בספר "את המוות את רוצה לראות בעיניים", של הסופרת אורית וולפיילר (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מוצאת הגיבורה, שמטפלת לבדה בהורים דמנטיים, פתרון יצירתי למצוקתה. היא רוכשת עבורם בובת מין מתנפחת בתחפושת של אחות, ומציגה אותה בתור קונצ'יטה, המטפלת החדשה שלהם. ההורים נסחפים מיד לתוך הסיטואציה ההזויה באופן טבעי לחלוטין ומשתפים פעולה עם הבובה.
בחיים האמיתיים צריך קצת יותר מלייקרה כדי להתמודד עם 'מלכת המחלות' של הגיל השלישי: דמנציה. מדובר במחלה אורגנית של המוח, שמתבטאת בירידה הדרגתית בחשיבה, בתפקוד ובזיכרון - והיא כוללת קבוצה גדולה של כל מיני מחלות, ביניהן אלצהיימר. התסמינים שלה דומים לתסמינים רגילים שאופייניים לזקנה, ולכן גם כשהיא כבר מאובחנת היא מתעתעת מאוד. תארו לכם הורה מבוגר שהתאלמן לאחר שישים שנות נישואין - הוא סובל מדיכאון, בדידות, קשה לתקשר איתו. איך נדע שלא מדובר רק בצער הפרידה אלא בהתחלה של דמנציה?
דמנציה היא לא רק התפוררותו של אדם שהולך וחוזר, רגע אחד צלול, רגע אחר צולל. את המחיר משלמים לא רק החולים, אלא בעיקר בני משפחתם הקרובים, שכורעים תחת הנטל הטיפולי. לפי המחקרים האחרונים ודו"ח של מבחני העומס הרגשי ZARIT, אנשים אלו נמצאים בסכנה בריאותית חמורה כי הם שוכחים את עצמם בתוך המצוקה.
לשם כך הבאנו כאן את סיפוריהם, ביקשנו מהמומחים טיפים להתנהלות נכונה יותר מול החולה, וגם בדקנו האם דמנציה היא גזירה משמיים או שאולי ניתן לעשות משהו כדי לעכב אותה ולצמצם את הנזקים שהיא גורמת. החידושים האחרונים בתחום המחקרי מצביעים על כך שאפשר להקל על עוצמת המחלה, ולהאט אותה באופן משמעותי. אבחון מוקדם, איזון תרופתי, גירויים מנטליים, פעילות גופנית, תמיכה רגשית ובניית סדר יום קבוע ובעל משמעות - לכל אלו השפעה אדירה על התנהלות המחלה ושיפור באורח החיים.
"לקח זמן עד שהבנו שיש בעיה"
מירי פלבסקי משוהם, טיפלה בשני הוריה הדמנטיים בשנים האחרונות. אמה נפטרה לפני חודשיים בגיל 83, ואביה סובל מדמנציה, אם כי בשלב איטי יותר של המחלה.
מה היו הסימנים הראשונים?
"לפני שלוש שנים התחילו סימפטומים קלים, לקח זמן עד שהבנו שיש בעיה. הוריי גרים דלת מולי וזה התחיל בלשכוח דברים יומיומיים כמו מפתחות או ארנק. אני עובדת מהבית, ואמא שלי הייתה נכנסת שש-שבע פעמים ביום לשאול אותי איפה השלט של הטלוויזיה, או מעטפה מהדואר. כשהמחלה החריפה, היא הייתה בטוחה שאני לקחתי לה אותו.
"יום אחד פתחתי את המקרר שלהם וראיתי שבעה כיכרות לחם וחמש שקיות של עגבניות. הם נהגו ללכת לקניות מדי יום אבל עם הזמן שכחו וקנו שוב ושוב את אותם המוצרים. כששאלתי אותה מדוע קנתה, היא כעסה עליי וטענה שזו לא היא ושאני הבאתי לה אותם. כל דבר כזה התחיל ויכוח, עצבים וכעס. שלא כמו אמא שלי, הסימפטומים העיקריים של אבא שלי מתבטאים בחוסר זיכרון לטווח קצר. אם נחכה בתור לניתוח הוא יכול לשאול אותי כל רבע שעה למה אנחנו שם, ואני עונה לו את אותה התשובה".
מתי קלטת שזה משהו יותר חמור?
