את רב המכר המצליח שלו Four Thousand Weeks: Time Management for Mortals ( "4,000 שבועות: ניהול זמן לבני תמותה") שיצא לאור בשנת 2021, פותח אוליבר בורקמן במילים: "תוחלת החיים האנושית הממוצעת היא קצרת ימים באופן אבסורדי, מעורר אימה, ומעליב". את זמנכם הקצר עלי אדמות, בורקמן לא מעוניין שתעבירו במקסום התפוקה שלכם בעבודה, או בחיפוש אחר פעילויות פנאי שיסבו לכם הנאה עילאית. הוא לא רוצה שתתעוררו כל יום ב-5 בבוקר, או שתאמצו לוח זמנים נוקשה. מה שהוא כן רוצה, זה שתזכירו לעצמכם באופן קבוע שתוחלת החיים האנושית היא סופית: מתישהו הלב שלכם יפסיק לפמפם, הנוירונים יפסיקו לירות, והמסע התלת-ממדי שאנו מכנים תודעה פשוט... יסתיים. הוא גם רוצה שתדעו שהוא מודע לכך שתזכורות מהסוג הזה הן בסופו של דבר מאוד חמקמקות, שכן קשה להפנים באמת את המשמעות שלהן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
משפט הפתיחה המפתיע של בורקמן הוא רק ההקדמה למסר שלו, היוצא נגד התרבות השלטת, ובתמצית טוען כי אף אחד לא יכול לתחמן, לתכנן או לייעל את דרכו לשליטה בזמן. לדבריו, שליטה כזו, שאמורה להעניק תחושה של הישג ופיקוד, היא ממש בלתי אפשרית. למעשה, "בלתי אפשרי" הוא אחד מהביטויים שבורקמן מרבה להשתמש בהם, אם כי באופן מוזר, בדרך שבה הוא מתנסח התוצאה מעוררת תקווה. הרעיון שהקנה לו את מירב הפרסום הוא כי "פרודוקטיביות היא מלכודת", הגורמת לשואפים אליה לרוץ במעגלים באשליה שהם שועטים קדימה. בורקמן גורס כי ברגע שתוותרו על "התפיסה המדכאת וצרת האופקים" שהיא הדיסציפלינה המודרנית של ניהול זמן, תוכלו "לעשות צדק עם המצב האמיתי שלנו: עם ההזדמנויות המבליחות והקצרות באופן שערורייתי שיש לנו בארבעת אלפי השבועות שלנו". במילים אחרות, תפנימו שתוחלת חיים ממוצעת של 80 שנה היא לא רק כדי לסמן וי על משימות.
ספר העזרה העצמית שלו מיועד לאנשים שבדרך כלל מזלזלים בז'אנר הזה, או לכל הפחות רואים בו בלתי מועיל. שיערתי שזו בדיוק הגישה לטיפוס כמוני - פרפקציוניסטית חרדתית הבזה לתרבות "How To" וחסרת סבלנות כלפי חשיבה חיובית. התברר שצדקתי. ההשפעה של הספר "4,000 שבועות" עליי הייתה דומה לזו שיש לגומייה שעונדים על פרק כף היד כדי לשבור הרגל רע: הופתעתי עד כמה מצאתי עצמי מצטטת חלקים ממנו בראשי בכל פעם ששקעתי לדפוס בלתי מועיל.
אבל הפרויקט של בורקמן (לחסוך לאנשים עוד ספר עזרה עצמית המבטיח פתרון פלא, תוך שהוא מוכר להם את העצות שלו באריזה מוקפדת), הוא עניין מתוחכם. בורקמן עצמו לא בדיוק נראה כמו פרסומת לאנטי-פרודוקטיביות: שלוש שנים בלבד לאחר הצלחת ספרו "4,000 שבועות", הוא מפרסם את מה שהוא מגדיר כספר המשך המוקדש ליעילות: Meditations for Mortals: Four Weeks to Embrace Your Limitations and Make Time for What Counts ("מדיטציות לבני תמותה: ארבעה שבועות ללמוד כיצד לחבק את המגבלות שלכם ולהקדיש זמן למה שחשוב"), ובמילים אחרות, "סדנת התבוננות פנימית" של 28 יום. אני מצדי, לא יכולתי שלא לתהות כיצד האתוס של "לעצור ולהריח את הפרחים" שהוא מטיף לו מסתדר עם ספר How-To שכזה, המבקש להנחיל סדר ויעילות. הייתי להוטה לדבר עם האיש שלכאורה למד לשלוט באמנות של איך לא לשלוט בזמן.
