ג'ק מטפס לאט במעלה המדרגות. הטירוף ניכר בעיניו, ובזווית המסוימת שמחזיק חצי-החיוך שעל פניו. בידו השמאלית הוא אוחז בגרזן, מראהו מבריק ומנצנץ על רקע הטפטים המיושנים שמעטרים את קירות המסדרון. וונדי יכולה לשמוע אותו מתקרב. בתוכה היא כבר השלימה עם הגורל שמחכה לה, ובכל זאת משהו בה לא מאפשר לה להיכנע. היא משתוללת, נאבקת בכל גופה בניסיון להשתחל מבעד לחלון הצר. בחוץ השלג הקר מאיים להקפיא אותה, אבל אין לה ברירה. היא מוכרחה לברוח. החיים שלה בסכנה.
אפשר להירגע. זה לא תרחיש אמיתי, זו רק סצנה מתוך "הניצוץ" של סטנלי קובריק - אחד מסרטי האימה המצמררים והמוצלחים שנראו על המסך. כי למרות הביעותים, סרטי אימה מצליחים להפנט אותנו. הרי בכל רגע נתון אנחנו חופשיים להחליף ערוץ, לקום מהכיסא באולם הקולנוע או לכל הפחות להפנות מבט. בכל זאת, באופן שכמעט נוגד את האינטואיציה - פחד הרי נתפש כתחושה בלתי נעימה במהותה - אנחנו בוחרים להמשיך לצפות. בעולם שבו מלחמה רודפת מגפה, שבו זוועות אמיתיות מתרחשות בקצב קבלת ההתראות בטלפון ומשבר אקלים משליט חוסר-ודאות קיומי, קשה שלא לשאול: למה אנחנו עדיין מחפשים את הפחד?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
סרטי אימה הם, כמובן, רק אפיק אחד של פחד מבוקר. רכבות הרים, ספורט אקסטרימי לסוגיו ואפילו חדרי בריחה מייצרים אצלנו רמות משתנות של פחד - מנטלי וגם פיזיולוגי. בכל זאת, מחקר שנערך בשנת 2020 הגיע למסקנה כי סרטי אימה - אחת הסוגות הקולנועיות הפופולריות ביותר - הם לא פחות מאשר גירוי הפחד האופטימלי. לפי המחקר, במהלך הצפייה חלקים מהמוח האנושי מעבדים את התוכן המוצג בסרט כאילו מדובר באיום ממשי, מה שמוביל גם לתגובה גופנית האופיינית למצבי לחץ: כפות הידיים מתכסות בזיעה, טמפרטורת העור יורדת בכמה מעלות, השרירים נמתחים, לחץ הדם מזנק, קצב פעימות הלב עולה והאישונים מתרחבים. במקרים רבים, עם סיום הצפייה הגוף מתמלא תחושת עונג מפתיעה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"ההנאה הזו מפחד קשורה למה שנקרא 'מזוכיזם לא מזיק'", מסביר עמרי שדה, פסיכולוג קליני מומחה בטיפול בפוביות וחרדות. "המונח הזה, שטבע פסיכולוג בשם פול רוזין, מתייחס להנאה מחוויות שליליות בעיקרן, שהמוח מפרש כמסוכנות. ההבנה הזו, ש'הערמנו' על הגוף שלנו ושאנחנו לא באמת ניצבים מול סכנה אמיתית, מובילה לעונג ממצב שבו אנחנו מרגישים שהמוח מנצח את הגוף". מזוכיזם בלתי מזיק, לדבריו, כולל גם תחושות קיצוניות באוכל (פלפלים חריפים, גבינות מסריחות או מאכלים חמוצים), הנאה שנגרמת מעצב (בסרטים קורעי לב או במוזיקה למשל) והנאה שנגרמת מכאב פיזי (במהלך עיסוי או בפעילות גופנית מאומצת).
