מתי מתחילה תקופת הגיל השלישי - בגיל 60? 70? יש אומרים מהפנסיה, אבל לכו תגידו את זה לעצמאים שיצטרכו לעבוד כל חייהם. אם תשאלו את מי שאנחנו מכנים "זקנים" – דווקא בתקופת הגיל השלישי הם חווים סוג של פריחה.
שיא הפעילות האינטלקטואלית האנושית מתרחש לקראת גיל 70 – כך קובע מחקר שנערך באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון והתפרסם לאחרונה בכתב העת לרפואה של אוניברסיטת ניו-אינגלנד.
מהמחקר, שרץ היום חזק ברשתות החברתיות, עולה כי מוחו של אדם מבוגר הוא הרבה יותר פלסטי (ניתן לשינוי) ממה שמקובל לחשוב. כמות המיאלין – אותו חומר שמסייע למעבר מהיר של אותות חשמליים במוח - רק גדלה עם השנים והייצור הפעיל של החומר מגיע לשיא בגיל 80-60. בשורה התחתונה, בגילאים אלו היכולות האינטלקטואליות גדלות ב-300% בהשוואה לממוצע. לכן, זה לא מפתיע שאנשים בני 60 רק מתחילים את פעילותם היצירתית.
מסקנות המחקר מעודדות מכמה סיבות. ראשית, הנוירונים במוח אינם מתים עם הגיל כמו שחשבו פעם, כל עוד אדם ממשיך לאתגר את עצמו ולהיות פעיל וחיוני. שנית, תופעות כמו שכחה לא חייבות להיות גזירת גיל, אלא נובעות פעמים רבות מעודף מידע למשך זמן רב. בנוסף, מגיל 60, בעת קבלת החלטות, המוח הבוגר משתמש בחלק הימני והשמאלי של המוח במקביל, בעוד שצעירים משתמשים בהמיספרה אחת. מכאן, שאם מנהלים אורח חיים בריא, משולב בפעילות גופנית ותקשורת חברתית, היכולות האינטלקטואליות לא רק שלא יורדות, אלא אף גדלות ומגיעות לשיא בגיל 80 ואף בגיל 90.
מתנהגים בדיוק לגילם
עינת פורת עמוס, גרונטולוגית ופסיכותרפיסטית מהישוב צורית שבצפון, מובילה בשנים האחרונות שינוי תפיסתי, חברתי ומדיני בנושא תקופת החיים החדשה אותה היא מכנה "תקופת התבונה". למעלה מעשור שהיא חוקרת תהליכים נוירולוגיים, קוגניטיביים ורגשיים של בני הגיל השלישי ומנחה את קורסי "מתנת הגיל" באקדמיה, בארגונים חברתיים וממשלתיים ובקהילות. כיום היא מלווה הבניית שירותים קהילתיים למועצות אזוריות באזור הצפון ונמצאת בצוות המייעץ לשרה לשוויון חברתי, שאחראית על תחום הזִקְנָה בישראל.
"מעולם לא הסתרתי מילדיי את הזקנה. היא תמיד הייתה חלק מהבית והמבוגרים היו חלק משמעותי מאוד מהמשפחה", היא אומרת. "אני חווה את המסירות הזו גם מהוריי, שבמשך כמעט 20 שנה טיפלו גם הם בהורים סיעודיים ללא הפסקה. הזמן שלנו מתנהל לפי המבוגרים, אם סבתא יכולה או לא יכולה להגיע לערב חג".
כבר בילדותה, היו לפורת עמוס קשרים מיוחדים עם הסבים והסבתות שלה. "תמיד הייתה לי חמלה פנימית כזו כלפיהם, היה לי חשוב שגם בסוף חייהם לא יאבדו צלם אנוש. עוד בתור נערה, כשסבתי כמעט סיעודית בכסא גלגלים, נלחמתי כדי לקחת אותה לחוף הים. לא ויתרתי. דווקא הסבתא הפשוטה והלא משכילה השאירה בי חותם. מבוגרת מאוד, סיעודית, בקושי ידעה עברית, לא היה לה הרבה ממה לתת לי, אבל קיבלתי התמסרות ואהבה אין-סופית, עם אפס שפיטה. ביום האחרון של חייה - הילדים שלי עמדו לידה".
את מה שניתן לכנות "נוהל הזקנה" בישראל, פורת עמוס מכירה מקרוב. "ניהלתי מחלקות סיעודיות קשות בעבר ואני מכירה את הנושא מבפנים", היא אומרת. "שם נחשפתי לזקנה הסיעודית ולמה שקורה אתה בפועל".