"יום אחד ההורים שלי נסעו עם האוטו שלהם ונעלמו. מסתבר שאמא שלי החליטה שהיא חוזרת לבית שלה, בבאר שבע. זה מקום שגרה בו בעבר הרחוק. כשהתקשרתי אליהם אמרו "אנחנו בדרך הביתה". לא עזר שהסברנו שהבית הוא בשוהם, לידינו. ביקשתי שיעצרו בצד, בתחנת דלק - כלום לא עזר. הם לא הצליחו להתמצא. במשך שבע שעות מורטות עצבים חיפשנו אותם. לא הייתה ברירה, עירבנו משטרה והם מצאו אותם ביקנעם, מבולבלים לגמרי. לא היה להם מושג איפה הם נמצאים. אחרי זה לקחנו להם את האוטו".
איך אפשר לקחת להורה מבוגר את האוטו?
"אם את חושבת שאחד ההורים לא כשיר לנהיגה, צריך ללכת לרופא משפחה ולבקש שיוציא מכתב למשרד הרישוי שמבטל את הרישיון שלו ומודיע לו. זה בפירוש נעשה מאחורי גבו כי אין ברירה אחרת. הקושי אצלנו היה בעיקר מצד אמא שלי, שכעסה והתלוננה. במקרה של אבא שלי, כשהגיע המכתב אמרנו לו שמשרד הרישוי קבע את זה לאור גילו המבוגר, הוא הבין את זה והשלים עם זה".
תוקפנות ואלימות
חלק מהתסמינים, במיוחד בשלבים מאוחרים יותר של דמנציה, עלולים להתבטא גם בתוקפנות ובאלימות פיזית ממש. "אמא שלי היא לא טיפוס שמרים ידיים", אומרת מירי, "וכשהתחילו העצבים והקטעים הפיזיים הבנו שיש בעיה. כשנעלם משהו, היא הייתה נכנסת להיסטריה ולחץ, בטוחה שגנבו לה אותו. פעם אחת מצאתי ארנק במקרר, פעם במגירה של סירים מתחת למחבתות כי היא ניסתה להחביא אותו. היא לא הבינה ולא זכרה מה עשתה ותמיד הכחישה.
"אצל רופאת המשפחה אמא שלי הייתה נופת צופים, והרופאה אמרה שהכל בסדר", היא אומרת, "ובכל זאת עשו לה סי.טי. ראש וראו שיש בעיה במוח. בהמשך לקחנו אותה לפסיכו-גריאטר, שנתן אבחון, ועם זה הלכנו לביטוח לאומי. לאט-לאט הצלחנו לשכנע אותה להכניס מטפלת הביתה לכמה שעות, שתעזור עם הקניות והבישולים. כמובן שבהתחלה היא התנגדה נחרצות למטפלת, ואמרה שאין צורך.
"יום אחד נכנסתי אל הבית של ההורים שלי. ראיתי את שניהם בסלון ובמטבח עומד סיר ריק על האש. הם אפילו לא ידעו שהוא שם. כשביקשתי הסבר, אמא שלי אמרה שהיא התכוונה לבשל. זו הייתה נקודת השבירה. עד כאן. מעבר לזה היא התחילה להיכנס ללחץ שהיא צריכה לחזור "הביתה" לבאר שבע, ושהדירה שהיא גרה בה היא חדר בבית-מלון. לשכנע אותה שהיא כן גרה שם, זה היה כמו לדבר אל הקיר, לא פעם היינו צריכים להזמין אמבולנס שירגיע אותה.
"חשבתי שאני על סף התמוטטות"
בסרט "נברסקה" של אלכסנדר פיין, מחליט האב הדמנטי לצאת לבד למסע לעיר הגדולה, כשהוא משוכנע שזכה במיליון דולר בלוטו. המשפחה מתפוצצת ומסרבת לשתף פעולה עם השיגעון, אבל בנו הצעיר מחליט להתלוות אליו למסע, מה שמשנה לחלוטין את הקשר ביניהם ואת הדינמיקה המשפחתית.
"הדבר הכי חשוב כאן הוא לזכור מצד אחד שזה לא אשמתם. הם לא עושים דווקא. אבל כילדה שמטפלת בהם, את במצב בלתי אפשרי", מסבירה מירי. "מצד אחד הם זקוקים לעזרה ומצד שני לא מוכנים לקבל אותה ונלחמים בך".
איך התמודדת עם זה?
