"כשנכנסים לתוך התקף חרדה אתה לא בשליטה על שום דבר. זו תחושת חוסר אונים מטורפת. אתה מתאבן. הגוף הופך למשותק. הזעות, קושי בנשימה, בכי. לא יכולתי לזוז מילימטר. אני יושבת בקצה של הקצה, מכורבלת, בתוך שלולית של זיעה", מספרת חגית גינזבורג, בת 36 מתל אביב, עובדת בחברת סודהסטרים, המתגוררת בדירה שמעל בר האילקה ברחוב דיזנגוף, המקום שבו התרחש פיגוע הירי הקטלני לפני חודש.
קראו עוד:
"לי יש גם פוסט-טראומה כלוחמת במלחמת לבנון השנייה, כך כשאצלי החרדה עולה – היא עולה בטירוף. גם ככה אני חיה על הקצה ביום-יום", היא אומרת. "בזמן הפיגוע החלונות בדירה היו פתוחים והייתה תחושה שיורים עליי, כשאני בתוך הבית שלי. אנשים צורחים לעזרה, מטח ראשון של יריות, שתי דקות לאחר מכן - מטח שני מרחוב מקביל. אמבולנסים, זק"א.
"ידעתי שהדבר הכי נכון כשמשהו כזה קורה הוא לפנות כמה שיותר מהר לעזרה – כדי שהשריטה לא תהפוך לצלקת. כשאנחנו נמצאים במצב של טראומה, אם בולעים את זה ולא מדברים את זה ולא מטפלים בזה – זה הופך לפוסט-טראומה בהמשך. צפיתי בשידורים אחרי הפיגוע באלעד בשבוע שעבר וזה הספיק כדי להעלות את החרדה מחדש ולאבן אותי בתוך הבית".
למרות שקיבלה תמיכה מהמשפחה, גינזבורג מסבירה שיש דברים שאתה לא מרגיש בנוח לדבר עליהם עם האנשים הקרובים אליך. "מה שעוזר זה לדבר עם אדם שאתה לא מכיר. אין תחושה ששופטים אותך. אתה לא מרגיש חלש או פחדן. המבנה של השיחה בנט"ל היה מאוד מחבק. קיבלתי הרבה חיזוקים. בשיחה הראשונית שואלים פרטים ומתי נוח לי שיחזרו אליי ומאותו רגע מתחיל קשר רציף שבו פעם בשבוע אני מדברת עם המתנדבת, שאת שמה אני לא יודעת אבל היא באמת מלאך".
גינזבורג גם המליצה לשכניה לבניין לפנות לקבלת עזרה, "וכל הבניין יצר קשר עם נט"ל, כולם מכוסים בטראומה מטורפת מהיום הזה. חשוב להיות בשיח על זה ולהיות קשוב לעצמך, לבוא לזה עם חמלה לעצמך. אסור להקטין דברים כאלה, צריך לתת להם מקום".
עלייה של מאות אחוזים בפניות לקווי הסיוע
בנט"ל, עמותה המטפלת בנפגעי חרדה ופוסט-טראומה על רקע לאומי, מדווחים על עלייה של מאות אחוזים בפניות לקו הסיוע מאז הפיגוע בבאר שבע שהתחיל את גל הפיגועים הנוכחי, ועל גלים של פניות לאחר כל פיגוע טרור. שיא נרשם לאחר הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב, לא מעט בגלל כל מה שהתלווה אליו - השידורים סביב השעון בתקשורת וגם הנחיות המשטרה שנחוו כמלחיצות מאוד. בנט"ל אף פתחו באופן חריג את בית נט"ל לקבלת קהל ביום שישי אחרי הפיגוע, לטובת מי שנזקק לפגישה עם פסיכולוג.
אסתר כהן, 31, מתל אביב, דוברת נט"ל בשנתיים האחרונות, הייתה גם היא קרובה מאוד לפיגוע ברחוב דיזנגוף וחוותה בעצמה את הצורך בסיוע. "דיברתי עם הפסיכולוגית של נט"ל בבוקר שאחרי. הייתי צריכה את זה רגע, לעבד את מה שעברתי, 'להקיא' את כל מה שזכרתי מהאירוע – היינו נצורים בתוך בית קפה שעתיים וחצי בלי לדעת מה קורה סביבנו, עם קולות ירי וכוחות גדולים של משטרה שרצים באטרף ממקום למקום. מבחינתי – חשבתי שאו-טו-טו המחבל מגיע ויורה עלינו, זו הייתה התחושה כל הזמן.