את בורקמן, בחור אנגלי גבה קומה ומקריח בן 49, פגשתי ליד פארק פרוספקט בברוקלין בבוקר קיץ סגרירי, כשהוא לבוש במכנסי טיולים כחולים כהים וסניקרס בכחול בהיר. זו לא הייתה אחת מה"הליכות הלא מתוכננות" עליהן הוא ממליץ בספרו, שכן שיטוט השיחה שלנו אורגן על ידי היחצ"ן שלו. ובכל זאת, הוא נראה כמו בחור בגובה העיניים שהייתם מפטפטים איתו בשמחה על כוס בירה. בזמן שהלכנו בורקמן לא פצח בקידום עצמי (הוא רואה עצמו כחובבן בלבד של הזן בודהיזם ודומיו), אלא התייחס בכנות לחוויותיו כמי שחובב קיצורי דרך בחיים, ולאן הם הובילו אותו.
משנת 2006 ועד 2020, בורקמן היה דוגם סדרתי של אסטרטגיות לחובבי היעילות, מהסוג שמבטיח את שיפור הריכוז והקניית הרגלים משובחים. הוא כתב על ההתנסויות שלו בסדרת כתבות שבועיות ל"גרדיאן", שהתפרסמה תחת הכותרת "הטור שישנה את חייכם". את השם הציע לו עורך שהכיר את התעניינותו בספרי פסיכולוגיה, ולאחר שנים של סיקור חדשות לעיתון, בורקמן הרגיש שהגיעה העת אם לא לשינוי בחיים, אזי לפחות להזדמנות מקצועית חדשה.
כפי שעולה מההבטחה האירונית בשם הטור, המידה שבה התמסר לתפקיד שפן הניסיונות בתשלום לא הייתה תמיד ברורה. למעשה, חלק מהקסם היה להסתיר עד כמה הוא מושקע באופן אישי בפרויקט. ב-600 מילים הוא היה מציג בקצרה את הבעיה שיש לפתור; מציע טיפ או שינוי חשיבה (למשל, "טכניקת פומודורו": פרצי עבודה של 25 דקות, שרצוי למדוד בטיימר מטבח בצורת עגבנייה); מתאר את ההתנסות שלו עצמו עם יותר משמץ של הומור עצמי; ומקנח בהסבר קצר כיצד הרעיון המסוים הזה עולה (או לא) בקנה אחד עם מה שהמדע חושף על נטיות אנושיות. כצפוי, הטריק של טיימר המטבח גרם לו להתמיד במשימה, ומנע את הנטייה "לזרום עם האינרציה לדברים אחרים". אבל הוא לא ענה על השאלה הגדולה יותר, שהציקה לו יותר ויותר: האם השאיפה שלנו לריכוז גבוה היא הדבר הנכון להשקיע בו את הזמן שלנו?
ב-2014, מספר שנים לאחר שעבר לברוקלין מאנגליה, בורקמן חווה מעין התגלות על ספסל בפארק פרוספקט. ניסינו לאתר את הספסל תוך כדי ההליכה שלנו, אבל לשווא, עד שהסכמנו שלא משנה היכן בדיוק זה קרה, מה גם שהוא מאמין שהתגלות היא חוויה בת חלוף בכל מקרה. בורקמן היה אז לחוץ ומותש, כשהבין שלעולם לא יצליח "לנקות את השולחן" מכל תחומי האחריות המעצבנים שהם חלק מהחיים הבוגרים. אבל במקום ייאוש הוא הרגיש שחרור. הרעיון של "להספיק הכל" הוא פנטזיה. אף אחד לא יכול! עכשיו הוא יכול להתחיל להיגמל מהאשליה הנכספת הזו.
