ילד אחד יושב בבית חודשים על גבי חודשים. הוא לומד בבית ספר מחוץ למקום מגוריו. חבריו היחידים הם מבית הספר ומהחוגים, אבל בית ספר מזמן אין, גם לא חוגים, אז הוא לבד, ב"ואקום" חברתי שנמשך ונמשך.
לא שלפני הקורונה היה לו קל. כי בכיתה משעמם, וקשה לא לזוז, ולהתרכז, ולפעמים הוא מרגיש שאף אחד לא רואה אותו, שאף אחד לא מבין. עובדה שבכל יום הורים המורה אומרת, "יש לך פוטנציאל אדיר, וחבל", "כשאתה רוצה אתה יכול".
הוא יודע שהוא לא אמור להתווכח איתה, אבל רוצה להגיד לה שהיא טועה, שזה לא ככה, ולא שהוא לא רוצה, או לא מתאמץ, גם כשנדמה לה שהוא נהנה להפריע. הוא יודע שאין טעם להסביר לה, כי פעם בסוף שיעור, כשנגמר לו הכוח והוא הפסיק לעבוד, היא אמרה לו, "הפרעת קשב היא לא תירוץ". הוא לא הבין למה היא אמרה את זה, אבל הוא הבין שהיא לא מבינה.
לפחות בבית הספר הוא ראה את החברים, והיו הפסקות, ולמרות שהוא לא כל כך אוהב את זה, הוא זקוק מאוד למסגרת, לסדר היום, לשגרה מאורגנת. הוא אף פעם לא חשב שיגיד את זה, אבל הוא מתגעגע לבית הספר.
כל מה שהיה לו קשה ומשעמם בכיתה - פשוט עבר למחשב. בהתחלה הוא לא הבין איך הדברים עובדים בכלל, לקח לו זמן ללמוד. הוא חשב שזה יהיה כיף, אבל מזמן הבין שזה רק יותר קשה. גם בזום רוב המורים לא אוהבים שהוא זז, ולכבות מצלמה אומרים שלא מכבד. אז הוא משתדל לכבד, להקשיב ולעשות כל מה שצריך, אבל הוא לא באמת יכול לבד. לקח לו שבועות או חודשים להסתדר עם זה אפילו טכנית, וזה לא הדבר היחיד שבו הוא זקוק לעזרה.
"כל מה שהיה לו קשה ומשעמם בכיתה - פשוט עבר למחשב"
בדרך כלל אמא שלו עובדת מהקליניקה בבית, אבל כבר חודשים שהיא כמעט ולא נכנסת לקליניקה, אלא רק בערב או בלילה. ביום היא מנסה קצת לעבוד מהסלון או מהמטבח אבל מרגישים שהיא מתוסכלת, אז כנראה שהיא לא מצליחה. הוא חושב שאולי העבודה שלה לא ממש חיונית, כי עובדה שהיא כל הזמן לרשותו, וזה באמת מזל, כי חוץ מכל מיני סוגי עזרה שהוא צריך, הוא גם שונא וממש מתקשה להיות לבד.
במערכת השעות יש ימים שהם כמעט ריקים מתוכן, מפגש זום אחד-שניים, עוד איזו משימה. יש ימים שבהם שיעורים מתבטלים, והיו ימים בלי אף מפגש. את המשימות הוא שונא, במיוחד אלה שבחוברות.
קראו עוד:
בשבוע שעבר סוף-סוף היה שיעור נחמד, עם חידון תחרותי בנושא שהוא חזק בו, והוא נלהב למשימה. החידון היה מלווה במוזיקה וצלילים שהפריעו לו, וברקע נשמעו קולות הילדים, אז הוא כיבה את הרמקולים במחשב, שיהיה לו שקט.
בזמן החידון הוא דיבר אל עצמו (הוא עושה את זה לפעמים כשהוא לבד), ואמר לעצמו מילות עידוד ("הצלחתי!", "אני ראשון!"). כשהחידון הסתיים הוא הגביר את הרמקולים, וגילה שכל הכיתה וגם המורה כועסים עליו נורא.
"הקורונה רק העצימה והציפה את קשיי התלמידים לתפקוד מיטבי בתוך מערכת שמתקשה להכיל ולטפח אותם"
חלק מהתלמידים כתבו עליו דברים איומים בווטסאפ, הוציאו אותו מקבוצה אחרת, מישהו הקליט רצף קללות ואיומים עליו. הוא לא ידע שהמיקרופון שלו בזום נשאר פתוח, אז כולם שמעו אותו והוא לא שמע אף אחד. הוא ניסה להסביר אבל לא האמינו לו שזה לא היה בכוונה.
הילד הזה הוא שלי, אבל הוא מייצג ילדים רבים, "שקופים", שאינם תחת "חינוך מיוחד" אבל יש להם צרכים שהמערכת הרגילה לא יודעת לתת להם מענה גם בשגרה. הקורונה רק העצימה והציפה הן את קשיי התלמידים לתפקוד מיטבי בתוך מערכת שמתקשה להכיל ולטפח אותם, והן את הבעייתיות בדפוסי המערכת, שהיו מאותגרים ממילא, וכעת מוסיפים עול על קושי.
"שכחו אותי בבית" גרסת 2020.
הכותבת היא אמא לשניים, אשת חינוך מומחית לגיל הרך, מדריכת הורים וצוותי חינוך, מתמחה בהפרעת קשב
