הטבח הנורא ב-7 באוקטובר פער פצע עמוק וכואב בלב האומה. עולמן של משפחות רבות אבד ברגע ויגונן כבד מנשוא. משפחות רבות נוספות נותרו קפואות בזמן ובמרחב, כאשר עיניהן מופנות לכיוון עזה שם מוחזקים יקיריהם שנחטפו.
לצד המאמץ המלחמתי הנחוש והמאבק האזרחי מעורר ההשראה להשבת החטופים, מצטרפים ביטויים להתמודדות המורכבת של רבים מבני המשפחות הללו: רכבת ההרים הרגשית, התנועה בין ייאוש לתקווה, חוויית הזמן שעמד מלכת והשהיית מהלך החיים מאז אותה שבת שחורה. אני סבור שחוויות קשות אלו דרות תחת המטריה הרחבה של המושג אובדן עמום.
המושג אובדן עמום (Ambiguous Loss) נטבע על-ידי הפסיכולוגית הקלינית והחוקרת פרופ' פאולין בוס בשנות השבעים של המאה הקודמת. הוא מתאר אובדן לא-ודאי ומתמשך של בן משפחה שאין לו סיום ברור או בהיר. בשונה ממוות שבו האובדן מוחלט ומוגדר, באובדן עמום קיים ספק או חוסר ידיעה לגבי מיקומו או/ו מצבו של בן המשפחה המהווה גורם דחק מתמשך עבור בני המשפחה. יש שני סוגים של אובדן עמום:
- הראשון, מתרחש כאשר מתקיימת היעדרות פיזית עם נוכחות פסיכולוגית. בסוג זה נכללים מצבים שבהם אדם אהוב נעדר פיזית או נעלם מחיינו, אך נוכחותו הרגשית נותרת בעינה. אובדן פיזי עמום כולל את מקרי החטופים, הנעדרים והשבויים עקב מלחמה או אירועי טרור ("עזב מבלי להיפרד; הוא כאן, אבל לא כאן").
- הסוג השני מתרחש כאשר מתקיימת היעדרות פסיכולוגית עם נוכחות פיזית. משמע, מישהו שנמצא בגופו אך נעדר פסיכולוגית - נעלם מבחינה רגשית או קוגניטיבית. אובדן עמום מסוג זה עשוי להתרחש כתוצאה ממחלות דמנטיות, פגיעה מוחית או חלק מהפרעות הנפשיות ("נפרד מבלי לעזוב; הוא כאן, אבל זה כבר לא אותו אדם"). בשני הסוגים הללו יש אי-התאמה בין נוכחות האדם להיעדרותו שיוצרים חוויה סובייקטיבית של עמימות וחוסר ודאות.
אבקש להתבונן לרגע בחוויה של הסוג הראשון, היעדרות פיזית עם נוכחות פסיכולוגית, שאליה אנו נדרשים ביתר שאת מאז 7 באוקטובר. ראשית אתייחס לשאלה מדוע יש לעסוק בסוג ייחודי זה של אובדן?
פרופ' גדי זרחצילום: הרימוניםהבסיס לתשובה לשאלה זו נוגע בחשיבות הגדרת האובדן העמום וההכרה בו. לעיתים, משפחות המתמודדות עם אובדן עמום מתקשות לקבל הכרה, לגיטימציה ומענה מדויק מהסביבה לצורכיהם הרגשיים והמשפחתיים כיוון שאובדן זה אינו מובן, ברור וממשי. אובדן עמום נתפס כהפיך ומשפחות החטופים מבקשות בקשה מציאותית שבני משפחתם החטופים ישובו לביתם. עם זאת, במקביל, משפחות אלו עלולות לחוות תחושת אובדן המבטאת קטיעה בלתי נסבלת של רצף החיים.
פרופ' גדי זרח: "עם התמשכותו של האובדן העמום, בני המשפחה עלולים לפתח תחושות אשמה, חוסר אונים, היעדר תקווה, בעיות ביחסים, שחיקת כוחות ואף תסמיני דיכאון וחרדה"
על כן, פעמים רבות, בני המשפחה חווים תחושות בלבול וקיפאון ("אני בלימבו", "חסר שליטה על החיים"), חוסר תפקוד ("אין מה לתכנן כי אין לדעת מה יקרה"), ובמקרים של נעדרים, השהייה של תהליכי אבלות ועיבוד האובדן ("אין גופה לקבור ואין על מי לומר קדיש"). במצבים בלתי אפשריים אלו, בני המשפחה עשויים להשהות תהליכי קבלת החלטות ("אני מחכה שישוב על מנת לקבל החלטה לגבי מעבר דירה"), תהליכים וטקסים משפחתיים (למשל תהליך גירושים, ימי הולדת). כמו כן, הם עלולים לחוות בלבול בתפקידים המשפחתיים ("האם לשמור על התפקידים של האב שנחטף?") ועמימות בגבולות המשפחה ("לאילו אנשים מותר לטפל בי?").
