כשלירון דותן (47) מירושלים, אם לשלושה, שכבה בין ההריסות כשסביבה צעקות, בכי ותפילות, היא הייתה בטוחה שאלה רגעיה האחרונים. זה קרה בדיוק לפני 20 שנה, באסון באולמי ורסאי בירושלים – אחד האסונות האזרחיים הקשים והזכורים בתולדות מדינת ישראל.
"לא ראיתי כלום", משחזרת דותן במרחק של 20 שנה. "הייתי קבורה מתחת לאנשים. שמעתי המון בכי, תפילות. הרגשתי שאני ממש בתוך הזיה, אבל הבנתי מהר מאוד שהכל אמיתי, אז ממש נפרדתי בליבי מהחיים, ונזכרתי בכל האנשים שאני אוהבת".
אסון אולמי ורסאי התרחש בליל 24 במאי שנת 2001 באולמי השמחות "ורסאי", באזור התעשייה תלפיות שבירושלים. בעיצומה של חתונת בני הזוג קרן ואסף דרור, סמוך לשעה 22:43 בלילה, רחבת הריקודים שהייתה בקומה השלישית של הבניין קרסה. 23 מאורחי החתונה נפלו אל מותם וכ־380 אורחים, ודותן ביניהם, נפצעו.
"החתן, אסי, עבד בחברה שהייתה בבעלות המשפחה שלי", מספרת דותן. "האמת היא שלא כל כך רציתי להגיע לחתונה הזו. בדיעבד, כאילו הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות וחיפשתי סיבות להבריז, אבל בסוף הגעתי כדי לכבד. באמצע האירוע, הרצפה של רחבת הריקודים פשוט נפתחה. צנחתי על הקרקע ובדרך הרגשתי המון בטון וברזלים פוגעים בפרצוף שלי, בראש שלי. נפלתי פעמיים, כי זה היה אולם בן שלוש קומות. תוך כדי הנפילות לא חשבתי שאצא מזה בחיים. הכל היה מעורפל, היו לי הזיות קשות והאמנתי שזהו – זה הסוף. שמעתי מסביבי הרבה קריאות 'הצילו', 'תעזרו לנו', לא ראיתי כלום".
הימים, ימי שיא האינתיפאדה השנייה והפיגועים, אבל לדברי דותן היא הבינה מיד שלא היה מדובר בפיגוע. "הייתי מאוד ריאלית, למרות הכאבים וההלם", היא נזכרת. בהמשך התברר שרצפת האולם קרסה, לאחר שנבנתה בשיטת הבנייה המסוכנת פל־קל, שממציאה, המהנדס אלי רון, אף הורשע בגרימת מוות ברשלנות וריצה עונש מאסר בעקבות האסון. אחרי ששכבה שעות, פצועה קשות בחשכה, בין ההריסות, הגיעו המחלצים ששלפו את דותן, שהובהלה מיד באמבולנס לבית החולים. פציעתה הייתה חמורה. "היו לי שברים קשים בכל הגוף – בידיים, ברגליים, בכתף, ברצפת האגן, בפנים ובראש", היא מתארת. "בעזרת טיפול ושיקום מאסיבי חזרתי למצב בריאותי תקין, אבל את הפגיעה הקשה בארובת עין שמאל לא הצליחו לתקן – לא את הראייה הכפולה ולא את המראה האסתטי". וכך, אף ששרדה את הפציעה המורכבת והקשה, אותה פגיעה חמורה בארובת העין, שגם עיוותה את פניה, הותירה בה לא רק צלקת פיזית, אלא גם צלקת נפשית עמוקה. היא סירבה להצטלם, התביישה לצאת לאירועים המוניים והקפידה להסתיר בעזרת שיערה את העין הפגועה.
כל המומחים חששו לנתח
"הלכתי לאינספור ייעוצים, אצל המנתחים הגדולים בארץ", מתארת דותן את השנים שחלפו מאז הפציעה. "הייתי מגיעה למנתח ומבקשת שיעריך את המצב מחדש, שייתן לי תקווה, אבל קיבלתי רק 'לא'. עשרות רופאים אמרו לי שאין סיכוי, כי הניתוח מורכב והוא יסכן אותי ויחמיר את המצב של העין עד אובדן ראייה. גדולי המנתחים בארץ, אחד אחרי השני, אמרו לי 'לא'. לא הצלחתי לקבל את זה. איך אפשר להשתיל לב, אבל פציעה בארובת עין אי־אפשר לתקן? חשוב להבין גם שפציעה בעין קשה להסתיר. זה לא כמו שאר הצלקות שהיו לי בגוף שפשוט החבאתי עם בגדים ארוכים".
