ד"ר יוסף מטאנס היה המטופל הראשון שנכנס למחלקת טיפול נמרץ קורונה, בחניון התת־קרקעי של בית החולים רמב"ם בחיפה. מטאנס, בן 71, הוא לא סתם המטופל הראשון במחלקה, אלא גם מי שבמשך 20 שנה עבד בבית החולים הזה כרופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ.
תחתיו התמחו עשרות, אם לא מאות רופאים, יונקים מן הידע העצום שהעביר במשך השנים. וכשחלה בקורונה, הם לא שכחו אותו, התייצבו לצידו וטיפלו בו עד שחזר לקו הבריאות. עכשיו, אחרי שהתעורר ומצבו השתפר, מספר מטאנס על הידיים הטובות שדאגו לשלומו, בהם בין היתר אחיינו, ד"ר ג'ואד מטאנס.
"הייתי ער וצלול כל הזמן, ביקשתי מהרופאים, 'זהו, תרדימו אותי, אני לא יכול יותר'. את האמת, הייתי חצוף קצת. ביקשתי מהם שיכינו את כל הציוד על השולחן לידי. אמרתי להם, 'כשאתם מתחילים להרדים אותי הכל צריך להיות מונח על השולחן', למרות שברור שהם יודעים את העבודה".
ואיך הם הגיבו?
"הם הבינו. ג'ואד שואל אותי, 'דוד, מי אתה רוצה שירדים אותך, אני או חנא?' אמרתי לו, 'לא אכפת לי, הכל כבר מסודר על השולחן. שניכם תרדימו אותי".
האחיין, ג'ואד, רופא בכיר במחלקת ההרדמה ברמב"ם, מעיד על התהליך המטלטל שעבר יחד עם דודו: "אני נכנס במיגון מלא, באותו יום הגעתי לשם במיוחד אחרי שדיברתי עם הבנים שלו", הוא אומר. "אנחנו תמיד מנסים להתחמק מהרגע הזה. משתדלים לא לטפל בבן משפחה. אבל מצד שני אני חושב שעבור המטופל זה מרגיש יותר בטוח. זה עומס רגשי מטורף. יש דאגה גדולה, אבל בסופו של דבר, הפעולה של ההנשמה היא יומיומית. רק בהתמחות שלי עשיתי אלפי הרדמות והנשמות".
יוסף היה מנטור שלך?
"בטח, אחת הסיבות שבחרתי במקצוע הזה היא הדוד שלי. הוא חשף אותי למקצוע ההרדמה. מדי פעם עבדנו יחד. וכשהגיע הרגע להרדים אותו, נתנו לו תרופות הרדמה, איחלתי לו הצלחה וזהו. אנחנו לא רוצים למשוך אותה הרבה זמן".
עבר לצד המטופל
שבוע קודם לכן, ד"ר מטאנס, מאבו סנאן, התחיל לחוש ברע. "הלכתי לעשות את הבדיקה בגלל חשד קל", הוא אומר. "לא האמנתי שאחלה, משום שהייתי מאוד קפדן מפרוץ המגפה. אלא שאני עובד יומיים בשבוע בבית החולים האיטלקי בהרדמה, ויומיים באסותא. אני מטפל בחולים מונשמים, עם מחלות רקע, אני מבקר חולים שמקבלים הנשמה ביתית בכל אזור הצפון".
מה גרם לך לחשוד שנדבקת בקורונה?
"התחלתי להרגיש לא טוב ופיתחתי חום נמוך ושיעול. באותו הרגע הבנתי שאני חולה והרחקתי את המשפחה שלי. בהתחלה עוד ניסיתי לטפל בעצמי — התייעצתי בטלפון עם ד"ר חיתאם חוסין, המומחית למחלות זיהומיות ברמב"ם, והיא המליצה לי על טיפול. אבל אחרי שלושה־ארבעה ימים בבית הבנתי שהמצב שלי הורע".
ד"ר חוסין, בימים אלו, מנהלת מערך הקורונה ברמב"ם ומחלקת כתר א' (מחלקת קורונה אחת מבין ארבע), מכירה את ד"ר מטאנס מאז שהגיעה לסטאז' בבית החולים ב־2002. "הוא היה רופא בכיר בטיפול נמרץ ודמות מאוד מוערכת", היא מספרת, "בעיקר בקרב רופאים מהמגזר הערבי. הוא אישיות מאוד מכובדת ומוערכת, במיוחד הרופאים הצעירים, כולנו היינו נושאים אליו עיניים".
