"המפגש עם מערכת הבריאות כל כך קשה ומורכב לנשים שעברו פגיעה מינית, והן עושות הרבה פעמים כמעט הכול כדי להימנע ממנו", מספרת ג', שעברה פגיעה מינית. "גם אני. אני זוכרת שבכל פעם מהפעמים המאוד בודדות שניגשתי לאחד משירותי הרפואה, תכננתי קודם בדיוק איך אגיד ומה אשאל, והייתי בטוחה שהפעם אני אצליח להגיד מה מפריע לי, מה כואב או מה אני צריכה. ואז איכשהו, פעם, אחר פעם, אחר פעם - בכל פעם ששמעתי את המספר שלי בכריזה, אחזה בי מעין תחושה של כמעט שבץ מוחי קטן. הכול קפא, נמחק, נעלם. לפעמים אפילו שכחתי למה בכלל באתי.
"הכניסה לרופא מובילה אותי להלם מוחלט, ולאלם מוחלט", היא מוסיפה. "אם הרופא או הרופאה בצד השני גם לא ממש רגישים, אז די במילה או שתיים שינתקו אותי לגמרי מהסיטואציה, ואז הכול אבוד. הגוף שלי שם, אבל אין שום משמעות לכך שבאתי. אני לא שם. פגישת רפאים".
כדי למנוע מקרים מסוג זה ולייצר שירותי רפואה בטוחים ונגישים יותר לנפגעות ונפגעי טראומה מינית נולד "הכרטיס הסגול" - מיזם משותף של "קרן בריאה" והיפ"ם (החברה הישראלית לקידום, אבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית) שמטרתו להקל על הנפגעות והנפגעים בתהליך קבלת טיפול רפואי, ולקדם הטמעה של עקרונות טיפול מותאם טראומה בקרב צוותים רפואיים.
מדובר בכלי שיאפשר לנפגעים ליידע את המטפלים על הפגיעה שעברו, מבלי שיצטרכו לדבר על כך, ובהתאם - לקבל מהצוות המטפל טיפול רפואי רגיש ומותאם טראומה.
"כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה נפגעו מינית בעברם, פגיעה שמשפיעה על מצב בריאותם הפיזי והנפשי של המטופלות והמטופלים ועל דפוסי צריכת שירותי בריאות, כאשר הימנעות היא בחירה עבור רבים מהם, בשל חשש מרה-טראומטיזציה", מסבירים בקרן. "הכרטיס הסגול נועד לתת שליטה למטופלים ולמטופלות, ולהקל על אלו שנפגעו בעברם ורוצים לחשוף זאת בפני הצוות הרפואי כדי לקבל טיפול מותאם, מבלי שיהיו חייבים לדבר על כך".
ד"ר דפנה ערמון: "מפגשים רפואיים לא מוצלחים שמשאירים תחושות קשות של כעס, פספוס או אפילו של פגיעה חוזרת, נפוצים אצל מטופלים ומטופלות, אבל גם הצוות המטפל נשאר עם תחושות דומות בהרבה מהמקרים. זה מביא לשחיקה קשה ולחוסר רצון במפגשים עם אוכלוסייה זו אצל הצוות"
מיטל בנשק, סמנכ"לית "קרן בריאה", מספרת שבמשך שנים היא נחשפת לקושי העצום של הנפגעות להגיע לטיפול רפואי. "ההבנה הזו, בשילוב עם האירועים הקשים שהתרחשו ב-7 באוקטובר, חיזקה את ההכרה בצורך לפעול. המהלך הזה הוא קריטי מכיוון שנפגעי טראומה הם בסיכון גבוה לתחלואה מורכבת וההימנעות הזו פוגעת בבריאותם באופן ישיר".
לדבריה, חשוב להכיר בכך שטריגרים יכולים להתעורר בקרב אלו שעברו טראומה מינית בכל שלב במהלך טיפול רפואי. "טריגרים כגון מגע פיזי, הג'ל של האולטרסאונד או תחושת הלפיתה בעת מדידת לחץ דם, וגם אלו המגיעים ממקורות בלתי צפויים, כמו מראה רופא או ריח מסוים, יכולים להציף רגשות קשים ולהקשות על שיתוף פעולה מלא עם הצוות הרפואי. הכשרת הצוותים בזיהוי ובניהול של טריגרים תאפשר להם לספק סביבה בטוחה ותומכת, ותאפשר למטופלים להשלים את הטיפול בצורה מיטבית".