ד"ר נירה קפלנסקי, נט"ל: "אנחנו מנסים לסייע להם להפריד בין מציאות האירוע הטראומטי לבין מה שקורה עכשיו, להביא את הגוף לאט-לאט להגיב למציאות כפי שהיא ולא לזו שהם חוו"
"השיחה אפשרה לי להבין רגע מה עברתי והבנתי את המשמעות של לדבר בזמן אמת, כל עוד זה טרי, ושיש איש מקצוע בצד בשני, עם קול מרגיע, שנרמל עד כמה שאפשר לנרמל ומבין מה שאתה עובר. מישהו שמקשיב לכל מה שאתה מספר ונותן לך טיפים קלים מאוד ויעילים מה לעשות באותו רגע, כשהכול נראה מבולגן ואפוף עשן: כדאי ללכת להתקלח, כדאי לעשות סיבוב קטן בחוץ, להתעמל, להיות בסביבת אנשים שטוב לך איתם. לי זה עזר. ואנחנו באמת רואים שמרבית האנשים אחרי שיחה או שתיים מצליחים לחזור לחיי השגרה שלהם. אחרים, שחוו את האירוע בצורה קרובה יותר או ממושכת יותר, יזדקקו בדרך כלל לטיפול מתמשך".
ד"ר נירה קפלנסקי, עובדת סוציאלית קלינית, סגנית מנהלת קו הסיוע של נט"ל, מתי הפחדים שלנו הופכים לחרדה?
"מי שנחשף באופן ישיר, עד לאירוע טראומטי או מישהו שהוא מכיר נפגע ישירות – חווה פחד, לא חרדה. זה מצב בו קיימת סכנה אמיתית לחיי ואני חווה את התחושה שגורמת לי לרוב לברוח/להסתתר או לתקוף את הסכנה. המוח עושה באותו רגע חישוב מהיר מה הסיכויים הכי טובים שלי לשרוד ואיזו פעולה לנקוט. בזמן שאני מודע לזה שאני בסכנה, אני חווה פחד.
"החרדה דומה אבל נחוות גם כשאין סכנה ממשית סבירה מסביב, וגורמת לכך שהחווים אותה לא מסוגלים לבצע פעילות שגרתית בעקבות האירוע, גם אם אין איום קרוב. אחרי הפיגוע אנשים חזרו לבתיהם אבל הרגישו מאוד מאוימים, כולל מי שגר קרוב ואפילו באותו אזור גיאוגרפי. זו חרדה ממשהו לא ידוע. בשגרה, החרדה שומרת עלינו, גורמת לנו להיזהר בכביש למשל. זו פונקציה של המוח שנועדה לשמור אלינו. אבל כשהיא פועלת שעות נוספות ואין לה אובייקט קרוב או ממשי – זו חרדה.
"העבודה שלנו היא עם אנשים שעברו אירוע מפחיד שהשאיר אצלם חוויה של 'זה כמעט עדיין קורה לי'. אנחנו מנסים לסייע להם להפריד בין מציאות האירוע הטראומטי לבין מה שקורה עכשיו, להביא את הגוף לאט-לאט להגיב למציאות כפי שהיא ולא לזו שהם חוו. זה לא אומר שלא נותרים רגשות ומחשבות גם אחרי שנרגעים, זה נורמלי והגיוני, אבל אנחנו רוצים שאותם אנשים יוכלו לשוב לתפקוד הקודם בזמן סביר. זה הדבר שכנראה הכי יכול להבטיח שלא יהיו לאירוע הזה השלכות לטווח ארוך מבחינה נפשית".
גם בער"ן יצרו הפיגועים גל הדף. "ער"ן הוא סיסמוגרף של מפלס החרדה בחברה הישראלית. כשלהבות החרדה גוברות חלה עלייה חדה בפניות", אומרת ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן – עזרה ראשונה נפשית.
ד"ר שירי דניאלס, היא גם מחברת הספרים "עוצמת ההקשבה – כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר" ו"'כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי", בהוצאת מטר. "לחץ וחרדה הן תגובות טבעיות ומצופות במצבי משבר וחירום. זו תגובה נורמלית למצב חריג. כל אחד מתמודד בדרכו ואין רגשות נכונים או לא נכונים", היא אומרת.
מה ההבדל בין לחץ לחרדה?
