מה עושים עשרות אלפי הישראלים שחיים כאן ללא מעמד אזרחי, כשהם זקוקים לרפואה דחופה? מי מטפל בהם במקרים של עזרה ראשונה? מתברר שעד לפני ארבע שנים המענה היחידי היה במרכז הארץ, במרפאת רופאים לזכויות אדם. תושבי הפריפריה לא זכו לשירות דומה. אלא שאז הגיעה הבעיה לאוזניה של דניאל זיידנר, מנהלת הסיעוד של מרכז רפואי לין של כללית, והיא החליטה לשנות את המצב.
קראו עוד:
זיידנר (48), נשואה ואם לתאומים בני 13, תמיד ידעה שתעסוק במקצוע טיפולי. אחרי השירות הצבאי למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ועבדה עם קשישים תשושי נפש בבית אבות, שם נחשפה לעבודת הסיעוד והבינה שזה ייעודה. היא החליטה לעשות הסבה לסיעוד, עברה לגור במרכז ולמדה בבית הספר לסיעוד דינה שבבית החולים בילינסון.
את הסטאז' ביצעה בגהה, ולאחר מכן עבדה שם שבע שנים במחלקה הסגורה. במהלך עבודתה למדה לתואר שני בניהול מערכות בריאות באוניברסיטת תל אביב, "שם למדתי שהסיעוד שאליו אני מתחברת הוא דווקא הקהילתי", היא נזכרת. "הבנתי שאני אוהבת לעבוד עם אנשים ומעדיפה יחסים ארוכי טווח, מערכת מתמשכת".
לאחר נישואיה החלה לעבוד בקופת חולים כללית, תחילה כמנהלת סיעוד במרפאת רמת אביב ובהמשך במרכז בריאות האישה של לין. היא עבדה סביב השעון, אבל זה לא מנע ממנה לקחת על עצמה פרויקט גדול נוסף שראוי לחשיפה בכל ימות השנה.
הרווח הוא של כולם
זה קרה לפני ארבע שנים. "רופאה שהכירה אותי כאחות פנתה אליי וביקשה שאתן זריקה בבית למישהו שאין לו ביטוח רפואי", משחזרת זיידנר. "בשנייה הראשונה הסכמתי, אבל במחשבה השנייה הוטרדתי מכך שאני לא יודעת מיהו ומהו. מה יהיה אם יקרה לו משהו? אחר כך נחשפתי לעוד מקרים של אנשים שזקוקים לעזרה רפואית ושאין להם קופת חולים. למשל, פליטים מאפריקה. מתברר שגם אם האנשים האלה מקבלים מענה, הוא לא מתועד בשום מקום. הבנתי שיש הרבה אנשים כאלה, לפחות באזור הצפון.
"נפגשתי עם פרופ' מרגלית לורבר, מומחית לרפואה פנימית, ועם עוד אנשי מקצוע מתחום הרפואה, והחלטנו להקים מרכז שימלא את הצורך הזה. כמובן שלא היה כסף. גם לא ידענו איך עושים את זה. התחלנו לפנות למקורות שונים, למשרד הבריאות, לתורמים פוטנציאליים, וכך נולדה העמותה שמחזיקה את מרפאת 'ואהבת' לחסרי מעמד בישראל".
המרפאה, שבראשה עומדת פרופ' לורבר ושפועלת במגדל הנביאים בחיפה, נותנת שירותים לאלפי תושבים חסרי מעמד. זיידנר אחראית על מערך הסיעוד בה – "אבל בפועל, אין ממש הגדרת תפקידים", היא אומרת. "כשמגיע מטופל, כולם עוזרים לו. וכולם פועלים בהתנדבות מלאה. מגיעים אלינו מטופלים מכל הארץ. אנחנו נותנים שירותים שלא יביישו אף מרפאה גדולה. עובדים אצלנו רופאים מהשורה הראשונה, מנהלי מחלקות בבתי חולים. 35 רופאים מתנדבים באופן קבוע, ויש גם 12 אחיות ועובדי מינהל. אנחנו מספקים שירותי רפואה ראשונית לילדים ולמבוגרים, חיסונים ורפואת נשים כולל אולטרסאונד ומעקבי היריון. הפונים מקבלים בחינם את כל השירותים".
לא מפריע לך שהם לא חוקיים?
"אנחנו לא מביאים אותם לארץ. הם כבר כאן. אנחנו מונעים תחלואה שעלולה לפגוע באוכלוסייה הכללית. אדם שמסתובב עם שחפת ועובד במסעדה עלול להדביק המונים. כשהוא מקבל טיפול, הרווח הוא של כולם. והיה לנו מקרה כזה".
2 צפייה בגלריה
זיידנר עם אחת המטופלות במרפאה. "כל סיפור של הצלת חיים או של שיפור איכות החיים הוא הסיפוק הכי גדול שאני יכולה לבקש"
(צילום: "ואהבת")
גם בני הזוג עוזרים
אנשי הצוות במרפאה הם ממגזרים שונים ומעדות שונות. אחת הדמויות הבולטות היא טנניה אמבאיי, הדוברת חמש שפות ומשמשת כמתורגמנית. "גם בני הזוג שלנו מתנדבים איתנו", אומרת זיידנר. "אם צריך לבנות ארון או לתקן משהו, הם עוזרים".
לפני מספר ימים נפרד צוות המרפאה מאישה שטופלה בה שלוש שנים. היא אחות במקצועה, כבת 50 שהגיעה מסודן, אם לשבעה שנשארו מאחור. בסודן פעלה למען זכויות נשים, והשלטונות לא ראו את פעילותה בעין יפה. היא התגלגלה לסיני, שם נפלה קורבן לאלימות קשה, ושיניה נשברו. לארץ הגיעה בלי שיניים, במצב קשה. היא התביישה לדבר, התקשתה לאכול. "סידרנו לה שיקום פה מלא, והיא נולדה מחדש", מספרת זיידנר. "לא מזמן קיבלה ויזה לארצות הברית בעזרת ארגון רוטרי. היה לי חלום שהיא תעבוד במרפאה כאחות, אבל אני שמחה בשבילה שיש לה אפשרויות חדשות".
לאחרונה הגיע למרפאה בחור בשנות ה-20 עם דלקת ריאות ושחפת. "בגלל הזנחה הוא הגיע למצב קשה ביותר שהצריך ניתוח מסובך", מספרת זיידנר. "הפעלנו את מי שהיינו יכולים, וברמב"ם הסכימו לאשפז אותו. הוא היה שם כמה חודשים, עבר ניתוח מסובך וקיבל חיים חדשים. בשבילי, כל סיפור כזה של הצלת חיים או של שיפור איכות החיים הוא הסיפוק הכי גדול שאני יכולה לבקש. אני מרגישה שכל מה שלמדתי, וכל הדרך שעשיתי, מתנקזים במפעל הזה".