מה ראית שם?
"יש המון תסכול בעבודה עם זקנה במערכת. כשעבדתי בבתי אבות בבאר שבע היו לי 700 תיקים של מבוגרים שזקוקים לעזרה, אז את רוב הזמן ביליתי בלמלא טפסים או לכבות שריפות. לא יכולתי לעשות שינוי אמיתי".
למה כוונתך בשינוי?
"לא יכולתי להגיע לאנשים ולתת להם טיפול מכובד כמו שרציתי. טיפול שיעזור להם לעבור תהליכים של שינוי, יציאה ממשבר והתמודדות עם בדידות. אני זוכרת הרבה מקרים שנאלצתי להשאיר אנשים בחוסר אונים. מחלקות הרווחה אמנם השתנו מאז, אבל המצוקה עדיין קיימת".
תפסיקו לקרוא לנו זקנים
אחרי שנים בתוך הממסד עברה פורת עמוס לעבוד בעמותת "עמך" לניצולי השואה. "מה שהיה מטלטל מאוד בעבודה ב'עמך' זה שוב הפערים. יש אנשים שאת מגיעה אליהם ועפה איתם מבחינת שיתוף פעולה ותהליכי התפתחות משמעותיים, ויש כאלו שאפשר לתת להם רק תמיכה".
בשלב הזה היא נחשפה לתחום הנוירולוגיה של המוח. "ירד לי האסימון והבנתי שאני צריכה להתחיל את העבודה הרבה לפני גיל 80. הבנתי שבגיל המבוגר יש לנו חלון הזדמנויות לקיום תהליכים מחשבתיים ואם החלון הזה נסגר, דברים מתקבעים והם לא מסוגלים להשתנות. אם לא עבדת כל החיים על מוח גמיש שמסתגל לשינויים - זה לא יקרה לך פתאום בגיל 80.
בגיל המבוגר יש לנו חלון הזדמנויות לקיום תהליכים מחשבתיים ואם החלון הזה נסגר, דברים מתקבעים והם לא מסוגלים להשתנות. אם לא עבדת כל החיים על מוח גמיש שמסתגל לשינויים - זה לא יקרה לך בגיל 80
"מתוך ההקשבה העמוקה למזדקנים, הבנתי לפני קצת פחות מעשור שמתחת לאף התפתחה לה תקופת חיים חדשה - בין תקופת הבגרות המאוחרת לבין תקופת הזקנה. אנשים בני 60 עד 80, וזה לא באמת עניין של גיל, לא אוהבים שמכנים אותם 'זקנים' או 'קשישים', הם לא תופסים את עצמם ככה ולא חיים או מתנהגים כ'זקנים'".
אבל יש אין-סוף ארגונים של גמלאים בארץ.
"נכון, אבל אנשים בני 60 לא יגיעו אליהם כי הם לא רוצים להיחשב 'זקנים'. זה בדיוק מה שחסר".
לדחוק את הזִקְנָה הגריאטרית
לפני שש שנים, כשהגיעה פורת עמוס לאקדמיה לחקור את תקופת החיים החדשה, המושג הזה לא היה מוכר שם. "החלטתי שאני עומדת על שלי ובחרתי לקיים את המחקר שלי בשטח ובמקום דוקטורט - לכתוב על זה ספר", היא מספרת.
ביחד עם הלל אפרת, שותפה לכתיבה, וד"ר צבי לניר, עמית לדרך, היא בחרה לכנות את המחקר "תקופת התבונה", שם שאומץ מאז על ידי הרשויות בישראל וגם במחלקה לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. לאחר שלוש שנים של ועדות ובדיקות הוא נבחר להיות הספר המקצועי הראשון שמדינת ישראל פרסמה על תקופת החיים החדשה. לכתיבת הספר היו שותפים גם בוגרי הקורסים שלה. הספר יצא לאור באוגוסט האחרון ותוך מספר שבועות אזלה המהדורה הראשונה שלו.
"הייחודיות של העבודה שלי בשטח והתוכן של הספר מבוססים על האיכויות הרגשיות והמחשבתיות שעולות עם העלייה בגיל. האתגר שמוביל אותי לאורך כל הדרך הוא: איך האדם הבודד ממשיך לפתח את אותן איכויות על מנת לדחות את הזקנה הגריאטרית".