"חרדה היא תגובה לגירוי או מצב בו אנחנו חשים באיום, לשלמות הפיזית או הנפשית שלנו. היא מתקיימת אל מול תחושת סכנה והיעדר שליטה. לחץ – זו תחושה שחווים כתוצאה מפער בין תפיסת צורכי התמודדות עם איום לבין תפיסת היכולת והמשאבים העומדים לרשותנו להתמודדות בפועל. עוצמת הלחץ היא פונקציה ישירה של גודל הפער".
אילו סימנים מעידים על פגיעת חרדה?
"מצוקה רגשית עשויה להתבטא בשורה של סימנים גופניים, רגשיים והתנהגותיים. הסימנים הגופניים כוללים האצה בדופק, הזעה, מתח בשרירים, כאבי בטן וקשיי אכילה ושינה. מבחינה רגשית אנו עשויים לחוות דריכות ומתח שאינם מרפים מאיתנו, יחד עם קשת של רגשות כגון בושה (על תחושת החולשה וההזדקקות לסיוע), כעס (על המצב, על אחרים ועל עצמי), אשמה (על כי לא יכולתי לסייע לאחרים, על כך שאני נפגעתי פחות), חוסר אונים וייאוש. הרגשות מלווים לעיתים קרובות במחשבות קטסטרופליות על סכנה או על פגיעה. מבחינה התנהגותית, החרדה יכולה להתבטא לעיתים בהימנעות מפעילות או בנטייה להתבודדות, כמו גם בתלותיות באנשים הקרובים".
ד"ר שירי דניאלס, ער"ן: "תגובות חריפות בעקבות משבר הנן צפויות, טבעיות ולרוב יחלפו במרוצת הזמן. חשוב לזכור כי התגובה השכיחה לאירוע טראומטי היא לא פוסט-טראומה אלא חוסן"
ד"ר נירה קפלנסקי מוסיפה: "חרדה דומה לתחושה של אחרי ריצה: הלב פועם בטירוף, למרות שלא זזנו מהמקום, יש זיעה לפעמים, תחושת יובש בגרון או בפה כי הנשימה מוגברת ומהירה יותר. לפעמים מתלווים כאבי בטן, מיגרנה ואפילו תחושת כאב בלב אותה מבלבלים עם התקף לב, או סחרחורת שמחייבת את החווים אותה להתקפל לתוך עצמם עד שזה עובר. זה לא סתם דומה לתחושות של אחרי מרתון כי בפועל, ברגע שחווים או קולטים סכנה – המוח נותן לנו הוראה להתרחק ולרוץ, ואם אנחנו לא מבצעים את מה שמצווה עלינו המערכת הלימבית, אנחנו למעשה נמצאים בפול גז בניוטרל וכל התחושות מתמקדות בגוף. סימן נוסף של חרדה הוא נקיטת פעולות של הגנה יתרה על עצמי – כמו בדיקה שוב ושוב של החלונות כדי לוודא שהכול נעול. זה לא שמקבלים OCD פתאום, אבל זה סימן לכך שהחרדה לא פוחתת".
מה כוללת עזרה ראשונה נפשית?
ד"ר דניאלס: "במצבי חירום, קיימת פתיחות מרבית ונכונות לקבלת סיוע, כך שזוהי הזדמנות פז להקשיב ולהושיט יד לסובבים אותנו בימים לא פשוטים. מאידך, על מנת להרגיע ולתמוך באחרים עלינו להיות רגועים בעצמנו ולחוש תחושת מסוגלות ביכולתנו להתמודד.
"דיבור על הפחדים ועל המחשבות המטרידות, מביא לתחושת הקלה גדולה במצוקה הרגשית. תגובות חריפות בעקבות משבר הנן צפויות, טבעיות ולרוב יחלפו במרוצת הזמן. חשוב לזכור כי התגובה השכיחה לאירוע טראומטי היא לא פוסט-טראומה אלא חוסן".
ד"ר קפלנסקי: "במצבים לא נורמליים – חרדות הן תופעות נורמליות שצריכות להיות בהתחלה ולפעמים הן צריכות להימשך, אפילו ימים או שבועיים-שלושה. לכל אחד יש קצב אחר של התאוששות. זה מצופה וזה בריא שאדם מגיב למה שהוא חווה, אפילו תגובה קיצונית, כי האירוע שהוא עבר הוא קיצוני. אנחנו כן מצפים להתאוששות לאחר זמן סביר. אם אין התאוששות, אם התחושות ממשיכות, מחשבות שלא מרפות, עם תמונות מהאירוע שנכנסות לי לראש גם אם אני לא רוצה, חלומות בלילות וסיוטים שמעירים אותי – אז ברור שזה כבר מצריך התערבות כלשהי".