מיטל בנשק"מחקר שהובלנו בקרן בריאה עם ד"ר עידו פפרקורן מבית החולים איכילוב בקרב נפגעות תקיפה מינית המגיעות לטיפולי IVF הדגים כי רוב המטופלות היו מעדיפות ליידע את הצוותים על הפגיעה בכתב ולא להישאל על כך בעל פה", מסבירה בנשק. "הבחירה בכרטיס ככלי מתווך שמאפשר לאלו שאינן רוצות לדבר על הפגיעה אך כן ליידע את הרופא/ה כדי לקבל טיפול מותאם טראומה, התבררה כנכונה ומחוברת לצרכים ולרצונות של הנשים עצמן".
החזרת השליטה והבחירה
לדבריה של ד"ר דפנה ערמון, פסיכיאטרית, מומחית לטיפול באנשים שעברו פגיעות מיניות בחברת היפ"ם, מחקרים מראים שצוותי רפואה לא שואלים מטופלים על פגיעות מיניות מכיוון שלא הוכשרו לכך, והם מרגישים שאין להם את הכלים להתמודד עם התשובה. "מפגשים רפואיים לא מוצלחים שמשאירים תחושות קשות של כעס, פספוס או אפילו של פגיעה חוזרת, נפוצים אצל מטופלים ומטופלות, אבל גם הצוות המטפל נשאר עם תחושות דומות בהרבה מהמקרים. המצב הזה, שצוות בא לעשות טוב אבל מרגיש שבסוף פגע במטופל או מטופלת, מביא לשחיקה קשה ולחוסר רצון במפגשים עם אוכלוסייה זו אצל הצוות.
"אחד העקרונות הכי חשובים לנפגעים ולנפגעות הוא החזרת השליטה והבחירה לאחר שאלה נלקחו מהם בעצם הפגיעה, ואחד העקרונות שמובילים צוותי רפואה הוא הוראות פשוטות והנחיות ברורות שאפשר לפעול לפיהם".
מיטל הכהן: "לעיתים החרדה מגיעה עוד לפני שדיברתי, וברגעים האלה אני לא מסוגלת בכלל לשתף, וכך הרופאה עומדת מולי נבוכה, ואני בוכה כמו ילדה קטנה, מתביישת מחוסר היכולת שלי להסביר. אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו אוכל להגיש כרטיס סגול לרופאה ובכך ייחסכו ממני המילים וההסברים"
מיכל הכהן עובדת עם נוער בסיכון ומרצה ופעילה בנושא פגיעות מיניות, עברה בעבר פגיעה מינית בעצמה. "אחד האתגרים הגדולים שלי כפוסט-טראומטית בעקבות ניצול מיני הוא העברת האחריות על הגוף שלי לאדם אחר, במקרה הזה הרופא או הרפואה", היא מספרת. "לא משנה מה הטיפול, לא משנה כמה הוא קצר, לא משנה אם הוא "לא פולשני". עצם זה שאני מאפשרת למישהו אחר לדעת טוב ממני מה נכון לגוף שלי, ופעמים רבות גם מאפשרת לו לגעת בי כדי לטפל, זה כשלעצמו מעורר טריגרים לא פשוטים ודורש ממני להילחם בטראומה.
"אחד הכלים המשמעותיים שלמדתי שיכולים לעזור לי לשאת את הטיפול הוא להגיד בתחילת הטיפול שעברתי פגיעה מינית", היא מוסיפה. "בשנים האחרונות חל שינוי גדול בנושא. יותר ויותר רופאים, אחיות, מרפאים וכו' מבינים את המשמעות, ואוטומטית הם נהיים רגישים יותר, מבקשים רשות לפני שהם נוגעים ולפעמים אפילו שואלים מה יכול לעזור לי. זה לא פשוט להנכיח את זה בכל פעם מחדש, להשמיע בקול את ההשלכות של הפגיעה.
"לעיתים החרדה מגיעה עוד לפני שדיברתי, וברגעים האלה אני לא מסוגלת בכלל לשתף. וכך הרופאה עומדת מולי נבוכה, ואני בוכה כמו ילדה קטנה, מתביישת מחוסר היכולת שלי להסביר. אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו אוכל להגיש כרטיס סגול לרופאה, ובכך ייחסכו ממני המילים וההסברים. בימים אלו במדינת ישראל רבים הנושאים צלקות בנפשם, טיפול רפואי מיודע טראומה יכול לאפשר לנו לשוב אל המרפאות, לשוב אל הרופאים, לשוב לעצמנו".
להורדת הכרטיס הסגול - לחצו כאן