עם התמשכותו של האובדן העמום, בני המשפחה עלולים לפתח תחושות אשמה, חוסר אונים, היעדר תקווה, בעיות ביחסים, שחיקת כוחות ואף תסמיני דיכאון וחרדה. כל זאת בהתאם למשאבים הפנימיים והחיצוניים הזמינים להם. אין זה מפתיע, אם כך, שלדעת רבים אובדן עמום נתפס כאובדן המייסר ביותר מבין האובדנים האפשריים שעמם מתמודדים בני האדם. כל עוד אין לו סגירה או פתרון, היגון מתמשך והופך למורכב וקשה לעיבוד.
איך להתמודד עם כאב מייסר זה?
מתוך הביטויים הייחודיים לאובדן עמום עולות שתי הנחות מרכזיות: ראשית, האובדן העמום הוא מערכתי והתייחסותי - זו אינה בעיה אינדיבידואלית של אדם, אלא בעיה בהקשר הבלתי אפשרי שיצר את העמימות. האובדן מטלטל את המערכת המשפחתית והמעגל החברתי, ואת הדרך שבה כל אחד ממעגלים אלו קשור לאדם שנחטף ולבני המשפחה האחרים (מה הנעדר היה בשבילי? מה היה מקום החטופה בחיים שלנו?). שנית, חוויית האובדן העמום אינה סטטית אלא דינמית ומשנה משמעויות ותובנות. היא קשורה למערכת התפיסות ומשאבי החוסן של בני המשפחה, אמונות וערכי תרבות במדינה (מהו ערך החיים במדינה?), כמו גם שינויים בידיעה לגבי גורל החטופים. מכאן, רבים תוהים כיצד אפשר להתמודד עם כאב מייסר זה לאורך זמן?
מוקד ההתייחסות הוא הגברת החוסן הנפשי של בני משפחות החטופים כאשר המטרה היא המשך התנועה תוך כדי העמימות ולמרות חוסר הוודאות. בראש ובראשונה, נתינת השם אובדן עמום עשויה לתת ודאות מסוימת לחוויות המשותפות של משפחות רבות בישראל החיות כיום בעולם שאין בו ודאות. ההגדרה מאפשרת תחילתו של תהליך מציאת משמעות זמנית של "גם וגם", על אף הכאב שטמון בהכרה בה.
2 צפייה בגלריה
אמא ילנה טרופנוב וסבתא אירנה טאטי ששוחררו משבי חמאס קוראות להחזרת אלכסנדר טרופנוב בעצרת בכיכר החטופים בתל אביב
(צילום: רויטרס /Athit Perawongmetha)
למרות הצורך העז בשינוי המצב ובוודאות מחודשת, יש מקום להרחבת הגמישות הפסיכולוגית והחמלה העצמית ככל שניתן. כלומר, הפחתת השיפוט העצמי הנוקב ("את לא עושה מספיק לעזור למאבק") לטובת ההבנה שלא הכול בשליטתנו או תוצאה של מעשינו. ניתן להגדיר תפקידים זמניים במשפחה, שעוזרים למלא את החסר ולהמשיך את תנועת המשפחה. כמו כן, יש חשיבות להמשיך להיעזר וליזום מפגשים עם המשפחה המורחבת, הקהילה ומשפחות חטופים אחרות, שעשויים להניע את הפרט מייאוש וחוסר אונים לפעולה אקטיבית ומהווים את המסגרת הטבעית ביותר לסיוע.
ובעיקר, כדאי להמשיך לאחוז בתקווה גם לנוכח העמימות והתסכול הקשים מנשוא. אחריות לא פחות גדולה מונחת לפתחה של החברה הישראלית, שתומכת באותן משפחות ונושאת תפילה כנה ואמיתית לשובם של כלל החטופים והשבויים במהרה.
אחריותנו, כיחידים וכחברה, היא לתת למשפחות הללו את תמיכה המותאמת למצבם הבלתי אפשרי. עלינו לאפשר את הלגיטימציה לחוות ביטויים של אובדן עמום ולפעול ברגישות, בסבלנות והכלה מרביים, מתוך ההבנה שהאובדן העמום, בדיוק כמו כל אובדן אחר, מבקש את ההכרה הראויה כתנאי בסיסי להתמודדות עמו, עד שישובו החטופים והשבויים כולם.
פרופ' גדי זרח, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת אריאל