איך עוזרים במצבי חרדה?
ד"ר קפלנסקי: "ההתערבות בשטח חשובה ומאפשרת תהליך הרגעה מהיר יותר. אנחנו מנסים להפחית את רמת החרדה. המרכזיות של ההתערבות המיידית היא שהאדם לא ירגיש לבד בתוך המצב. החרדה יורדת כשאנחנו לא לבד, וזה נכון לכל מיני מצבים. צריך לתת לגיטימציה לתחושות, אוזן קשבת, יד על הכתף ומלים שמעבירות מסר של – אני איתך ואתה לא לבד ומה שאתה מרגיש זה בסדר ואף אחד לא מבטל או מזלזל במה שעובר עליך.
"מחקרים מראים שיש לזה גם משמעות מאוחר יותר, למניעה של מצבים נוספים בהמשך. יש המון משתנים שנוגעים לפוסט-טראומה אבל בזמן אירוע טראומטי המוח מייצר כמות גדולה מאוד של קורטיזול, הורמון הלחץ, זה שאמור לארגן או לפגוע בצורה שבה אנחנו זוכרים את האירוע ומרגישים כלפיו. ככל שנעזור למערכת לייצר כמה שפחות קורטיזול – בוודאות נמנע התפתחות של פוסט-טראומה".
פסיכו-טראומה, מסבירה ד"ר דניאלס, עלולה להתרחש אצל כל אדם נורמטיבי בעקבות מלחמה, פיגוע, אסון טבע, אונס או ניסיון תקיפה. "במרבית המקרים, האדם יצליח להתמודד בכוחותיו ובסיוע גורמים תומכים בסביבתו ויחזור לשגרת חייו. חוסן הוא היכולת להסתגל, להתמודד ולהתגבר, חרף קשיים, נסיבות חיים, מגבלות ומכשולים, בעזרת משאבים פנימיים או בעזרת סיוע מצד אחרים". אנשים מגיבים לאירועי חירום ומשבר בדרכים שונות וחווים לחץ וחרדה בעוצמות משתנות. הדבר תלוי בשלושה גורמים מרכזיים:
- מאפייני האדם (אישיותו, משאביו הפנימיים, אירועי חיים, תחושת המסוגלות שלו ויכולת ההתמודדות שלו במצבי דחק, מוכנוּת להיעזר);
- מאפייני הסביבה (מידת התמיכה החברתית המוגשת לאדם ומשאבים סביבתיים העומדים לרשותו);
- ומעגל הפגיעה (האם האדם נפגע באופן ישיר, האם היה עֵד לפגיעה של אחר, האם היה קרוב לפגיעה). ייתכן שאדם שנמצא במעגל פגיעה ראשון לא יפתח תגובה חריפה, בעוד אדם שלא נפגע ישירות, דווקא כן יפתח תגובה כזו, כתוצאה ממאפייניו האישיים, חשיפה קודמת לאירועים טראומטיים ומהיעדר גורמי תמיכה.
"בכל שבוע שעובר, משהו אחר מתעכל לך בגוף ומשהו אחר צף", אומרת חגית. "בימים הראשונים לא ישנתי יותר מחצי שעה רצוף. כשהתחלתי לאט-לאט לחזור לישון התחילו סיוטים ומחשבות – מה הייתי עושה אם הייתי באותו רגע ברחוב. אני גרה חמש שנים בדירה הזו, אני כל הזמן ברחוב, דורכת בדיוק איפה שאנשים נהרגו. ה'מה אם' הזה כל הזמן רץ לי בראש מאז למרות שמאז הפיגוע עבר חודש ויום. המחשבות לא מפסיקות. אני שמחה שהבר חזר לעבוד, לראות אנשים שמחים ברחוב. גם הנוכחות המסיבית בעיר של ניידות המשטרה – זה נותן טיפה נחמה. אבל אני לא חושבת שאני עדיין יכולה לשבת עם הגב לרחוב, בלי זווית שתאפשר לי לראות כל מה שקורה. עם כל העזרה, לוקח זמן לרפא כזה דבר".
לקבלת סיוע נפשי ראשוני:
- נט"ל: 1-800-363-363 או דרך האתר