"בהתחלה זה מכעיס וקשה מאוד. הגעתי למצבים שחשבתי שאני על סף התמוטטות. זה היה קשה גם לבעלי ולילדים, לראות אותי נכנסת הביתה בפרץ של בכי. קשה לחשוב על להיכנס לבית של ההורים, מקום שאמור להיות המקום הכי מוגן עבורך, ולהרגיש בו מותקפת. התחלתי לחפש עזרה, חיפשתי מידע בגוגל, לא ידעתי מה לעשות, ואז הגעתי לקבוצת תמיכה דרך קופת החולים השלי, במכבי, שמפעילה סדנאות כאלו באזור המרכז, ושם הבנתי בפעם הראשונה שאני לא לבד עם זה".
מה הטיפים הכי טובים שקיבלת?
"העצה הכי טובה שקיבלתי היא פשוט לזרום איתם. להסיח את דעתם עד שזה יוצא להם מהראש, בדיוק כמו עם ילדים. כשאמא הייתה נכנסת לטראנס ומתחילה לארוז את כל הבית במתח נוראי ושואלת מתי אני לוקחת אותה ל"בית שלה", במקום להתחיל להתווכח, אמרתי לה, "אמא, אין שום בעיה, אני אקח אותך רק בואי נשתה כוס תה ונאכל משהו לפני ואבוא אחרי זה לעזור לך לארוז". אחר כך היא כבר הייתה שוכחת.
העניינים נרגעו קצת לאחר שהתחיל הטיפול התרופתי, ובמקביל סיוע של מטפלת. "זה לקח שלושה חודשים עד שאמא שלי התרגלה אליה. בהתחלה כינתה אותה "הדבר הזה שמסתובב לי בבית". יותר לא מצאתי עשרה כיכרות לחם בבית ולא דפקו לי בדלת כל רבע שעה. גם ההתקפים ההיסטריים נרגעו".
אמא לא מזהה אותי
חצי שנה לפני מותה, לאחר אשפוזים חוזרים, הפסיקה אמה של מירי לזהות אותה. "היא הסתכלה עליי ולא ממש הבינה מי אני, או אחותי. היחיד שזיהתה היה אבא שלי".
מה זה עשה לך?
"זוועת עולם. היא קיימת, אבל היא איננה. לפעמים הייתי נכנסת ורוצה לספר לה משהו כמו תמיד רואה שאין עם מי לדבר, אין לי אמא. אני באה, מלטפת, מחבקת אותה. לפעמים חייכה אליי, לפעמים אמרה, "אוי, קטנה שלי", אבל לא קראה בשמי יותר. היו גם רגעים של אור בקצה המנהרה. בתקופה האחרונה הייתה גם סוג של התפייסות. הרבה מגע, חיבוקים, הרבה "אני אוהבת אותך", ראיתי שטוב לה, היא התמסרה לחיבוקים כמו ילד קטן. היא נפטרה בבית, מוקפת באנשים שאוהבים אותה".
איך מספרים להורה דמנטי על מות בן זוגו?
כשנפטר אחד ההורים ומשאיר אחריו אדם דמנטי, המכה עלולה לדרדר מאוד את המצב הקשה ממילא. לכן, צריך הרבה זהירות, והכי חשוב: לא להזכיר לו שוב את האמת המרה שרק מכריחה אותו לחוות את המוות, שוב ושוב.
אבא שלך מבין שהיא איננה?
"ברגע הפטירה הוא התפרק לגמרי והיה צריך כדורי הרגעה, גם בלוויה. יום אחרי זה הוא לא זכר שהיא נפטרה, וזה המצב עד היום. שלושה ימים אחרי הוא שאל את המטפלת והיא ענתה לו בשיא הטבעיות שאמא נפטרה. הוא קיבל את שוק חייו והגיב הרבה יותר קשה מהפעם הראשונה. אז הבנו שאסור להגיד להורה דמנטי שהשני נפטר. בכל פעם שהוא שואל אנחנו אומרים שאמא בבית חולים".
"עברתי מזמן את החמלה, נשאר רק כעס"
רבים מבני המשפחה שמטפלים באדם דמנטי, הורה או בן זוג - יכולים להזדהות עם המשפט הזה. כמעט אף אחד לא אומר את זה, אבל היחסים בין הורים דמנטיים לילדיהם עלולים לעלות על שרטון. החברה מצפה מבני המשפחה להיות על תקן חסידי אומות עולם, אבל המציאות שטופחת על פניהם היא לא פשוטה, בלשון המעטה. דברים לא פתורים מהעבר יכולים לעלות. בני המשפחה, הטרודים גם הם בטרדות החיים, מתקשים לצפות בהתפוררות הורה ולתמוך בו בלי שיעלו בו, בד בבד, גם רגשות שליליים.