בורקמן המשיך לכתוב את הטור במשך שש שנים נוספות, אם כי הדגש שבחר השתנה בהדרגה. הוא התחיל לשאול שאלות כמו "האם אתם חיים יותר מדי בעתיד על חשבון ההווה?" ולהציע תיאוריות כמו "יותר מדי בעיות? אולי התמודדות היא לא התשובה". היה חשוב לו להבהיר לי שלא מצא "שלווה מוחלטת ונטולת הפרעות", אבל הוא כן רכש תובנה חדשה ובלתי צפויה מבחינתו. "בהתחלה הייתי די נגד כל קיצורי הדרך האלה, כן? כי חשבתי שיותר משעשע לקחת את העולם האבסורדי שלנו ולהיות סרקסטי לגביו. אבל, את יודעת, אני חושב שהבנתי כבר בהתחלה שיש משהו מתגונן בסרקזם שלי". בוז לא היה עבורו כוח מניע, אבל תחושת אי נוחות כן. "בעצם התברר לי שהמסע שלי היה מסע של השתחררות מציניות, מסע לעבר יותר כנות", אמר. התנגדותו לפרודוקטיביות מוגזמת מאז אותה התגלות נותרה ללא שינוי, אבל מה עם תחושת הפגיעות מול שאלות החיים הגדולות? ובכן, עם זה הוא יכול לעבוד. "עם קצת הומור," הוא אומר, "אפשר להגיע לדבר האמיתי והפגיע".
את הדברים האלה בורקמן חולק איתי כשהוא נמצא כאן בביקור ממולדתו ביורקשייר, לשם חזר בשנת 2021. הוא ואשתו (שילדה את בנם לאחרונה) חזרו לבריטניה בחודש שלאחר יציאת "4,000 שבועות", - ולא, אין לו נאום על "החיים החדשים שלי" בעקבות השינוי הטרנס-אטלנטי. הוא נהנה מטיולים ארוכים בשדות הבור המרהיבים, אבל לא חי בסגפנות, אלא כמו בחור שהתמזל מזלו כדי לקבוע לעצמו את הקצב (בין השאר הודות למכירות של יותר מחצי מיליון עותקים של "4,000 שבועות", כך לפי המוציא לאור שלו). הוא מתענג על השיבה למקום שבו גדל, במעמד בינוני "גבוה-נמוך", ובתוך "סוג של חיבור בין תנועת זכויות אזרח של יהודים וקוויקרים", כלשונו. הוא עסוק, אבל לא עסוק מדי. פעמיים בחודש הוא מפרסם את הניוזלטר שלו, The Imperfectionist (הלא-פרפקציוניסט), וזו הדרך שלו להגיב למספר הבלתי אפשרי של שאלות מעריצים שמציפות את תיבת הדואר הנכנס שלו.
"4,000 שבועות" הוכיח את עצמו כפרויקט מתאים. הוא הושלם בעיצומה של המגיפה, כשהזמן תעתע באוכלוסייה המסוגרת בבתים והמוות נכח בכל מקום. הספר מציג את תפיסת הזמן והמוות כתופעות שאנו שוגים בהבנתן מבלי שנבין זאת. לפי בורקמן, אי שם בימי המהפכה התעשייתית הזמן "הפך למשהו שמשתמשים בו", אבל זו טעות. זמן הוא משהו שאנחנו שוהים בתוכו. והמוות מדאיג אותנו לא רק בשל היותו הקץ, אלא גם משום שהוא מסמל את חוסר השליטה המוחלט שלנו. המסר הוא פילוסופי, אבל פונה ישירות לגורמי הלחץ היומיומיים שמטרידים את האנשים שבורקמן מכנה "מעמד המחשב הנייד": "תחושת הערך העצמי שלנו נקשרת במלואה לאופן שבו אנחנו מנצלים את הזמן", הוא מסביר. "הזמן אמור להיות המים שבתוכם אנו שוחים, אבל במקום זאת הוא הפך להיות דבר מה שאנחנו אמורים לשלוט בו כדי שלא לחוש אשמה, בהלה או הצפה". גישות העזרה העצמית המקובלות רק מחזקות את התפיסה הזו בתוכנו באמצעות שקר מפתה. "כמעט כל מומחה או מומחית לניהול זמן", הוא כותב, "מבטיחים שאם רק תמלאו אחר עצותיהם, תספיקו את כל אותם הדברים החשובים באמת שעליכם לעשות כדי להרגיש שהזמן ואתם חיים בשלום ביחד".