7 צפייה בגלריה
"אנשים מספרים שזו התקופה הכי יפה בחיים שלהם". טיולי "מסעות בתבונה"
(צילום: ורד אריאל)
"התפיסה שקיימת לפיה זִקְנָה זה סוף החיים וסיכום חיים עם תהליך של התכנסות - כל זה לא תקף, לא לבני ה-70-60 וגם לא תמיד לבני ה-80. אנשים מספרים שזו התקופה הכי יפה בחיים שלהם. אף אחד לא מדמיין שיש איכויות של חשיבה ורגש שהולכות ומתפתחות ומשתפרות וגורמות לאדם להיות הרבה יותר מאושר. גיל 60-70, לפי כל המחקרים, הוא תקופת השיא של האושר שלנו.
"לפני 10 שנים סבתא בגיל 70 כבר הייתה סיעודית. לפני 15 שנה מי יצא לטיול בשביל ישראל בגיל 70? אנשי תקופת התבונה הם אנשים בני 60 ומעלה, שמה שמעניין אותם זה להרחיב את מגוון ההתנסויות שלהם, את מה שהם יודעים על העולם. הם רעבים להכיר, להתנסות, להמשיך ללמוד, לנסוע ולטייל".
בדידות מצד אחד, חופש מצד שני
בכל מה שקשור להתייחסות לזקן, צפון הארץ שונה מאוד מהמרכז ומהדרום, טוענת פורת עמוס. "בצפון הארץ, ואני גם זוקפת זאת לזכותי, נעשית עבודת שטח מטורפת של מרחבים מעשירי התפתחות. כל מערך השירותים כולו בנוי לבני 60 פלוס. קורסים של יזמות, גמלאים בונים עסקים, קורסים שעוסקים בפרקטיקות של התפתחות כמו מיינדפולנס ומדיטציות, טיולים, ספורט אתגרי וקבוצות שמתמחות במיומנויות חברתיות והפגת הבדידות. במרכז אין שירות אמיתי לגילאים הללו. בני ה-60 לא יכולים לשבת עם בני ה-85".
הקורונה עוררה מחדש את הסטיגמות, את השיח על הזקנה וגם את היחס של מדינת ישראל לאוכלוסייה זו. בסקרים שנערכו בקרן ג'וינט אשל עם מכון ERI, נבדק כיצד השפיעה תקופת הסגר הראשון על האוכלוסייה המבוגרת בישראל וכיצד הקורונה המשיכה להשפיע עם החזרה לשגרה, לפני הסגר השני. מהסקרים עלה שחלקים גדולים באוכלוסיית המבוגרים סובלים ממצב משברי מתמשך ללא הפוגה או שיקום. 47% נמצאים במצב נפשי ירוד ביותר. גם אלו שהיו מחוברים טכנולוגית, תורמים לקהילה וניהלו חיים עצמאיים ומשמעותיים, נפלו בקטגוריית הזקן שבבת אחת סגרו לו את כל הדלתות.
"מצד שני, ומה שלא הרבה מספרים, זה כמה סבים וסבתות נשמו לרווחה בזכות העובדה שהם הפסיקו להיות בייביסיטר. הילדים שלהם לוקחים אותם כמובן מאליו, ופסק הזמן הזה אפשר לחלקם להבין שהם לא חייבים לתת כל הזמן. אנשים גילו בסגר יכולות חדשות וזמן איכות עם עצמם".
"מה שלא הרבה מספרים, זה כמה סבים וסבתות נשמו לרווחה בזכות העובדה שהם הפסיקו להיות בייביסיטר בקורונה. אנשים גילו יכולות חדשות וזמן איכות עם עצמם"
ומה עם הבדידות?
"מי שיודע היום אוריינות דיגיטלית, רמות הבדידות שלו הן נמוכות משמעותית, והסקרים שנערכו בקורונה מוכיחים גם את זה. הפטרונות שהמדינה לקחה על המבוגרים הללו בקורונה הכעיסה אותי מאוד. זה לא שאין מסכנות ואין בדידות, אבל יש עוד הרבה דברים מעבר. המדינה הייתה צריכה לייצר שירותים נוספים של הפגת בדידות ובעיקר של יצירת משמעות. הדבר העיקרי שנעצר בסגר זה כל המרחבים שהעניקו להם משמעות. התנדבות בבתי ספר ובתי חולים למשל. זו הייתה הפגיעה הכי גדולה ואף אחד לא דיבר על זה.