אירית לרנר, סופרת, מטפלת ומלמדת רפואת תדרים מהיישוב כחל שבצפון, מתמודדת עם אם ניצולת שואה בת 93, שעברה אירוע מוחי. "אף אחד לא מדבר על זה בגלוי", היא אומרת, "אבל הדבר העיקרי בזמן שיושבים עם הורה דמנטי זה רגש האשמה. הזיקנה היא אנוכית, מרושעת, מניפולטיבית ותובענית, אבל זיקנה עם דמנציה היא כפול עשר.
"אמא שלי נכנסת ויוצאת ממנה כבר שנים. לפעמים המחשבה שלה צלולה לגמרי, פעמים אחרות היא מרכיבה משפט שכולל אירוע מהעבר, שורה מספר, תמונה מסרט או סיפור ששמעה. אי אפשר להתווכח או לענות לה כי זה לא מכבד אותה, ואני יודעת מראש שלהנהן ולהסכים איתה זו לא אופציה בכלל. לוקח לי זמן למצוא תשובה הולמת, למרות שברור לי מראש שהיא תהיה התשובה הלא נכונה. כמובן שהיא כועסת וכמו תמיד מיד צריכה כדור להורדת לחץ הדם שעולה, כי אמא כועסת זו אמא שעומדת למות".
על מה את מרגישה אשמה?
"אשמה על הכעס שעולה בי לפעמים. על אובדן הסבלנות. לפעמים אני חוזרת ממנה בכעס על מילים פוגעות שאמרה לי לפני שנים ולקח הרבה זמן עד שירדו מהלקסיקון, ועכשיו הכל חוזר בגדול. אני נכנסת לאוטו ובוכה כל הדרך הביתה. עברתי מזמן את החמלה והסבלנות, נשאר כעס עליה, על החיים, על שמונה שנים של טיפול בה. לפעמים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל אותה יותר משנייה אחת נוספת".
"דמנציה זו ריצה למרחקים ארוכים"
ד"ר ג'וליה גוזמן, עובדת סוציאלית מחוזית במחוז מרכז של מכבי שירותי בריאות, מכירה את הנושא מקרוב כבר למעלה מ-15 שנה. היא האחראית על מערך עובדות סוציאליות שמנחות סדנאות מידע וקבוצות תמיכה לבני משפחה של חולי דמנציה במסגרת קופת חולים מכבי. מדובר בתחום התמחות ייחודי במסגרת הרפואה הגריאטרית. "דמנציה שואבת משאר בני המשפחה הרבה משאבים של זמן ואנרגיה, ודורשת שינויים והתארגנות בתוך הבית", היא אומרת.
"לפעמים מדובר בהכנסה של מטפלת או מטפל זרים, או מעבר לבית אבות. מדובר בהתמודדות מורכבת שדורשת הסתגלות לאורך זמן. צריך לקחת נשימה עמוקה ולהבין שזו ריצה למרחקים ארוכים. אני ממליצה לערב את ביטוח לאומי בכל שלב, ולא לוותר. כדאי להיעזר בעובדות סוציאליות, וגם אם זה כרוך בקשיים לא לסגת. מניסיוני, יש הקלה בשנים האחרונות בכל מה שקשור לעזרה. אם צריך לערער, אז לערער, בסוף אנשים מקבלים מה שהם צריכים. כדאי שבן-משפחה יהיה בסביבה ויראה גם מכתב רפואי עם אבחונים, יסביר את הבעייתיות וידאג שהאבחון לא יהיה קצר מדי".
הטיפים של ד"ר גוזמן להתמודדות עם בן משפחה דמנטי:
1. לא להתווכח
"להוריד עד כמה שניתן למינימום את נושא הוויכוחים. אם אמא רוצה שנעלי הבית יעמדו על השולחן בסלון, אז שיעמדו על השולחן. יש התנהגויות שצריך לבחור אם להתווכח עליהן, כמו רחצה למשל, ויש התנהגויות שאסור להבליג עליהן כגון אלימות או נהיגה".
2. להפסיק לבחון אותם
"איזה יום היום? מה השעה? את זוכרת שבאנו אתמול? זה מעיק עליהם, מלחיץ, ובעיקר, לא מכבד. כשהייתם ילדים קטנים שאלתם הרבה שאלות וההורים ענו לכם במסירות ובאהבה. עכשיו זה הזמן שלכם".