ההצעה של בורקמן היא: "להישיר מבט אל המציאות" ולהבין שאין סיכוי שתצליחו לעשות הכל - אפילו, או בעיקר, לא את כל הדברים החשובים באמת, יהיו אשר יהיו. כשאני חוזרת על הרעיון הזה בראשי, עושה רושם שהוא באמת עוזר לצמצם את אופק האפשרויות הרחב לערוץ צר יותר, שנותן לי סיכוי טוב יותר להסתדר איתו. אבל בעודנו מתהלכים בפארק, בורקמן מודה שהוא לא יכול לערוב לכך שכל אחד יצליח להפנים את ההבנה הזו. הודאה כזו היא חלק ממה שהופך את השיטות שלו לכל כך מושכות - אתם לא מרגישים פתי מאמין. אבל היא גם גורמת להנחת היסוד שלו להיראות רופפת כמו המשמעת העצמית שלכם.
בספר "4,000 שבועות", ברוקמן מקדיש פרק ל"מלכודת היעילות" - הרעיון שהשתפרות בהתמודדות עם משימות רק מובילה ליותר משימות. בפרק הוא מציג את גישת שלוש הפעולות שלו להפרכת הסברה המקובלת. השלב הראשון הוא להסביר מהי הרמה האידיאלית של "להיות עסוקים" (busyness). הפנטזיה שקורצת היא ביזי-טאון (Busytown) – המקום הדמיוני בסדרת הילדים הקלאסית של הסופר ריצ'רד סקארי, שבו איש אינו מושבת מפעילות אך גם איש אינו לחוץ. לדוור החזרזיר הקטן ולמורה הדוב החום "יש הרבה מה לעשות, אבל גם ביטחון מלא שהמשימות שלהם יתאימו להפליא לשעות העבודה שלהם". בורקמן אינו מצקצק על הילדותיות של התיאור הדמיוני, אלא מבקש להראות כמה עמוק התיאור מחלחל אלינו בבגרותנו, ועד כמה הוא נוכח תדיר. זה אותו רעיון של איזון מופלא שאנו נחשפים אליו באינסטגרם, בסרטונים ותמונות של "יום בחיים", שבהם הזמן זורם לו על מי מנוחות, ומשלב הישגים נעימים עם מנוחה בלתי מופרעת.
אבל הפרויקט של בורקמן (לחסוך לאנשים עוד ספר עזרה עצמית המבטיח פתרון פלא, תוך שהוא מוכר להם את העצות שלו באריזה מוקפדת), הוא עניין מתוחכם. בורקמן עצמו לא בדיוק נראה כמו פרסומת לאנטי-פרודוקטיביות: שלוש שנים בלבד לאחר הצלחת ספרו "4,000 שבועות", הוא מפרסם את מה שהוא מגדיר כספר המשך המוקדש ליעילות: Meditations for Mortals: Four Weeks to Embrace Your Limitations and Make Time for What Counts ("מדיטציות לבני תמותה: ארבעה שבועות ללמוד כיצד לחבק את המגבלות שלכם ולהקדיש זמן למה שחשוב"), ובמילים אחרות, "סדנת התבוננות פנימית" של 28 יום. אני מצדי, לא יכולתי שלא לתהות כיצד האתוס של "לעצור ולהריח את הפרחים" שהוא מטיף לו מסתדר עם ספרHow-To שכזה, המבקש להנחיל סדר ויעילות. הייתי להוטה לדבר עם האיש שלכאורה למד לשלוט באמנות של איך לא לשלוט בזמן.