גם את התחנכת אצל ד"ר מטאנס?
"כן, במשך השנים הצטלבו דרכנו, כשהתחלתי התמחות והפכתי מומחית במחלות זיהומיות, הייתי היועצת היחידה לטיפול נמרץ והוא רופא בכיר ביחידה, ממשק העבודה התגבר והכרנו יותר".
דאגת כשהוא הודיע לך שחלה בקורונה?
"בהתחלה מצבו היה יציב, והתחיל להתייעץ איתי. היינו כל יום בקשר טלפוני. ייעצתי לו מה לקחת ואיך לעקוב אחרי הסטורציה. ברגע שהבנתי שהוא מתחיל להידרדר, אמרתי לו שהוא צריך להגיע אלינו לבית החולים. שמעתי את זה בדיבור שלו. במאמץ שהוא עשה כדי לדבר איתי. הקול שלו השתנה במהלך הימים האלה, ולצערי כבר כמה חודשים אני מטפלת בחולי קורונה ויודעת מתי מתחילה ההחמרה. אני יכולה להרגיש את זה מבחינת זמנים. גם רמת החמצן בדם התחילה לרדת. הוא ביקש לנסות להישאר עוד יום בבית. ביום ראשון בבוקר אמרתי לו, 'אין ברירה אתה חייב להזמין אמבולנס ולבוא אלינו. מיצינו את הטיפול בבית".
במפגש הבא, ד"ר חוסין עלתה על מיגון מלא, וד"ר מטאנס עבר מהצד של הרופא הבכיר שמייעץ לזוטרים לצד המטופל. "זאת הרגשה מוזרה לראות את הרופא הבכיר, איש טיפול נמרץ שבשבילי היה גם מדריך וגם מורה, פתאום בצד של החולה, וחולה שדורש תמיכה על ידי חמצן", אומרת ד"ר חוסין. "מאוד דאגתי לו. הבנתי שהוא במצב לא טוב והתחלנו טיפול מיידי".
הוא התערב בטיפול הרפואי שנתתם לו?
"מדי פעם. זאת הרגשה משונה שהחולה אומר, 'צריך להעלות את המינון של התרופה הזאת, ולהוריד את התרופה ההיא'. הוא לא הצליח להתנתק מתפקידו כרופא ולהיות רק מטופל. בשלב מסוים הבנתי שהוא זקוק לטיפול נמרץ, הוא לא יכול להישאר במחלקת קורונה רגילה. הוא אמר לי שהוא רוצה להישאר במחלקה. זאת התלבטות קשה, מצד אחד אני מכירה את המהלך של המחלה, של חולים שמגיעים לשלב הזה, מצד שני צריך לתת לו את הכבוד ואת המקום שלו ואת הקרדיט שהוא מבין מה הוא עושה. אבל גם לזכור שקשה לו כי הוא מבין מה זה טיפול נמרץ, ויודע מה הולך להיות שם. לצערי בסוף ראינו שהמגמה לא טובה והעברנו אותו לטיפול נמרץ".
ד"ר מטאנס עבר למחלקת טיפול נמרץ קורונה בחניון התת־קרקעי ברמב"ם, על ידי צוות גדול של רופאים במיגון מלא — בהם גם מנהל בית החולים, ד"ר מיקי הלברטל. "כשפינו אותו לבית החולים הוא אמר לי בטלפון, 'מיקי, תשמור עליי'. זה משהו שהולך איתי כל הזמן", אומר ד"ר הלברטל. "אני ויוסף מכירים שנים רבות. כמנהל בית החולים אני אחראי על כל העובדים כיום ובעבר. אין ספק שזה סיוט כשקורה משהו לאנשי הצוות שלך. ליוויתי את הטיפול בו, באתי לבקר אותו במחלקה, דיברתי איתו כל יום. הייתי איתו כשהתעורר, ופגשתי אותו גם לאחר שהשתחרר. הוא חלק מהמשפחה".
פחדת שירדימו אותך?
"ביקשתי בקול ברור שירדימו אותי וזהו. אני 35 שנים רופא טיפול נמרץ. יש עקרונות לטיפול נמרץ — עדיף שעה לפני משעה אחרי. לא רציתי לקרוס ושירדימו אותי בחירום, רציתי שירדימו אותי לפני שאני בקריסה. ראיתי שאני לא משתפר. היו הרבה ניסיונות של הנשמה חיצונית, הרגשתי כאילו אני עומד מול חולה, והחלטתי שירדימו אותי".