3. סבלנות וגישה חיובית
"גם אם הם חוזרים עשרים פעם על אותו הדבר, לא להתעצבן ולהגיד, "כבר שמעתי את זה אלף פעם". להיפך, להודות להם שסיפרו סיפור כל כך מעניין. נכון, זה קשה וייקח זמן עד שניתן יהיה ליישם זאת".
4. הפעלות פשוטות וקצרות
"כשאתם מבקשים משהו מאדם דמנטי, חלקו את ההוראות לפעולות פשוטות ומשפטים קצרים, כמו עם ילדים. אל תתחילו לספר סיפורים. כדאי לתת תחושה של בחירה. "אתה רוצה מגבת ירוקה או אדומה?", זה גם עושה הרגשה טובה לכולם וגם נותן לאדם כזה תחושה של שליטה".
5. לבקש סיפורים מהעבר הרחוק
"אלו השיחות הכי משמעותיות שיהיו לכם עם חולה דמנטי. הם יכולים לזכור שירים ששרו בגיל ארבע בגן אבל לא יזכרו מה עשו לפני רגע. מוזיקה בכלל, היא פקטור שיש לו השפעות מעולות על חולי אלצהיימר ודמנציה".
6. לגלות חוש הומור
"הכוס נשברה? מזל טוב אמא, נשברה לנו הכוס", לקחת הכל בצחוק ובקלילות. שיחות לחוצות רק מכניסות את החולה למתח מיותר. לא לתת להם תחושה שהם לא בסדר, זה גורם ללחץ ולחץ מדרדר עוד יותר את המצב".
7. לצמצם מגע עם כסף
"בכל מה שקשור לפרנויה של גניבות, אין פתרון קסם. גם כאן, רצוי לא להתווכח ולא לשאול שאלות, אלא רק לנסות להסיח את הדעת ובכלל, עדיף לצמצם את המגע של הדמנטי עם כסף".
8. כשהחולה לא מזהה, להזדהות במקומו
"אף פעם לא לשאול, "סבתא, את זוכרת מי אני?", במקום זה להגיד, "היי סבתא, אני רוני הנכדה שלך, הבת של דורית". לתת את המידע מיד. לדבר על העבר, פחות שאלות, לתת להם לספר, אולי לראות ביחד תוכנית שאתם אוהבים בטלוויזיה ולהתפעל בפעם החמישים מסיפור ששמעתם שוב ושוב".
עסוקים בטיפול בחולה ושוכחים את עצמם
המחקרים בנושא טיפול בדמנציה בידי בני-משפחה מראים חד משמעית שהם נמצאים בקבוצת סיכון בריאותית, עסוקים בטיפול באדם החולה ושוכחים את עצמם. שאלון ZARIT, המיועד להערכת מצבם של בני-המשפחה, מעלה שככל שתחושת העומס הטיפולי עולה, כך עולה הסכנה הבריאותית.
"חשוב למצוא בתור השגרה הזו גם זמן עבורכם", ממליצה ד"ר גוזמן, "קפה עם חברה, מספרה או קוסמטיקאית. אל תוותרו". דבר חשוב נוסף שממליצים בסגל המטפל הוא לערב את הילדים (הנכדים), ולתת לכל אחד אפילו תפקיד קטן, אבל בשום פנים ואופן לא לקחת הכל על עצמכם.
דיכאון כתוצאה מזקנה או דמנציה?
"בעשרה אחוז האחרונים לחיינו אנחנו צריכים להיות מנוהלים מבחינה רפואית בידיו של רופא גריאטרי", קובע ד"ר רון בן יצחק, מומחה בגריאטריה ומנהל רפואי של המכון "בשיבה בריאה". "מגיל שלושים אנחנו מתחילים להתנוון. מסת השריר יורדת, מגיל ארבעים מסת העצמות ובגיל חמישים יורדת גם מסת המוח. כשהמוח נכנס לסחרור האובדן הזה, ככל שהאדם טעון במשאבים רגשיים וחשיבתיים טובים יותר, התפקוד שלו נפגע פחות כי יש לו מנגנוני פיצוי: מיומנויות חברתיות, רגשיות, סוציאליות, תחביבים, משפחה - הם עוזרים לו לשמור על התפקוד".
איך נבחין בין דמנציה לדיכאון של זקנה?
