ד"ר גיא חושן, מנהל רפואי מתחמי הקורונה בביה"ח איכילוב ומתנדב במרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם, פרסם השבוע פוסט נוקב על הנעשה במחלקות הקורונה שתחת ניהולו ועל אין סוף הדילמות שהמגפה מביאה לפתחו. זה הפוסט שכתב:
במחלקה שאני מנהל, לפני שבוע, מצאנו בבוקר את אחד החולים מת. מת פתאום, איש בן שישים, ככה, שלא היה צריך למות.
אני מנהל את כל מחלקות הקורונה בביה"ח איכילוב. סדר היום שלי עמוס. מתחיל בישיבת מטה קורונה, שישה ימים בשבוע. דנים בשאלות רפואיות, תפעוליות, אתיות. אחר כך אני מתרוצץ - בין המחלקות, בין החולים, לפתור בעיות, דילמות, לקבל החלטות ניהוליות.
בכל יום אני מתמודד עם אין סוף דילמות קשות. אישה בת 91 הגיעה אתמול, חולה מאומתת. בעבר קיבלה עזרה מביטוח לאומי, אבל הם הפסיקו להגיע כי היא חלתה בקורונה. אז הבת שלה, שהיא שלילית, עברה לגור איתה. בתה אומרת: "לא אכפת לי להידבק, אני לא יכולה להשאיר את אמא לבד". אז היא מתמגנת מכף רגל ועד ראש, מוותרת על העבודה שלה, שמה את עצמה בסיכון.
"לא הצלחתי לומר שאבא שלהם נפטר בטלפון. לא מגיע להם"
כואב הלב על קשישים שנדבקים. היכולת שלהם לשמור על קשר עם המשפחה היא אפס, פשוט אפס. לפני כמה שעות אני רואה גברת זקנה מאד, חולה שלנו, יושבת על ספסל. היא פונה אלי ושואלת בהיסוס: "אתה יכול אולי לצלם אותי? אני לא מבינה בטכנולוגיה. אני רוצה לשלוח תמונה לבת שלי". אז התיישבתי לידה וצילמתי אותה, ודיברתי איתה, וצחקנו, ושלחנו את התמונות לבת שלה, והיא הייתה כל כך בודדה, האישה הזאת.
עוד דוגמה? במחלקה שאני מנהל, לפני שבוע, מצאנו בבוקר את אחד החולים מת. מת פתאום, איש בן שישים, ככה, שלא היה צריך למות. ואני יודע שאני מוכרח לבשר למשפחה - לבנו ולאשתו שדואגים לו מאד. אז התקשרתי אליהם, וביקשתי: "תגיעו בבקשה לבית החולים".
הם אמרו: "שנינו חולי קורונה, איך נגיע לביה"ח?" ואני אמרתי להם: "אני לוקח אחריות. כנסו לאוטו, בואו. המצב שלו לא טוב, של אבא. אני רוצה לדבר איתכם". אבל לא סיפרתי להם שהוא נפטר. לא הצלחתי לעשות את זה בטלפון. לא מגיע להם.
והם אמרו: "אבל אין לנו אוטו, איך נבוא? אי אפשר להיכנס למונית או לאוטובוס", אז הוצאתי להם אמבולנס על חשבון בית החולים, מחולון. והם הגיעו, ישבו על ספסל בחוץ, ממוגנים, רחוקים מכולם, ואני בישרתי להם, ככה, שאבא שלהם מת, והם צרחו. זה היה נורא, הם בכו והתייפחו. וזה רק סיפור אחד, קטן, כדי לספר לכם איך המגיפה נראית מבעד לעיניים שלי.
הציון של הממשלה בטיפול במגיפה - 0
אני לא חושב שהציבור מבין את היקף החומרה של המגיפה. אתם יודעים, בימי הביניים, היו אבעבועות שחורות, אנשים הלכו ברחוב - וראו גופות שוכבות ברחוב. היום הציבור לא רואה את הגופות, אבל אנחנו כן – מעטים רואים את האנשים שמתים. אני לא אגיד כמו זבובים, אבל לפעמים התחושה היא לא רחוקה.
ואלה אנשים שלא היו צריכים למות, אפילו שיש קצת סוכרת, קצת לחץ דם. אנשים בני שישים, רבאק, זה אמצע החיים!
ואנחנו, קומץ האנשים שמשתתפים באופן פעיל במאבק בקורונה, שרואים את המוות מקרוב, משלמים מחיר אישי מאד כבד. אני פה שעות על גבי שעות והילדים שלי רואים אותי רק בסופי שבוע. אשתי הפכה לאם חד הורית. רופאים צעירים שפשוט גמורים נפשית. שזקוקים לטיפול פסיכולוגי.
אם הייתי צריך לתת ציון לממשלה על ניהול המשבר הזה, הייתי נותן להם ציון אפס. למה? כי אין מדיניות אחידה, כי אין שקיפות. כי יש דרג מקצועי שלוקח החלטות - ודרג פוליטי שלא מאפשר לו לבצע אותן. למשל, מדיניות של סגר בשכונות החרדיות שלא יצאה לפועל מסיבות פוליטיות. הניהול הכושל הזה, בסוף, עולה בחיים של בני אדם. במוות של אנשים שלא אמורים למות. אני חוזר על זה כי זו נקודה חשובה: אלה אנשים שלא אמורים למות.
אני מרגיש שהחברה שלנו היא כמו שטיח רקום, שבמשך שנים עמד והעלה אבק ואף אחד לא ניער אותו. ואז הגיעה המגפה הזו - וניערה את השטיח, ואין יותר אבק, וכולנו רואים בבהירות את הדוגמאות שמתחת - רואים עד כמה החברה משוסעת, איך מגזרים מביעים אי אמון בממשלה, במדינה ובמה שהיא מייצגת. והניעור הזה חשוב, כי הוא מציב אותנו מול הבעיות של החברה, וגורם לנו להבין שאי אפשר להתעלם מהן יותר. שהגיע הזמן לשינוי.
