התקופה האחרונה יצרה לא מעט אתגרים לכולם. הילדים היו בבית והחלו למידה מרחוק, המורים היו צריכים ללמוד תוך ימים ספורים איך ללמד בלמידה מקוונת, ובין לבין היו ההורים שהתמודדו עם שינויים במקום העבודה ועזרה לילדים.
בימים האחרונים עולה הדיון על הארכת שנת הלימודים בעוד תשעה ימים, ועד כה יש אי הסכמה על הנושא, מכיוון שהמורים לא מוכנים לעבוד ללא תוספת שכר. בעקבות טור דעה של אב לשלושה שהסביר למה לדעתו תשעת הימים האלו הם רק החותמת הסופית להלך הרוח של החודשים האחרונים, שני מורים ותיקים נותנים את נקודת מבטם לסוגיה המורכבת הזו שנוגעת בכולנו.
לא מבינים את מורכבות מערכת החינוך
קראתי את טור הדעה שעוסק בנו, בכל אחד מ-170 אלף המורים בישראל, ומצאתי לנכון לקפוץ לבריכה שג', הורה לשלושה ילדים, מילא בתלונות, ולהגיב לטענות.
את המסקנה על "המורים" בונים הורים רבים על בסיס חוויותיהם האישיות. במקרה זה על חוויה כהורה בשלוש כיתות. לצערי, די בזה על מנת להפוך את החוויה האישית למסקנה על "המורים". לחטא לוגי זה קוראים הכללה ובמקרה זה הכללה פרועה בהיקפה משלושה מקרים ל-170 אלף מקרים. אינני מתווכח עם החוויות של ההורים, אלא עם הטענה כי זהו התיאור הנכון של המצב.
הטענה השנייה נוגעת במאבק על התנאים. לצערי המורים הם הראשונים שמשלמים בתנאים. רק עכשיו אנו רואים איך תנאי הכניסה למקצוע עברו השטחה, לטובת שלושה חודשי קורס מקוון.
שכרו של מורה בעשור הראשון להוראה משקף ערך שעתי, שאני בספק אם כותב המאמר או חבריו היו מוכנים להתמודד עם 36 או 40 נערים ונערות, ילדים וילדות, עולמות שונים וייחודים שדורשים יחס שונה. בלי לזלזל במצב המורכב שאנו נמצאים בו, תנאי המורה הם כבשת הרש שלו.
הטענה השלישית היא טענה נגד המקצועיות של המורה: "אין כמעט מבחנים ועבודות". לצערי, בעבור רבים הוראה איננה מקצוע אלא פתרון זמני או סוג של שמרטף מלומד. רבים אינם ערים לאתגר האדיר בהערכה הוגנת מרחוק.
רבים לא ערניים לקשיים הרבים של התלמידים בלמידה מקוונת. האם מורה צריך לבחון לשם הבחינה או לדרוש עבודה לשם העבודה? המבחן והעבודה משרתים מטרות של ידע ומטרות של חינוך. טענות מסוג זה לא מבינות את השיקולים שבמקצוע ההוראה או את הצורך בנקודת מבט מקצועית ולא רק בנקודת מבט הורית.
מן הזווית של המחנך אשאל כמה מודע ההורה האקראי להתמודדות החינוכית עם המצוקה הפסיכולוגית הנובעת מבידוד מן החברים בגיל ההתבגרות או מסגר בבית בו יש עימות עם ההורים?
קראו עוד:
כתוב בטור כי אנחנו לא "פועלי ייצור", אולם לא אחת ההורים מודדים אותנו בייצור ציונים ולא בחינוך. כתוב גם שאנחנו לא פקידי מס. אירוניה נמצאת בכך שהיחס של ההורה למורה דומה לעתים ליחס של פקיד מס הדורש את המגיע לו. במחשבה שנייה, הלוואי והיינו פקידי מס. למקצוע זה לא מכשירים, לכאורה, בשלושה חודשי קורס מקוון, שמשמעותו היא שילדים ובני נוער יחונכו בשנה הבאה על ידי אנשים ללא שום הכשרה משמעותית או ניסיון.
ביקורת היא דבר חשוב, אולם מוטב להתבסס על טענות מנומקות ולא על תסכול וכעס. למרות שרבים אינם רואים או מבינים את המורכבות של מערכת החינוך, הם מוצאים לנכון לבקר אותה בצורה מזלזלת.
מערך מקצועי שלם נזרק לתנאי קיצון. נדרשת התאמה ושינוי שמטבעו דורש זמן וידע מקצועי, אולם רובד זה נסתר מפני רבים וחבל שמורכבות המקצוע והשיקולים המקצועיים לא זוכים לפרסום רב יותר.