"דמנציה היא תהליך ניווני. פתאום מגיע שלב שבו האדם פתאום צולל. אני קורא לזה 'נכנס לקונכיה'. הוא מסתגר בדל"ת אמותיו וקשה לו לעשות מטלות פשוטות כמו לחמם לעצמו מרק או להתקלח. הרבה פעמים מה שנראה לנו כמו דיכאון והסתגרות אינו באמת דיכאון, אלא ירידה קוגניטיבית. הדרך היחידה לדעת זאת היא באמצעות אבחון רפואי, לא רק בידי רופא גריאטרי, אלא רצוי לשלב אנשי צוות נוספים ממקצועות הבריאות כמו סיעוד, פיזיותרפיה ועבודה סוציאלית. אחרי כל זה אנחנו יכולים לבנות תוכנית מתאימה".
להוריד תרופות מיותרות: המאבק ברופא המשפחה
לדבריו של ד"ר בן יצחק, אפקט משמעותי לשיפור המצב, קשור בתרופות שהקשיש צורך. "שלא כמו אלצהיימר קלאסי, שזו מחלה חשוכת מרפא, הירידה הקוגניטיבית בדמנציה קשורה בסיבות נוספות. לכן החידוש החשוב ביותר הוא כל העניין של איזון מחלות, או במילים אחרות מאילו תרופות חשוב להפטר. לדוגמה, נניח שהחולה סובל מסוכרת, לחץ דם וכולסטרול גבוה - חשוב לעשות סדר ולהחליט מה התרופות החיוניות ביותר ועל מה אפשר לוותר, כדי להוריד מהעומס על המוח. ריבוי תרופות עלול לדרדר יותר את הירידה הקוגניטיבית.
"לצערי, לכל הנושא של הפחתת תרופות והפסקתן אין מודעות ברפואה הקהילתית. זה המאבק של הרופא הגריאטרי ברופא המשפחה שרוצה לתת לכל התוויה תרופה. אם אני כרופא גריאטרי מבקש להוריד תרופה אחת ללחץ דם, ישר מתחילים לתקוף אותי".
מה עוד יכול לעזור?
"הבסיס להקלה והאטה של דמנציה הוא בנייה של סדר יום קבוע. המוח שלנו זקוק לגירויים קבועים, גם פיזיקליים וגם מנטאליים. הפעילות המנטאלית מחולקת לשניים - לפן רגשי ולפן חשיבתי. מבחינה רגשית - אנחנו צריכים להפיג את הבדידות שגורמת לירידה במצב הרוח. צריך לנהל עם הקשיש שיחות על משמעות החיים ועל מה הוא יכול או לא יכול לעשות. למצוא משמעות ולבנות לו תוכנית".
"בכל מה שקשור לזיכרון לטווח קצר וארוך, בכלל זה לשכוח שמות של אנשים או של חפצים, יש היום שיטות תרגול מיוחדות וממוקדות בדיוק לעניין זה. בניה של יכולות חשיבתיות עוקבות, תרגולים ואסטרטגיות שעוזרות מאוד. אני רואה שינויים גדולים אצל אנשים שהחליטו להשיב מלחמה ולעבוד על זה. לא לכולם. יש כאלו שמגיעים מאוחר מדיי".
ומה עושים כשהאדם הדמנטי לא מוכן לשתף פעולה?
הקטע הפסיכולוגי הזה הוא לא פשוט, אבל יש מה לעשות. אם נגיד לו שמשהו לא בסדר אצלו, הוא יגיד שהוא בסדר גמור והוא לא צריך שום רופא, אבל אם נשאל, "אבא, כמה תרופות אתה לוקח? אני רוצה להוריד לך שליש, בוא נלך לרופא", יש מצב שהוא יקשיב. יש גם שינויים תזונתיים שיכולים להטיב עם הקשישים, אבל לא ידברו אתכם על זה במסגרת הרפואה הקהילתית-משפחתית".
למה הדברים האלה לא מתקיימים בקופות החולים, אלא רק במרפאות פרטיות כמו שלך?
"הערכה גריאטרית כוללנית מופיעה בסל התרופות, אבל קופות החולים מתנהלות כגוף כלכלי שמנסה לצמצם גרעון. הערכה כוללנית לוקחת כשלוש וחצי שעות לפחות, והקופות כנראה לא יכולות לעמוד בזה. מדובר בשירות פרימיום יקר מאוד. יש רופאים מצוינים בקופות החולים, אבל מערכת הבריאות לא תמיד מאפשרת להם איכות טיפול גריאטרי. לכן אני חוזר ואומר: אבחון מוקדם הוא קריטי".
פורסם לראשונה: 07:28, 06.03.20