במשך 18 שנים דותן לא ויתרה. התעקשה לחפש אחר המנתח שיסכים להחזיר לה את החזות של לפני הפציעה. "היו רופאים שאמרו לי" – היא נזכרת – "'זה לא שאת מחפשת להתחתן ולהביא ילדים, כבר יש לך. אז פשוט תשלימי עם המצב'. הסתכלו על זה בצורה לא רגשית ולא אנושית".
ואז, באוקטובר 2019, שמעה דותן על ועדה מיוחדת במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, שבה יושבים כמה מומחים ממחלקות שונות, ומוצאים פתרונות לבעיות רפואיות שעד כה היו ללא מענה. דותן הייתה נחושה. "שמעתי על הוועדה הזו בערב, ולמחרת בבוקר כבר נכנסתי אליה", היא נזכרת ודמעות של התרגשות חונקות את גרונה. "לא ידעתי בכלל שקיימת ועדה כזו. תמיד ישבתי מול מנתח אחד, רק אני והוא, כשהוא אומר לי שאין סיכוי. פתאום מחכה לי ועדה עם גברים ונשים, גדולי המנתחים בשיבא, כשבמרכז יושבת דוקטור פריאל". ד"ר פריאל, היא אַיֶּלֶת פריאל, רופאה בכירה בשיבא, שמתמחה בשיקום עיניים ובשחזורי ארובת עין ועפעפיים.
אנחנו מפגישים בין ד"ר פריאל לבין דותן במחלקה שבה הן נפגשו לראשונה לפני שנתיים. הן מתחבקות, מתקשות להסתיר את הדמעות ומסביבן כל אנשי צוות המחלקה מתרגשים. "כשפגשתי את לירון באותה ועדה הרגשתי שאני יכולה להקשיב לה שעות", תיארה ד"ר פריאל. "כששומעים את לירון מבינים עד כמה היא פרקטית, לוחמת ועוצמתית. כשהיא נכנסה לחדר הוועדה היא מילאה אותו בנוכחות ובעוצמה שלה, וברצון הבלתי משתמע לשני פנים, מעבירה את האנרגיות האלה לכל מי שנמצא מולה. אחרי שהחלטנו ללכת על הטיפול, לירון לא היססה ומיד אמרה שהיא רוצה לקחת את הסיכון. בתור רופא, הדבר הכי חשוב זה שהמטופל סומך עליך והיא סמכה עלינו מהרגע הראשון. לירון היא באמת ה־כוכבת של הסיפור הזה".
החלטתם לטפל על אף שידעתם שיש סיכון רציני לראייה שלה?
"חד־משמעית. אני חושבת שכשעוברים כל טראומה וחבלה קשה מפיגוע, מתאונה או כל מקרה אחר, יש כמה דרגות של לחימה – המלחמה הראשונה היא לשרוד, לשרוד את האירוע, לחיות. אחרי שאתה מבין ששרדת יש לך את המלחמה התפקודית, האגן או הכתף שבורים אז צריך לסדר אותם, לתכנת את האיברים בגוף מחדש, שלב שלוקח המון זמן. החלק השלישי, שעליו לא מדברים מספיק, זו המלחמה לחזור לשגרה. המלחמה לחזור להיראות נורמלי. לירון הייתה מסדרת את השיער כדי שיסתיר את המקום הפגוע, למרות שהיא לא רצתה להסתיר את עצמה כלל. הדבר הזה הוא החלמה של הנפש. היא מחפשת להסתכל במראה ולהרגיש טוב. הרבה רופאים אומרים, 'הנה היא שרדה, היא השתקמה, הראייה שלה בסדר, אז מה צריך עוד?' זה בדיוק המקום שאנחנו נופלים בו כרופאים, וכאן אנחנו בשיבא החלטנו ללכת עם המלחמה הזו עד הסוף".