"בבסיס של החוויות האלה מתרחשת הפעלה של גירויים שליליים וחיוביים במקביל. ההנאה נובעת מהקונפליקט שבין החוויה השלילית והחיובית, התלוי במידת 'המרחק' הפסיכולוגי שלנו מהאיום. כלומר, אי אפשר ליהנות מהדברים האלה בלי הכרה מוצקה בכך שאנחנו מספיק רחוקים מהסכנה. אגב, מחקרים מצאו שרמת ההנאה של אנשים ממצבים שליליים כאלה עולה ככל שהחוויה 'קשה' יותר, אבל בדיוק עד לנקודה שהיא עדיין נסבלת. ברגע שהיא חוצה את רף הנסבל, אלמנט ההנאה עובר".
יכול להיות שסרטי אימה נהיים מפחידים יותר כי הרף שלנו נהיה גבוה יותר?
"לדעתי ז'אנר האימה מחפש רעיונות חדשים שיכולים לזעזע אותנו ולמשוך קהל, ומשם מגיעה עליית המדרגה. אני מניח שאם נמצא מישהו שלא נחשף לקולנוע בשני העשורים האחרונים, הסרט 'מגרש השדים' יהיה מפחיד עבורו בדיוק כמו הסרטים העדכניים. הרי מעבר לתוכן, שאולי מקצין ברמת הזעזוע, חלק גדול מתחושת האימה מגיע מאותם אלמנטים חושיים - דינמיקה מפחידה של צלילים ותנועה - שתמיד יפעלו באותה צורה, אז גם סרטים ישנים עשויים טוב כנראה יפחידו לא פחות".
"רף הנסבל" הוא מושג חמקמק ואינדיבידואלי במיוחד. עבור חלק מהאנשים הוא יגיע כבר בשלב ההתחלתי של סרט האימה, שבו המוזיקה תהפוך לצליל אחד אימתני להחריד, או ברגע שרכבת ההרים תתחיל לנוע על המסילה. עבור אחרים הוא יגיע רק כשהרוצח יפתיע את הקורבן כשבידו גרזן, או כשהרכבת תגביר את מהירותה והם ימצאו את עצמם הפוכים באמצע העלייה. וישנם אלה שעבורם הרף הזה פשוט לא קיים. כלומר הוא נוכח, אבל לא בחוויה שאליה הם בחרו להיכנס מתוך הכרה מוחלטת שמדובר במצב שעלול לגרום להם לחוש מאוימים.
"לחושים שלנו יש חיווט ישיר לאמיגדלה, שהיא כפתור האזעקה במוח. כך, כל רעש מבהיל או תזוזה מהירה, או סתם מצב מעורר חשש כמו חדר חשוך למשל, מפעילים את הגוף להגיב לסכנה הרבה לפני שהם מגיעים לחלק המפותח יותר במוח, שיכול לנתח אותם ולהבין שמדובר באזעקת שווא", מסביר שדה.
מה קורה לנו מבחינה פיזית כשאנחנו רואים סרט אימה או עולים על מתקן מפחיד בלונה פארק?
"תגובת 'הילחם או ברח' מופעלת אצלנו מהרגע הראשון שבו אנחנו מתחילים לפחד, ולעיתים היא מופיעה עוד לפני הפעולה עצמה. במהלך התגובה משתחררים לגוף שני הורמונים: אדרנלין וקורטיזול. לשניהם תפקידים ספציפיים במטרה הכללית של להכין את הגוף שלנו להתמודד עם סכנה. למרות שבפועל אנחנו יושבים וכנראה לא זזים הרבה בזמן הצפייה בסרט אימה, מבחינת המוח והגוף אנחנו צריכים להיות מוכנים לפעילות גופנית אינטנסיבית של בריחה או תקיפה בשנייה שהסכנה הצפויה תצוץ.