במהלך אשפוזו היו גם רגעים סוריאליסטים לא מעטים, אחד מהם, אחרי שהתעורר בטיפול נמרץ. "שכב מולי חולה מבוגר ממני", הוא אומר, "ופתאום יש לו דופק מהיר, והאח מחפש את הרופא, והרופא מחפש רופא בכיר. האחות הייתה אובדת עצות, אז אמרתי לה, 'תצלמי בטלפון שלך את המוניטור ותבואי להראות לי. אני אגיד לך מה לעשות'. היא לא הבינה. אמרתי לה, 'אני רופא טיפול נמרץ, אני אגיד לך מה לעשות, תקבלי אישור מהרופא הבכיר, ותחליטי מה את עושה. היא מצלמת לי את המוניטור, זיהיתי הפרעת קצב, אמרתי לה מה הטיפול המומלץ. היא התקשרה לרופא ואומרת לו, 'החולה, מטאנס, אומר שכך וכך זה הטיפול, והרופא אומר לה, 'זה בדיוק הטיפול'. אחר כך צחקו עליי, 'רק התעוררת וכבר התחלת לחלק הוראות".
לרמב"ם ד"ר מטאנס הגיע בתחילת שנות ה־80, אחרי התמחות בפנימית בבית החולים בנהריה הוא הגיע להשתלמות במחלקה לטיפול נמרץ ברמבם, ונשאר בה מספר שנים. קרוב לעשר שנים עבד במחלקת טיפול נמרץ בנהריה, עד שחזר ב־1993 למחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם.
"במשך כל השנים הרבה משתלמים מכל התחומים עברו דרכנו במחלקה", הוא נזכר. "גם סטודנטים משנה חמישית ושישית מגיעים אלינו להתנסויות. עבדתי עם כל מי שנמצא היום בהנהלת בית החולים. עברנו יחד הרבה שעות קשות, גם בתקופות מלחמה, והגשנו טיפול לכל פצוע. אני מאמין גדול בדו־קיום, בחיים משותפים בין שני העמים. אצלנו תמיד בכל מצב נותנים לכל אדם מה שמגיע לו מבחינה רפואית, אנחנו נשמעים לשבועת הרופאים שלנו, לתת טיפול רפואי לכל אדם בלי להסתכל על צבע, דת או לאום. לטפל בכולם שווה בשווה. ומאחר שאני מאמין גדול בשלום — זו מטרתי עד היום הזה".
מחלה מהגיהינום
כיום ד"ר מטאנס יצא מכלל סכנה ומצבו משפר. הוא משתקם בביתו ונעזר בצוותים של בית החולים רמב"ם. "בתקופה הקצרה הזאת ירדתי 18 קילו, איבדתי הרבה מסת שריר, ועכשיו אני מנסה להחזיר אותה. אני מצליח ללכת בעזרת הליכון, אני כמעט עצמאי, אבל אני עוד לא מסוגל לחזור לעבוד ברפואה. אני זקוק לפיזיותרפיה נשימתית וגופנית, ואני בקשר יומי עם היועצים ברמב"ם, מחלקת ריאות, מחלקת זיהומים".
מה אתה אומר לכל אלה שקוראים לקורונה בסך הכל שפעת?
"זאת מחלה מאוד קשה, ואנשים שמצפצפים עליה ועל ההוראות — חשוב שיבינו שזאת מחלה שאני קורא לה גיהינום. אני לא מאחל לאף אויב בעולם לחלות בה. אתה חסר אונים, סובל, לא יכול לעשות כלום, אפילו בשלבים הראשונים היא לא פשוטה. היו לי שעות קשות ואני ניצלתי בזכות כל הרופאים שטיפלו בי. בזכותם אני חי, אני נושם, משתפר ומשתקם בבית", הוא אומר והדמעות חונקות את גרונו מרוב התרגשות.
הילדים של מטאנס, שתי בנות ושני בנים, ושמונה נכדים, וגם האחים שלו קרובים אליו מאז ההחלמה, ומבקרים אותו מדי יום. חשוב לו לקרוא לכל האזרחים במדינה, "לשמור מרחק, לעטות מסכה בצורה הדוקה, להתרחק, לחשוד בכל מי שנמצא, לא להתקרב, לא לתת ידיים, לא להתחבק", הוא אומר, "אסור לעשות צחוק מהקורונה, אנשים מתים. אנשים סובלים קשה. חשוב מאוד שהתחלואה תרד, אחרת נסבול שנים על גבי שנים. אנחנו והילדים שלנו".
