצמית כתכונה משתנה מאדם לאדם, הוא מסביר, וההתנהגות הסופית תהיה ככל הנראה שילוב כלשהו של תורשה, תרבות וסביבה. אדם שיש לו שליטה עצמית גבוהה עשוי להיות דייקן באופן חריג, שכן נצפה שיכולת העמידה בזמנים של האדם הממוצע – כולל אלה שמתאמצים מאוד לעשות הכול בזמן – תהיה גם תוצאה של גחמות נסיבתיות.
אינזליכט: "אנשים עם תכונה של שליטה עצמית גבוהה, לא ממש טרודים בריסון התנהגותם, מחשבותיהם ורגשותיהם ברגע נתון". במקום זאת, הם פשוט לא מתפתים, או מוסחים או סוטים מהמטרה שלהם בצורה כה תכופה או כה משמעותית כמו רובנו
ההבדל המרכזי כאן, מסביר אינזליכט, הוא שאדם שנתפס בעיני אחרים כבעל שליטה עצמית גבוהה (כלומר מפגין רמה גבוהה של שליטה עצמית כתכונה), כפי הנראה לא מתרגל את השליטה העצמית ההתנהגותית שלו כמו רובנו. "אנשים עם תכונה של שליטה עצמית גבוהה, לא ממש טרודים בריסון התנהגותם, מחשבותיהם ורגשותיהם ברגע נתון", אמר אינזליכט. במקום זאת, הם פשוט לא מתפתים, או מוסחים או סוטים מהמטרה שלהם בצורה כה תכופה או כה משמעותית כמו רובנו.
עבור קבוצה קטנה זו של אנשים שנמצאים בקצה הספקטרום של התכונה, פיתויים שמכריחים אחרים להפעיל בכל פעם מחדש שליטה עצמית כדי לעמוד בפניהם – לישון עד מאוחר, לוותר על חדר כושר, לבצע רכישות אימפולסיביות או לעשן סיגריה למרות שמנסים להיגמל – לרוב פשוט לא נתפסים בעיניהם כאופציה לגיטימית, בניגוד לדרך שבה רובנו תופסים אותם. זה לא אומר שלאנשים כאלה תמיד קל להתיישב ללמוד או לצאת החוצה להתאמן, אבל באופן כללי הם פחות נוטים לסטות מהתוכניות שלהם בגלל ששירת סירנה פיתתה אותם למשהו חדש או מזדמן, כך שהם לא צריכים להסתמך בתדירות גבוהה על כוח הריסון שלהם, והם חוסכים את התוצאות הפחות אמינות שכרוכות בכך.
אבא שלי, כך אני חושדת, הוא אחד האנשים בקצה הרחוק של רצף האישיות הזה. זו לא רק הריצה: הוא עישן במשך יותר מעשרים שנה (בזמנים שכולם עישנו, חשוב לו שאדגיש), אבל הוא הפסיק בניסיון הראשון שעשה ולא חזר מאז. אחרי שהחליט שהוא אוהב לרוץ בכל בוקר, הוא הוסיף שגרת אימוני כוח בערב מספר ימים בשבוע, ונשאר נאמן ל"פעמיים ביום" כבר עשרות שנים. הוא תמיד אוכל ארוחת בוקר, והארוחה - שרוב שנות ילדותי כללה קערה גדולה של דגני בוקר ובייגל קלוי בחמאה - בדרך כלל נשארה זהה במשך שנים. הוא תמיד קורא ספר, לרוב על היסטוריה, ובימי חייו ככל הנראה צרך מאות אלפי עמודים של תיאורים יבשים של קרבות צבאיים לא ברורים, ככה בשביל הכיף. הוא הדוגמה לתוצאה שמתקבלת אם מוציאים אל הפועל את ה"החלטות לשנה החדשה".