לאחר שצוות מומחי שיבא קיבל את ההחלטה להביא לשיקום העין של דותן, הם החלו בסדרת תכנונים שכללו פתרון מיוחד ונדיר – מדפסת תלת־ממד שתשחזר את ארובת העין.
"ד"ר בתיה יפה, שהיא גם פלסטיקאית וגם מתמחה באורתופדיה, נתנה לי כל מיני כיוונים לתהליך שאני הולכת לעבור עם לירון", מספרת ד"ר פריאל. "עירבנו כמה מחלקות שיעבדו יחד במקרה הזה, והיה לי ברור שאנחנו הולכים להצליח. ידענו שגם אם יהיה שיפור של 50% זה יהיה עולם ומלואו בשביל אחת כמו לירון".
ארובת עין בהדפסה אישית
ד"ר פריאל הציעה לדותן לנסות להשתיל שתל שיוכן במיוחד עבורה במעבדה בשיבא. "בעבר היה ניתן לקנות שתל כזה בהמון גדלים וצורות שהם דגמי מדף, ולהתאים אותם למטופל, אבל זה אף פעם לא בצורה מלאה ושלמה", היא מסבירה. "לשמחתנו, בשיבא התחלנו בשנים האחרונות להדפיס שתלים כאלה למטופל ספציפי, על סמך הפגם שאנחנו רואים בסי־טי שלו. ראינו את ארובת העין השנייה של לירון, זו שלא נפגעה, ובדקנו מה חסר לנו באזור השבר של העין הפגועה. מה החלל שאותו אנחנו רוצים למלא. הדפסנו שתל שמותאם לה אישית והדפסנו גם דגם שמדמה את הגולגולת של לירון, כדי להתאמן ולראות שבאמת הוא יישב פיקס ולא יהיו בעיות. ניתחנו את לירון בניתוח שעבר מעולה כמתוכנן. בשלב הראשון תיקנו את העצם השבורה ורק אז עברנו לתיקון אסתטי. ארבעה חודשים אחרי הניתוח הראשון עשינו תיקון עפעף עם חומצה היאלורונית, ולבסוף הרמנו גם את הגבה".
"גם הראייה שלי השתפרה בזכות השתל", מתפרצת דותן בשמחה. "קודם ראיתי כפול, כי העין הייתה ברצפת הארובה. כשהשתל נכנס, הראייה חזרה להיות באותו גובה. העין שהייתה שקועה יצאה החוצה".
לאחר כמה חודשי שיקום שבה דותן לחדר הניתוח, שם ניצבו סביבה ד"ר פריאל וצוות המומחים מהוועדה, כדי להסיר את התחבושות ולראות את התוצאה.
אף עין לא נשארה יבשה שם. "זה היה החלק הכי מרגש", מתרגשת דותן מחדש בעצמה. "הורדנו את התחבושת וכל המומחים מסביב פרצו בבכי. היה קשה לראות את העין, כי הייתי עדיין עם תפרים ובצקת, אבל תוך שניות הבנתי לבד עד כמה הניתוח הצליח, הרגשתי את זה. זה היה בפברואר 2020 ובסוף יולי כבר הסתובבתי עם השיער למעלה, לא הסתרתי שום דבר בפנים. באתי לביקורת אצל ד"ר פריאל עם שיער אסוף, וצחקנו על התקופה הקודמת. זכיתי ברופאה שהיא אישה, היא מבינה את המצוקה שלי. התיקון הוא לא רק אסתטי ושטחי. קשה לקבל משהו שאתה לא נולד איתו ולא רגיל אליו, שמתווסף לך למראה ופוגע בו. נכון, המשכתי את החיים ובן זוגי קיבל אותי למרות הפציעה, אבל אני אף פעם לא הייתי שלמה. היום אמנם הפנים לא מושלמות ויש צלקות שלא ייעלמו לעולם, אבל אני שלמה עם עצמי".
זה גם המסר שלה: "אני שומעת סיפורים על אנשים שעברו פציעות אסתטיות, ורבים מהם דועכים למקומות לא טובים – אבל אסור לוותר. חשוב שבעקבות הסיפור שלי יידעו שהטכנולוגיה מתקדמת ושיש המון אפשרויות. גם אם אומרים לכם 'לא' מיליון פעמים, בסוף תמצאו נקודת אור".