בורקמן מודה בעליצות שעניין החזרתיות חיוני למסר שלו - ולאופן שבו נאמץ אותו לעצמנו. בצחוק לבבי הוא מספר לי על ציוץ שחביב עליו, שהולך בערך כך: "4,000 שבועות זה בעצם אוליבר בורקמן צועק שוב ושוב על פני 200 עמודים 'אתם גמורים, אתם הולכים למות', ואני אוהב את זה". האמונה של בורקמן בכוחה של החזרתיות היא חלק ממה שנתן לו השראה לכתוב את "מדיטציות לבני תמותה" : "גם אם העצה מצוינת ומדויקת, זה לא אומר שהיא תאומץ", הוא אומר. "כדי ליישם עצות, לא מספיק לשמוע אותן נאמרות". צריך לחוות את מה שהוא מכנה "הבנה מורגשת" – התחושה שההבנה נספגת בגוף.
"יש תובנות על החיים שאני חייב שיכו בי כדי להפנים אותן" הוא חולק, לאחר שהקפנו חלק מהפארק פעמיים ומצאנו מקום לשבת שמשקיף על נוף (היה לו חשוב מאוד לוודא ששנינו נתמקם בנוחות מול הבריזה). ב"מדיטציות לבני תמותה", העצה המעשית שלו נותנת למסר הישן שלו היבט חדש: אולי אנחנו לא רק מפחדים למות - אולי מה שמפחיד אותנו באותה מידה הן תחושות החיים האמיתיות והחשופות: הפחד להיתפס לא מוכנים, הפחד לתת לרגע נעים לחמוק, הפחד להתמודד עם השלכות המעשים שלנו, גם אם הן שוליות. בסוף הספר "4,000 שבועות", הוא הגיע להבנה לגבי החיים שהייתה ההשראה לספר החדש, וניתן לתמצת אותה בציטוט אהוב עליו ממורת הזן שרלוט ג'וקו בק: "תחושת הסבל היא תוצאה של האמונה המוטעית שיש לו מזור". אז מה הפתרון? ההצעה של בורקמן היא לפתח "חיבה מסוימת לבעיות", ונכונות לומר לעצמכם, שוב ושוב, שבעיות הן "החיים עצמם".
לפני שקיבלתי לידיי עותק מהספר, חששתי ש"מדיטציות לבני תמותה" יתגלה כאוסף של קלישאות סטואיות (בורקמן הוא אנתולוגיה מהלכת של ציטוטים ממקורות לא צפויים, החל מהקומיקאי מיץ' הדברג ועד הסופרת מרילין רובינסון), או כסוג של "חוברת עבודה" שמוציאים לאור אוהבים להצמיד לרבי מכר כדי לסחוט עוד קצת כסף מההצלחה. אבל זה לא המקרה, אם כי כשבורקמן הסביר לי את המטרה, הוא נשמע מעט יותר מיסטי מהניסוחים הישירים שלו בספר. "חלק גדול ממה שנראה כמו ניסיון שלנו לנהל את החיים בהצלחה, הוא בעצם ניסיון לרסן את העוצמה האדירה של החיים".
"מדיטציות לבני תמותה" מתיימר להציע הדרכה לביצה הקיומית והזמנית שנקראת חיים (עם נושאים כמו כמה חדשות לצרוך, ומדוע בתים מבולגנים לא צריכים להטריד אותנו), ומחולק לארבעה חלקים: "להיות סופי", "לעשות מעשה", "לשחרר" ו"להיות נוכח", שכל אחד מהם מכיל שבעה פרקים, אחד לכל יום בשבוע. הפרקים כתובים בגישה של "אהבה קשוחה". הם קצרים, חמישה או שישה עמודים לכל היותר, ומכילים כמה מהטיפים הטובים ביותר של בורקמן (כמו המלצתו להקדיש לדברים חשובים זמן יומי "פחות או יותר", רעיון שנשמע מובן מאליו, אך יוצא נגד הנטל של היצמדות ללוח זמנים קפדני מדי).