לפי אינזליכט, העדויות לכך שכל אדם יכול לחזק את תכונת השליטה העצמית שלו לרמה הדומה לזו של אבא שלי, הן "קלושות ביותר", אך לדבריו, חוקרים בכל זאת צריכים להמשיך ולחפש אחר דרכים לעשות זאת. יש תועלת רבה ביכולת פנימית לרכוש הרגלים טובים ולהיפטר מהרגלים מזיקים בקלות. אנשים שיכולים לעשות זאת נוטים להיות בריאים יותר, מאושרים יותר ויציבים יותר כלכלית. אבא שלי הוא טיפוס נוח, סקרן, לא שיפוטי, ואבא טוב מאוד. הוא לא עסוק כל הזמן בלהילחם עם עצמו כדי לעשות את הדבר ה"נכון", או כדי לעשות משהו בכלל. זה פשוט מה שהוא. "אני לא יוצא מהנתיב ההוא, אני לא יוצא מהנתיב הזה, אני נשאר בנתיב שלי", אמר כששאלתי אותו על השגרה שלו. "אלה הדברים שאני אוהב לעשות".
לפי ווד, מחברת הספר "הרגל טוב, הרגל רע", רכישת דפוסי התנהגות חדשים שיחזיקו לטווח הארוך זו משימה שאפשרית במידה מסוימת עבור רוב האנשים, אך בעיקר זו פונקציה של ללמוד לעשות דברים אוטומטית במידה כזו שאתה מבצע את המשימה בלי שאתה צריך לחשוב על כך באופן מודע, כמו לצחצח שיניים לפני שהולכים לישון. ווד מנהלת את מעבדת ההרגלים של אוניברסיטת דרום קליפורניה, שם היא חוקרת כיצד ומדוע אנשים לומדים לשנות את ההתנהגות שלהם. למשל, לדבריה, אנשים שהולכים הרבה לחדר כושר לא צריכים להחליט בכל פעם ללכת לשם - הם פשוט מוצאים את עצמם בדרך לשם ברגע המתאים.
עבור אלה מכם שיצירת הרגלים אינה באה להם כה בטבעיות, הנסיבות שסביבכם יכולות לעשות את ההבדל. יציבות, למשל, היא יתרון עצום: אנשים שיוצאים מהעבודה באותה שעה מדי יום, יכולים להסתמך על השגרה הזו כאיתות ולומר לעצמם שזה הזמן ללכת לחדר כושר. לעומת זאת, אם רק מחצית מימי העבודה שלכם מסתיימים בזמן שחדר הכושר עדיין פתוח, המרת הבחירה להרגל עשויה להיות קשה יותר. אם יש לכם כסף כדי לקנות את הכלים שיהפכו התנהגות חדשה לקלה או מתגמלת יותר, גם זה יעזור מאוד, וכך גם נגישות לסביבות שבהן נוח ומהנה לבצע את המשימות החדשות. אבא שלי התחיל לרוץ ברחובות בטוחים ודלילים בתנועה, וזה נתן לו הזדמנות להבין שהוא מאוד מאוד אוהב את פרץ האנדורפינים שמוכר כ"היי" של אצנים. זה גם מה שחיזק אצלו את התקבעות ההרגל החדש - דבר שלפי ווד הוא גורם מכריע.
באחד המחקרים שמתארת ווד, נמצא שאנשים שגרו בטווח של כשישה קילומטרים מחדר כושר פקדו אותו בתדירות הרבה יותר גבוהה מאנשים שגרו רחוק יותר, גם כשהפער בין שתי הקבוצות היה רק קילומטרים ספורים. מחקר אחר מצא שהעמדת דוכני שוק איכרים מחוץ לבתי ספר ולמרכזים קהילתיים באזורים של אוכלוסייה מעוטת הכנסה באוסטין שבטקסס, הביאה לכך שהתושבים המקומיים אכלו יותר ירקות, וזאת מבלי שנעשה כל דבר נוסף כדי לעודד אנשים לשנות את הרגלי התזונה שלהם, ואפילו מבלי לפרסם את שוק האיכרים.