"בין היתר, הדופק וקצב הנשימה שלנו יתגברו כדי להכניס יותר חמצן לגוף, הידיים והרגליים שלנו עלולות לרעוד כי יותר דם מוזרם אליהן לצורך הפעילות הגופנית, נזיע כדי לאפשר לגוף להתקרר ולהמשיך בפעילות וייתכן שנרגיש שאנחנו פתאום צריכים ללכת לשירותים, מכיוון שההתרוקנות מסייעת לתזוזה מהירה. פיזית, הגוף יפעל וירגיש בדיוק כאילו אנחנו מתמודדים עם סכנה אמיתית".
בשעה שהגוף מגיב לסכנות, גם במוח קורים דברים מעניינים. "הפחד ותחושת האיום שאנחנו חשים בעת צפייה בסרט אימה הם רגשיים לחלוטין", אומרת ד"ר קרן בן יצחק, פסיכותרפיסטית מומחית במדעי המוח ובפסיכולוגיה מחקרית. "פעם העולם שלנו היה רווי סכנות, וכיום הוא הרבה יותר סטרילי, כך שרוב האיומים שהמוח האנושי חווה כעת הם רגשיים ולא קונקרטיים. כלומר, הפחד מעימותים מרגיש מוחשי הרבה יותר מאשר נמר שעלול לאיים עלינו באמצע הרחוב".
אבל כשאת קופצת באנג'י או עולה על רכבת הרים, את נמצאת בחוסר שליטה ויש סיכוי שתיפגעי.
"נכון, אבל פה נכנס העניין של הבחירה להיכנס לחוויה של חוסר שליטה ואי-ודאות. זה מייצר חוויה אחרת במוח. זה לא שאין שם חשש, אבל הוא נחווה באופן הרבה יותר מרגש. יש גם הבדל מבחינה פיזיולוגית: בחוויה של בחירה ומסוגלות משתתפים שחקנים נוספים מלבד האמיגדלה, למשל החלקים הקדם-מצחיים, והם מקיימים איתה דיאלוג".
איך אפשר להסביר מצב שבו מישהו חרד מסרטי אימה אבל לא מפספס אף מהדורת חדשות?
"לעומת סרטי אימה, בחדשות אין את גורם ההפתעה שגורם לנו להיבהל כל כך, ולרוב אנחנו ניגשים לצפייה בחדשות כשאנחנו מעודכנים - באופן כזה או אחר - בהתרחשויות. בנוסף לזה שחלק מהתכנים מצונזרים, ורוב הסיכויים שלא תיתקלי שם במראות של גופות מבותרות כמו בסרטים".
מחקר שפורסם בשנת 2011 גילה כי הדופמין שמשתחרר במוח כשאנחנו מפחדים גורם לחלקנו ליהנות מתחושת הפחד, ואף לרדוף אחר ריגושים. החוקרים בחנו את הנוירונים שמייצרים דופמין, ומצאו כי בניגוד למה שחשבו בעבר "הנוירונים לא מגיבים רק לאירועים חיוביים, אלא מגיבים בעוצמה חזקה גם לאירועים שליליים ומאיימים בבסיסם. זה מסביר למה יש אנשים שפשוט נמשכים להתנהגות מסוכנת". לעומת זאת, אנשים בעלי רגישות-יתר או כאלה שחווים אי-ודאות גדולה בחייהם יעדיפו להימנע ממצבים מהסוג הזה.
"תחושת אי-ודאות מובילה לחרדות באופן ישיר וברור", מסבירה בן יצחק. "לכן, הרבה פעמים הפחד של אנשים חרדתיים מסרטי אימה ומרכבות הרים מופנה כלפי הספק שעלול לקרות משהו, כי הם עצמם לא מרגישים ודאות בעולם. באיזשהו אופן החרדה מגלה את המציאות במערומיה, כלומר את העובדה שהיא לא ודאית ויש בה אלמנט של ספק תמידי וחוסר שליטה, ולכן תמיד יש סיכוי שנרגיש חסרי אונים. מובן שמאוד לא נוח לנו לחשוב על המציאות בצורה כזאת, כי זה מפחיד ומקשה עלינו להתנהל בעולם באופן תקין".