הכותב הוא מורה בחטיבה ובתיכון
אמון היא מילת המפתח
22 שנה אני עוסק בהוראה. עברתי את כל השלבים, החל מהדרכה, ריכוז חברתי, מחנך וכעת אני מורה מקצועי, מגיש לבגרויות במקצוע האנגלית. כן, אני מאלה שרואים בהוראה שליחות הרבה לפני פרנסה ומברך על כך כל יום.
אין מאושר ממני על שאני זוכה לפגוש את הילדים ולסייע להם לעצב את אישיותם ולחזק את האמונה שלהם בעצמם וביכולותיהם. כל מורה הוא בראש ובראשונה מחנך, אוזן קשבת ולב פתוח, ואת זה אנחנו משננים לעצמנו כל בוקר בדרכנו לבית הספר.
רוב רובם של המורים רואים את תלמידיהם כילדיהם האישיים, ומתוך ראייה זו עושים את עבודתם במסירות נפש רבה. התלמידים מרגישים היטב אלו מורים באים בגישה כזו ויודעים לומר תודה ולהעריך את ההשקעה. הילדים מרגישים כשאכפת למורה ממך, לא רק כתלמיד, אלא כבן אדם, ולא מסתירים את הערכתם על כך.
הסתובבו בבית הספר וראו איך התלמידים מקיפים את המורים, מחפשים את הקשר האישי ותשומת הלב. לא כך הייתה הגישה והאווירה כשאני הייתי ילד, אבל הזמנים השתנו, הדור הזה זקוק לאהבה לפני חומר ולחיבוק לפני דפי עבודה.
גם ההורים, ברובם, רואים את מסירות המורים ויודעים לפרגן ולהוקיר. הקשר בין הצדדים משמעותי היום יותר מאי פעם, הודות לאמצעים הטכנולוגיים הרבים העומדים לרשותם. די בהודעת ווטסאפ קצרה ומפרגנת כדי להרים את התלמיד ולגרום שמחה ונחת להוריו. כבר אין צורך במכתב עם לוגו בתוך מעטפה ובדואר. הפידבק ההדדי הוא מהיר ושגרתי.
ואני בא ושואל את עצמי שאלה הפשוטה, אם כך זה במיקרו, למה במאקרו זה לא כך? למה ברמה הארצית ישנו ניכור כל כך גדול כלפי ציבור המורים עד כדי זלזול, השמצות וטענות? והדברים התגברו עוד יותר דווקא בתקופה הזו של הקורונה. תקופה שכולנו נכנסנו לסחרור שלא היינו מוכנים אליו וניסינו לעשות את המרב על מנת שתהליך החינוך והלמידה לא ייפגע.
נכון, היו מורים שכנראה לא עשו את המוטל עליהם, אבל הרוב השקיעו את כל מרצם, השקיעו מחשבה רבה כיצד ללמד בתנאים המאוד לא שגרתיים שנקלענו אליהם. כן, רבותיי, בתקופת ההשבתה לימדנו, השקענו ועשינו הכול כדי לא לפתוח פערים.
שעות רבות ישבנו על הכנת השיעורים, Google Forms, זומים ודומיהם. העברנו את החומר ובדקנו עבודות, בחנים ומבחנים. אין לי כל ספק שההוראה מרחוק הייתה קשה יותר ותבעה שעות רבות יותר מכל למידה שגרתית בכיתה. תמהני איך מסוגלים לומר שעבדנו 50% ושדין שעה מרחוק היא לא שעה פרונטלית בכיתה – זה פשוט לא נכון. ככה לא יוצרים אמון, וכשאין אמון הדרך להשמצות ולביקורת מהירה וארסית.
ואכן, אם רוצים לחשוב על פתרון למצב העגום הזה, דומני שאמון היא מילת המפתח. על כל אחד מהצדדים צריך לקחת צעד אחורה ולחשוב איך בונים אמון הדדי בין כל הצדדים, קרי משרדי הממשלה, ארגוני המורים והמורים עצמם.
בלי אמון לעולם לא ייכון שלום ביניהם ואוי לנו עם מציאות שכזו. ישבו כולם ביחד, יקשיבו לכל אחד בתשומת לב ובלב פתוח וינסו להגיע להבנות. למורים יש דברים שמפריעים להם, גם לאוצר ולחינוך יש את הטענות והדרישות שלהם – אבל בלי אמון הדדי זה לעולם לא ייגמר.
אני, המורה לאנגלית מירושלים, מתחנן בפניכם לעשות זאת. תפנימו שמערכת החינוך היא המערכת החשובה ביותר שיש לנו במדינה, וככזו חובה על כולם לעבוד יחד, מתוך אמון ומתוך כבוד הדדי. מי יהיה המבוגר האחראי שייקח את זה כמשימת חייו ויהיה חתום על הסכם השלום החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל?
הכותב הוא מורה בחטיבה ובתיכון