"זה חלק מהיתרון הבריאותי של אנשים בעלי הכנסה גבוהה", אומרת ווד. "הם חיים בסביבות שיותר מעודדות פעילות גופנית; יש להם סיכוי נמוך יותר לחיות באזורים שנחשבים 'מדבריות מזון'; ויש להם גישה למסעדות, מעבר לרשתות אוכל מהיר". אנשים נוטים לייחס חשיבות לכוונותיהם הטובות ולנטיותיהם הבריאות, אבל ההצלחות שלהם נתמכות בהחלטות מדיניות שלא היו קשורות אליהם. בעיני ווד, המשמעות ברורה: אם אתם רוצים שאנשים בהמוניהם יתנהגו אחרת, תצטרכו לשנות – משמע לשפר – את נסיבות החיים שלהם.
אני לא רוצה להישמע פטליסטית. זה לא ששינוי אישי או שיפור עצמי הם בלתי אפשריים. לפי ווד, רוב האנשים יכולים לשנות הרגלים וליצור הרגלים חדשים אם יציבו יעדים ריאליים, ואם יהיו מסוגלים ליצור לעצמם רמזים ותגמולים שיעודדו אותם להתמיד. חלק גדול מכך קשור בנסיבות חיים, ועליהן יש לכם יכולת להשפיע. אני למשל, הצלחתי להגביר את השימוש שאני עושה בחוט דנטלי הודות לכך ששלפתי אותו מארון האמבטיה והנחתי אותו ליד מברשת השיניים שלי, במקום שתמיד גלוי לי. בעבר גם נהגתי תמיד לדחות את שטיפת הכלים, אבל עכשיו אני עושה אותם מדי יום כמו שעון, הודות לרמקול בלוטות' שמשמש אותי להאזנה לפודקאסטים בזמן שאני עומדת ליד הכיור. ובזכות המטבח הנקי אני גם מבשלת יותר, פעילות שאני מאוד נהנית ממנה ושהביאה לצמצום בתדירות הזמנות יקרות של אוכל מבחוץ. הבנתי מה בדיוק מונע ממני לעשות חלק מהדברים שידעתי שאני יכולה לעשות, ואז ניסיתי להסיר את המכשולים שנמצאים בשליטתי, בהצלחה סבירה. ההבנה איך לעשות משהו קצת פחות או קצת יותר, גם אם לא מדובר בלהפוך לאדם אחר, זו עדיין תהיה תוצאה טובה מאוד עבור רוב האנשים.
אבל לפני שאתם מנסים משהו מכל אלה (או לפני שתחליטו שאין סיכוי), כדאי להתחיל בלחיות בשלום עם מי שאתם כאדם. הרגלי הפעילות הגופנית הלא סדירים שלי כבר לא ממש מפריעים לי, בעיקר משום שאני לא לוקחת את עצמי ברצינות כמו פעם. אני מבינה שאני מי שאני, פלוס-מינוס יכולת סבירה לשינוי שולי. יש לי בדירה ציוד כושר שהייתי יכולה להשתמש בו לעתים קרובות יותר, אבל פשוט לא בא לי. אף פעם לא אהבתי לעשות כושר, למרות שלא פעם רציתי להיות הטיפוס שאוהב לעשות כושר. בשנה הקרובה, חלק מהדברים שאוכל לעשות למען עצמי כדי לשפר את חיי לא יכללו כנראה התמסרות ספונטנית לפעילות גופנית יומיומית. לעומת זאת יש יותר סיכוי שאפנה תשומת לב לקריאה או לבישול - דברים שאני ממילא אוהבת ושעושים לי טוב. בביקור האחרון שלי בבית הוריי בחגים, אבי דאג לצייד אותי לדרך חזרה בכמה ספרים שהוא חשב שאהנה מהם. אף אחד מהם לא עוסק במלחמה.