"מה עשו? דאגו להביא להם חלות ועוגות. דאגו להקטין אותם אבל לא דאגו לשלב אותם בפרויקטים, לאפשר להם להמשיך לייצר משמעות בתוך הקהילה שלהם וגם לעזור להורים צעירים. כיועצת לרשויות רבות בארץ, זה בדיוק מה שניסינו לייצר: מבוגרים אקטיביים ותורמים בקורונה".
לגלוש על דיונות עם הנכדים
גולת הכותרת של עבודתה של פורת עמוס בשנים האחרונות היא "מסעות בתבונה" - קורס של שלושה ימים בטבע, לבני 60 פלוס, לבד וגם עם הנכדים. "מדובר בניסיון חברתי שמשנה את המפה והתפיסה החברתית של הגיל", היא אומרת. "עד היום התייחסו רק לאובדנים, מה יורד וקמל, וזו הפעם הראשונה שמסתכלים על תקופות החיים המאוחרות מתוך עיניים התפתחותיות".
פורת עמוס חברה לעמית סגל, מומחה למסעות בטבע ("רקמה אנושית"), וביחד הם מצליחים לגרום לבני ה-60 וה-70 לעשות דברים שמבוגרים לא עושים בדרך כלל. "הבנתי שאם אני רוצה למשוך אלי את בני ה-60, אני צריכה לתת להם חוויות אחרות שהם עדיין לא חוו", היא מסבירה. "באים אנשים שבחיים לא היו מגיעים לאף קבוצה, אבל כן לקורס בטבע. למדתי להנגיש את הטבע למזדקנים עד רמה של הליכונים. אנחנו מבקרים בפניני טבע קסומות ביערות וחורשות - מערה, דיונות, חולות, הכל חווייתי. הלינה היא בחוץ, בשטח פתוח".
מה אתם עושים שם?
"מדובר במסע של שלושה ימים בטבע, כאשר בכל יום אנחנו עוברים לאזור אחר בטבע, ובכל מקום אנחנו חווים מיומנות התפתחותית אחרת, לומדים איך לייצר משמעות ומוכנות להפתעות, איך לעורר תשוקה. כל זאת לא דרך שיח או הרצאות אלא דרך חוויה בטבע. בניצנה, למשל, אנחנו ממש עובדים עם החולות, מטפסים על דיונות".
בני 60 מטפסים על דיונות?
"גם בני 80 ו-90, ולא רק שהם גולשים מהדיונות בעמידה או בשכיבה, אלא גם בסקייטבורד. בחניון בארותיים למשל, יש עצי שיטה שטוחים ושם המשתתפים מטפסים והולכים על עצים וקופצים בחבל".
במה זה תורם לגיל המבוגר?
"עצים אפשר בקלות להפוך לגן שעשועים. זו פעולה שמלמדת אותנו איך לייצר אנרגיה יש מאין. לקחת את מה שיש מסביבי ולהרגיש מספיק בטוח להתנסות בו. מי שהתנסתה בהליכה על עצים, אולי תחזור הביתה ותתחיל ללמוד פסנתר, משהו שאף פעם לא עשתה קודם.
"באמצע הלילה, כשהם כבר מתמוטטים מעייפות, אנחנו מביאים אותם לקרון רכבת נטוש. לא רואים כלום, קור אימים בחוץ ואף אחד לא רוצה לרדת מהאוטובוס. אבל כשהם נכנסים הם מגלים שזה בעצם פאב עם מוזיקה טובה ואלכוהול. שם אני מספרת להם על הכישרון להיות מופתע, זו מיומנות בפני עצמה, לא להיות מקובע, ליהנות ממה שהחיים מזמנים לי".
"מבחינה פיזית לא היה לי קשה", מספרת כרמלה שהרבני מרמת גן. "קיבלתי ביטחון והבנתי שישנם הרבה תחומים שחשבתי שהם כבר לא בשבילי ושאני לא טובה בהם, כמו קפיצה על חבל. היום אני מודעת לזה שהיכולת שלי להמציא את עצמי בכל פעם מחדש נותנת טעם ומשמעות לחיים".
"קיבלתי ביטחון". כרמלה שהרבני
(צילום: עינת פורת עמוס)
מירי קפלן, 68, ממושב בצת חזרה לא מכבר ממסע אתגרי כזה בטבע. "הרצון להשתולל, לרקוד ולצחוק עם בירה טובה, לא מפסיק בגיל 68. סוף סוף עשיתי מה שרציתי בלי שאף אחד הסתכל עלי בעין עקומה", היא אומרת.