לכל זה מצטרף גם הגיל הביולוגי שלנו. לרוב, אנשים צעירים מסתובבים בעולם עם האשליה שהם חסינים מכל פגע. הגוף הצעיר ונטול המחלות והמכאובים מקנה להם ביטחון ויכולת מסוגלות גבוהה, ומאפשר להם לגשת בקלות רבה יותר לחוויות שמערבות בתוכן אי ודאות. "עם הגיל אנחנו צוברים ניסיון, ויש גם את העניין הפיזיולוגי: הבשלת חלקיו הקדם-מצחיים של המוח מקנה את היכולת להבין עד כמה המציאות היא נזילה ומטלטלת", מוסיפה בן יצחק. "לכן, גם אלה שבטוחים שלא יקרה להם כלום וגם אלה שחרדים שבכל רגע נתון נשקפת להם סכנה מעוותים את המציאות".
לאנשים חרדתיים מומלץ להימנע מחוויות שמערבות בתוכן אי-ודאות?
"להיפך. אנחנו נולדים עם מערכת רגש מסועפת מאוד שמשפיעה על כלל המוח והתודעה שלנו, ואנחנו אמורים להרגיש הכול, גם רגשות שליליים כתוצאה מפחד שמטרתו לגרום לנו להישמר מפני סכנות. חשוב להבין שהמוח הוא איבר שמסוגל להסתגל כמעט להכול, גם לחוויית פחד.
"בהיבט הטיפולי, התשובה לחוויות של מצוקה שנגרמות כתוצאה מטראומות ומחרדות היא הרבה פעמים דווקא חשיפה לאותו גורם מאיים. כשמטופל נכנס לחוויה של פחד מבחירה - כמובן באופן מבוקר על ידי גורם מקצועי - זה יכול לסייע לו לטפל בפוביה שממנה הוא סובל, משום שהוא מגיע אליה עם תחושת שליטה ולא מתוך חוסר אונים. במילים אחרות: ככל שאנו חווים גורמי חרדה באופן מבוקר יותר, כך אנחנו מסוגלים להתמודד טוב יותר עם תגובת החרדה שלנו בשעת אמת".
מחקרים מצאו שחשיפה מכוונת לגורם שמאיים עלינו יכולה לספק איזון ללחץ היומיומי, ואפילו לחזק את המערכת החיסונית שלנו. אחת התיאוריות התומכות בכך אף מציעה את הרעיון כי סרטי אימה מטפחים "לחץ חיובי": חוקרים מצאו כי התקפי לחץ שמופיעים לעיתים רחוקות הם בעלי השפעה חיובית על חיזוק המערכת החיסונית שלנו מפני איומים גדולים יותר, כמו מגפות או מלחמות. לצד זה, אנחנו נהנים גם מהאופן שבו התמודדנו עם הפחד.
"כשמטופל נכנס לחוויה של פחד מבחירה, זה יכול לסייע לו לטפל בפוביה שממנה הוא סובל, משום שהוא מגיע אליה עם תחושת שליטה ולא מתוך חוסר אונים. במילים אחרות: ככל שאנו חווים גורמי חרדה באופן מבוקר יותר, כך אנחנו מסוגלים להתמודד טוב יותר עם תגובת החרדה שלנו בשעת אמת"
בטווח הקצר, יש ראיות לכך שצפייה בסרטי אימה משפרת את מצב הרוח. חוקרת הפחד מרג'י קר הייתה הראשונה להעלות את התיאוריה הזו בספרה "זעקה: הרפתקאות מצמררות במדע הפחד". היא מצאה שצפייה בסרטים מפחידים מציפה באופן זמני את מערכת העצבים, וזו מייצרת קוקטייל של מוליכים עצביים והורמונים, מדופמין ועד אדרנלין, הגורם לאופוריה מתונה ומעודד את מצב הרוח. מאותו אפקט אפשר ליהנות גם במהלך נסיעה ברכבת הרים או בעת קפיצת באנג'י.