השילוב בין פילוסופיה ופרקטיות המאפיין את בורקמן, הוא מה שהופך את הקריאה ב"מדיטציות לבני תמותה" למרגיזה ומרגיעה במקביל. תוך כדי הטכניקות שהוא רושם לנו, הוא מפזר תזכורות שאין דרך "לשלוט במצב של להיות אדם במאה העשרים ואחת", וכי כל ניסיון לעשות זאת הוא רק פתח מילוט מהמציאות, כלומר בדיוק ההיפך ממאמץ תכליתי. בחלק האחרון, "להיות נוכח" (Showing Up” "), הוא נוגע במקור לדיכאון של ימינו: תרבות הפרודוקטיביות הופכת את החיים למשהו שצריך "להעביר" עד שיגיע רגע טוב כלשהו. הרגע הזה, הוא כותב, לא יגיע כל עוד לא נכיר בכך שהמים הלא נעימים האלה, הבלתי נשלטים לחלוטין והמשתנים לנצח, הם כל מה שיש לנו, ובתוכם נגזר עלינו לשחות.
המטרה העיקרית של "מדיטציות לבני תמותה" היא להציג לקוראים נקודת מבט רחבה על מה שמניע את התאווה שלנו לשלוט בלוח הזמנים ובתיבת הדואר הנכנס. אנו חוששים מהכאן והעכשיו, מהדרך שבה אנו "מרותקים לזירה הזמנית הזו, ללא יכולת לעמוד על קצות האצבעות ולהציץ מעבר לגדר אל העתיד, לבדוק שהכל בסדר שם". יותר פעמים ממה שהייתי רוצה להודות, הרגשתי שלמרות שיש לי דופק, משכנתא, ושני ילדים שכבר למדו לדבר וללכת, אני עדיין לא חיה את חיי. מתישהו כנראה יגיע החלק של החיים שבו ארגיש באמת מעורבת, ואז באמת אנוע קדימה, נרגשת מהחשמל באוויר בזכות האינטראקציה של נפש וגוף עם העולם האמיתי והפרוע שלנו. או אז אשאיר מאחור את חיי התרגול, ואמיר אותם בחיים האמיתיים.
זה בדיוק המקום שבו המוות והחיים נפגשים. משום שאם החיים האמיתיים הם משהו שתמיד מחכה שם באופק, הרי שהם לא שונים מהמוות. או לפחות זה ההיגיון השגוי של אנשי "להספיק את הכל", שדן אותנו לברוח ללא הרף לא רק מכאב החיים, אלא גם מההנאות שלהם, ומההשתוקקות, שיש לה יותר משמעות מכל מה שרשימת מטלות מקודדת בצבעים תוכל אי פעם לתת.
לפני שאנו נפרדים בשערי הפארק, ובורקמן פונה לדרכו להתמודד עם רשימת מטלות אדירה (הוא סוף סוף מפנה את הדירה הישנה של המשפחה בפארק סלופ, באיחור של שלוש שנים), הוא מספר לי שהיה רוצה שהקוראים שלו יפתחו כל יום בקריאה של פרק מהספר החדש עם הקפה של הבוקר, ויגלו "שבאיזשהו אופן קטן הוא שינה את הדרך שבה הם חושבים על ערימת הספרים שממתינה שיתפנו או על ההחלטות שמחכות להם". אבל, כאמור, הוא לא יכול לשלוט בדרך שבה תקראו את הספר או מה תיקחו ממנו. זו דילמה שבוודאי מעסיקה את אוליבר בורקמן: העצה שלו, ולפיה בעיות החיים לא באמת ניתנות לפתרון, רק גורמת לקהל שלו לרצות לצרוך עוד ועוד עצות.
באשר לי – אני הפנמתי את העצות, וכרגע אני מאוד מודעת לכך שעליי לחזור ולקרוא שוב את "מדיטציות לבני תמותה". אני ערוכה ומוכנה להרגיש את אי הנוחות המנחמת שתבוא אחרי עוד 28 יום של סדנת התבוננות פנימית. ובעוד הרעיונות של בורקמן נספגים בתוך גופי, שוקעת בי לאיטה ההבנה המפוכחת שכנראה אמשיך להתחכך מדי יום ואפילו מדי שעה בחיים המחוספסים, עד מותי. אי הנוחות, הרתיעה הראשונית, ולבסוף ההכרה שמכה: "כן, אני לא באיזון" - זה כל הרעיון.
