מחקרים פסיכולוגיים שפורסמו בשבועות האחרונים קושרים בין מגפת הקורונה לבין שינויים פיזיולוגיים במוח, שעשויים לגרום להפרעות נפשיות. עם זאת, חשוב לציין שלא מדובר בתופעה חדשה. היתרון המשמעותי שלנו כבני אדם, אותה חשיבה אסטרטגית ורציונלית שיכולה להציל חיים ולהנחית אדם על הירח, יכולה להוביל להתעלמות מדברים מאוד חשובים - הגוף והנפש שלנו.
הקשר בין הגוף לנפש הוא נושא שקיים כבר עשרות שנים בשדה הטיפולי והמחקרי, במיוחד בכל הקשור למצבי רגיעה וסכנה. מערכת העצבים, האחראית על מצבים אלה, משוכללת יותר מכל טכנולוגיה שהומצאה עד היום. היא פועלת באופן אוטומטי, דואגת לפעולות חיוניות כמו נשימה, עיכול והפרשת הורמונים, ובנוסף מגיבה לאיומים ודואגת ליכולת ההישרדות. בעיה עלולה להיווצר כאשר החלק הרציונלי - האונה הקדמית - אותו חלק במוח האחראי על הקמת סטרטאפים, "משתיק" אותה באמצעות הדחקת רגשות ואיבוד קשר עם הגוף.
באירועי סכנה ופחד הגוף מגיב באופן של לחימה, קיפאון או בריחה, תגובות אוטומטיות שאין שליטה עליהן ומטרתן להבטיח את הישרדותנו. במצבים של חשש אמיתי לחיינו ולחיי היקרים לנו, במידה ומתקיימת הפרעה קשה מדיי למערכת העצבים, אנו עשויים להגיע למצב של טראומה או פוסט-טראומה. דוגמה לכך היא הלם קרב של חייל הקופא על מקומו בשעה שמצופה ממנו להילחם. כתוצאה מכך ישנה הצפה של תחושות בושה ואשמה, שיכולות להוביל לטראומה. דוגמה נוספת היא מספר אנשים יכולים לצפות ביחד בתאונה מחרידה. חלקם יפתחו סימפטומים של טראומה ואחרים לא. האירוע הוא אותו אירוע, אבל התגובה של הגוף שונה ומשם ההבדל המשמעותי.
במצבים שכאלה משהו "נתקע" בתהליך והאנרגיה הזו נשמרת. זה המקום לציין שבעלי חיים מגיבים בצורה דומה, אך הם פחות מחושבים, יותר אינסטינקטיביים ומאפשרים למערכת העצבים לעשות את שלה. לכן, לא רואים אינדיקציה לטראומה בקרב בעלי חיים הנמצאים בסביבתם הטבעית, ללא התערבות בני אדם. גם היכולת של בני האדם לפעול אינסטינקטיבית קיימת, אך עם השנים התנתקנו ממנה.
בטיפולי טראומה המבוססים על קשר בין הגוף לנפש, כמו חוויה סומטית (Somatic Experiencing), ניתן לחדש את הקשר הזה ולשחרר את הטראומה שאצורה בגוף. טראומה לא חולפת מאליה עם הזמן. אנשים פשוט לומדים להסתגל למציאות החדשה, כמו חשדנות יתר לאחר בגידה של בן או בת זוג. אך לעתים התגובות לאירועים הופכות להרסניות, כמו פגיעה עצמית ואובדנות, תוקפנות, או בריחה להתמכרויות. התגובות האלה בבסיסן הן דרך התמודדות המאפשרת הישרדות.
תגובות של פוסט-טראומה מוכרות לרוב הציבור מהמדיה, ובהם סיוטים, פלאשבקים והתפרצויות זעם. אך אלו אינם הסימפטומים היחידים. אנשים חווים גם כאבים כרוניים, דיכאון, לחץ והתקפי חרדה, גמגום, תסמונת טורט, בעיות פיזיולוגיות, מערכות יחסים בעייתיות חוזרות ונשנות ועוד.
למעשה, המוח האנושי חווה את האירוע הטראומטי שוב ושוב בתקווה לשחרר אותו בהצלחה ולהיפטר ממנו, אך הוא לא יודע איך. כתוצאה מכך, הסימפטומים עלולים להחריף בשל פחד נוסף מהופעתם, ותהיה נטייה להישאר בערנות מוגברת, בחלק של מערכת העצבים המגיב לסכנה. הסביבה מרגישה עוינת ולא בטוחה, גם אם זו לא תמונת המצב האמיתית.
אז איך מטפלים פיזיולוגית בטראומות? על פי גישת החוויה הסומטית פרטי האירוע פחות חשובים מהאופן שבו הם משפיעים. למשל, כשנזכרים באירוע מרגש ניתן לחוש ב"פרפרים בבטן", וכשמדובר באירוע מפחיד ניתן להרגיש כיווץ שרירים ונשימה רדודה. המטרה בטיפול זה היא לחוות את התגובה הפיזיולוגית לאירוע הטראומטי, אך הפעם בהצלחה, ובכך לשחרר את הטראומה.
כך, בנוסף לרגשות ולמחשבות שעולות ברוב המסגרות הטיפולית, בגישה הסומטית מוסיפים מימד של תחושות פיזיולוגיות. חשוב לציין, שבמקרים של סימפטומים מאוד חריפים יש צורך בתמיכה תרופתית מקלה, כמו בטיפולים אחרים, שתאפשר לאותו אדם סיבולת גבוהה יותר לטיפול.
לאחר רעידות האדמה והצונאמי בתאילנד ב-2004 וביפן ב-2011 נמצא ששיטת החוויה הסומטית העלימה סימפטומים של טראומה ב-90% מהמקרים. נראה שמציאות הקורונה לא שונה מאוד מבחינת חוויית הטראומה. מדינות רבות בעולם הכריזו על אסון לאומי כותצאה מהמגפה, וכפי שלמדנו ממשברים קודמים, ניתן לצפות שגם אחרי שיימצא הפתרון הרפואי, אנשים רבים יסבלו מבעיות נפשיות לזמן ממושך, בשל חששות בריאותיות, כלכליות, חברתיות ואישיות.
באמצעות שיטת החוויה הסומטית ניתן למנוע ולטפל בטראומה בצורה אפקטיבית. לא כל שיטה מתאימה לכולם, אך הקשר בין גוף לנפש, המוכר לנו היטב כישראלים למודי מלחמות ואירועים ביטחוניים, מהותי בתהליך הטיפולי.
ד"ר איתי כהנא הוא פסיכולוג המתגורר בלוס-אנג'לס