במקרים מסוימים הצפייה בסרטי אימה עלולה דווקא להשיג תוצאות הפוכות, ועבור חלק מהאנשים ישנו סיכון שיסבלו משאריות החרדה דווקא בשלב מאוחר יותר. "אם מראש אני לא מעניקה משקל רגשי משמעותי לסרט אימה, והצפייה בו גורמת לי להנאה או לריגוש, אז ודאי שההשפעה שלו עליי תהיה מזערית גם באותו רגע וגם בהמשך", מסבירה בן יצחק, "אבל אם סרטים מפחידים מעוררים בי אימה ואני במקרה נחשפת אליהם, אז הזיכרון של מה שראיתי ישפיע עליי מאוד גם בשלב מאוחר יותר. זו בדיוק הדרך שבה עובדות טראומות".
עוד מימי היצ'קוק התרגלנו לחלוקת תפקידים מגדרית די ברורה בסרטי אימה: גברים-תוקפים מאצ'ואיסטים שרודפים אחרי נשים-קורבנות, שנדרשות להיות סקסיות גם בשעה שהן צורחות, בוכות, מבועתות. במקרה הטוב הן מצליחות להימלט מהרוצח, ובמקרה הרע הן נרצחות באכזריות ושולחות את הצופים לשינה רצופת סיוטים. הדימוי הזה, של האישה המבוהלת שבורחת מפני התוקף האכזר, נשען על תפיסה מיושנת שלפיה נשים הן היסטריות ומפוחדות, ואילו גברים הם אמיצים ומסוגלים להתגבר על איומים ועל סכנות. בהתאם לכך, גם הנאה מפחד שמורה לגברים, שעדיין לא ממש מקבלים לגיטימציה לפחד מצפייה בסרטי אימה, מנסיעה ברכבת הרים או מקפיצת באנג'י.
יש הבדל מבחינה פיזיולוגית בין איך שנשים חוות פחד לבין איך שגברים חווים אותו?
בן יצחק: "אותה אמיגדלה, שנחשבת למעורבת במיוחד בכל מה שקשור לחוויית פחד, גדולה יותר מבחינה אנטומית במוח הזכרי, ולכן הוא גם דרוך וערני יותר כלפי גירויים מאיימים. ההסבר האבולוציוני לזה הוא שהמוח למעשה התאים את עצמו למציאות שבה גברים נאלצו לעמוד בקו החזית, ולהתמודד עם איומים ממשיים כמו חיות טרף.
"הנה דעה לא מאוד פופולרית: אין כזה דבר מוח גברי ומוח נשי. זאת חלוקה מגדרית ולא ביולוגית שהומצאה על ידי בני האדם. המוח הוא אינטרסקס, כלומר יש בו סימני מין זכריים ונקביים כאחד. כן אפשר לדבר על הבדלים הורמונליים בין המינים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו: אצל הזכרים יש הפרשה מוגברת של טסטוסטרון, שלו תפקיד חשוב בכל מה שנוגע לאגרסיביות ואלימות. מובן שיש גם נקבות שאצלן הפרשת הטסטוסטרון גבוהה יחסית לאחרות ולאחרים, ויש לזה השפעה מסוימת על ההתנהגות.
"אבל יש עוד משהו שחשוב לזכור. המוח שלנו לא מושפע רק מהמין הביולוגי שלנו, אלא גם מנורמות וממסרים תרבותיים. לצערי, גם במאה ה-21 לנשים יש יותר לגיטימציה לפחד, לבכות ולהפגין לחץ מגברים. מנגד, לגברים יש יותר לגיטימציה ליהנות מסרטי אימה, כמו גם מסרטי פורנו. אני לא יודעת מה היה קורה אם מראש היינו גדלים בתרבות שמתירה לפחד או ליהנות מפחד בצורה שווה לחלוטין עבור שני המינים. סביר להניח שהמוח שלנו היה מגיב לזה, והיינו תופסים את כל חוויית הפחד באופן שונה לגמרי".