את מרגישה את הסטיגמה על הגיל המבוגר?
"פעמים רבות. באופן אישי לא התחברתי לשום קבוצה של בני 50-60 שנראו לי פתטיים ברצון הזה כל הזמן להיות כמו צעירים. פה, עם קבוצת הגיל שלי, זה היה משהו אחר. זה נתן לי הרגשה שאני יכולה לעשות הכל ולא חשוב בת כמה אני. הייתה שם מישהי בת 84 שטיפסה איתנו ואחרי שתי דקות כבר שכחתי את הגיל שלה".
חוויות משותפות רק לסבים ולנכדים
מסע נוסף שמארגנת פורת עמוס הוא שלושה ימים בגליל המערבי, המיועדים אך ורק לסבים ולנכדים. גם במסע זה נלמדות מיומנויות שונות ותקשורת בין-דורית באמצעות פעולות בחיק הטבע. "למשל, אנחנו יושבים בתוך נחל כזיב, המים זורמים, ובמשך שלוש שעות מספרים אחד לשני על הצלחות וכישלונות שגם הנכד וגם הסבא חוו".
זה עובד?
"במקרים רבים זו הפעם הראשונה שהסב מרשה לעצמו להראות לנכד חולשה או כישלון, וחושף צדדים אחרים שלו. בפעם הראשונה הוא לא רק במקום שנותן ודואג, אלא מראה שגם לו היו חלומות ואכזבות. בטיולים האלו יש רגעים מכוננים שנותנים הזדמנות לשנות את כל מהות הקשר".
את רוצה להגיד לי שהנכדים מוכנים להיפרד מהנייד?
"אנחנו עובדים הרבה על גיבוש ועל מיומנויות של תקשורת בעידן המסכים, אני מלמדת אותם טכניקות לשיח אינטימי על אף ולמרות המסכים, וכשהם חוזרים הביתה - הם ממשיכים להתנסות עם הנכדים"
שכבת הגיל הזו קצת מפונקת, הם לא מתלוננים על תנאי השטח?
"ממש לא. התנאים מפנקים - הלינה בשטח כוללת אוהל, שמיכת פוך, מים חמים, מקלחות ושירותים שרצים אחרינו לאורך כל המסע".
"בסוף המסע אנחנו יורדים, סבים וסבתות, נכדים ונכדות, למערת סולם, מערה עמוקה שנמצאת על רכס השלום מעל חניתה, כולם זוחלים ביחד והשיא הוא ברית שאנחנו עושים יחד באשר לדרך שבה אנחנו רוצים לתקשר בשנים הבאות".
תמר כץ, 75, מקיבוץ מלכיה, יצאה למסע עם הנכד אמיל כשהיה בן 11.
איך משכנעים את הנכד להצטרף?
"לא צריך לשכנע, רק להציע - הוא קפץ מיד על המציאה. עברנו כל כך הרבה חוויות נפלאות. ישבנו בנחל בתוך המים ביחד וגם ירדנו למערה רק עם נרות, משהו שמעמיד במבחן את האומץ. היה לנו זמן איכות נפלא יחד, ישנו כל לילה ביחד וזה גרם לחיבור מיוחד מאוד. יש לנו זיכרונות משותפים וחוויות שהם שלנו בלבד".
לפני חודשיים יצאה למסע לבד, כמובן תחת הגבלות הקורונה. "זו הייתה חזרה לילדות - גלישת דיונות, טיפוס על גזעים. אם רק היו נותנים לי, הייתי מתגלגלת עוד ועוד. זה משחרר אותך מכל מיני עכבות וחששות ומאפשר לעשות דברים שביומיום אי אפשר. שחרור מוחלט".
"הסיבה היחידה שאני עושה את ההפקה המאתגרת הזו, שיש בה אחריות מטורפת ומיליון תיאומים עד הפרט האחרון, היא אחת", אומרת פורת עמוס.
"אני שואלת את עצמי מה יקרה בעוד 20 שנה, כשהסבא והסבתא כבר לא יראו כל כך טוב, לא יבשלו, אפילו לא יריחו אותו הדבר - מה צריך לקרות בשביל שהנכדים יהיו שם בשבילם, לא כי אבא מכריח אותם או כי לא נעים להם, אלא רק בגלל שיש ביניהם קשר טוב. כל מה שאני עושה נובע מהשאלה הזו - מה צריך להיות כאן ועכשיו בשביל העתיד. בשביל ליצור קשר אינטימי ואיכותי עם הנכדים".
