ועידת הבריאות תומכי לחימה במערך הרפואה יוליאנה אשל, מרסל נעמן, ויויאן שחאדה-חמיס, רעיה כהן-ויינר, או
(צילום: נויל האריס, חגי דקל, אורי דוידוביץ)
הם מהווים חלק חשוב ממערכת הבריאות וממלאים תפקידים חיוניים, אבל מרגישים שקופים, מרגישים שלא סופרים אותם. בוועידת הבריאות של ynet ו"ידיעות אחרונות", שנערכה אתמול (ב'), ספרו אותם, ועוד איך, והקדישו להם פאנל בשם "תומכי לחימה במערך הרפואה" בהשתתפות: יוליאנה אשל, יו"ר איגוד המרפאות בעיסוק בהסתדרות; מרסל נעמן, יו"ר ועד עובדי מנהל ומשק ופרא רפואי ומנהלת אדמיניסטרטיבית של מכון גסטרו במרכז הרפואי שיבא; ויוויאן שחאדה-חמיס, דיאטנית קלינית וחברה במזכירות של מקצועות הבריאות; רעיה כהן-ויינר, דימותנית ויו"ר ועד מקצועות הבריאות באיכילוב; ואורי פליישמן, מנכ"ל הסתדרות האחים והאחיות.
עוד מהוועידה:
אתם חלק בלתי נפרד מהמנגנון שמציל חיים, אבל לציבור יש נטייה לשכוח את זה. למה זה קורה?
נעמן: "לוקחים אותנו כמובן מאליו. אנחנו שקופים ולא נראים. מי שחשובים הם הרופאים והאחיות. קחי את נושא האלימות כלפי צוותי רפואה: אף אחד לא מזכיר אלימות כלפי מזכירות או עובדי משק, אבל כשמכים רופא או אחות, ישר משביתים ועושים בלגן. למה לא כולנו שותפים? אנחנו מקבלים קללות וגידופים".
כהן-ויינר: "אנשים לא מכירים אותנו. אני דימותנית. כולם שומעים על MRI ועל CT, אבל אנשים לא יודעים מי מפעיל את המכשירים האלה. קוראים לי רופאה או אחות. אף אחד לא יודע מה המקצוע שלי".
פליישמן: "העובדים במערכת הבריאות הם רקמה אנושית אחת, וכל סקטור הוא חוליה בשרשרת הזאת. מערכת הבריאות הציבורית הישראלית היא מאוד חזקה בזכות כל אותן חוליות. כשחסרים עובדי ניקיון, המטופל נפגע, וכך גם כשאין דימותנים או עובדי מעבדה".
אשל: "אני רוצה לשנות את התפיסה של הציבור ובעיקר של מקבלי ההחלטות. מערך הבריאות בארץ הוא פאזל, ואם חתיכה אחת מהפאזל חסרה, אז התמונה לא שלמה, איכות הטיפול נפגעת. אנחנו לא תומכי לחימה, אלא חלק ממערך הבריאות".
"לא נגעו בהסכמי השכר שלנו יותר מ-20 שנה. כשמרפאה בעיסוק באה אליי, והיא רואה ששכר היסוד שלה עומד על 3,000 שקל, 38 שקל לשעה כולל תוספות - ודאי שהיא לא תרצה לעבוד"
פליישמן: "אפשר להשתחרר מהתפיסה שמערכת הבריאות כוללת רק רופאים: יש גם סיעוד ודימותנים וקלינאיות תקשורת, ואף אחד לא יכול למלא את החלל של השני".
נעמן: "אצלנו בשיבא יש מחסור בחשמלאים, בעובדי כפיים. אפילו כשיש תקנים, אתה לא מצליח לאייש אותם, כי אנשים עוזבים בגלל השכר, בגלל העומס. העומס הוא עצום. צריך לעבוד שבתות, לילות, חגים. אנשים לא מוכנים לעבוד בצורה כזאת".
שחאדה-חמיס: "לנו יש מחסור בתקנים. אין הלימה בין התקנים שיש לנו לבין עומס העבודה שאנחנו חווים, במיוחד בתקופת הקורונה. התגמול לא הולם, השכר מאוד נמוך, אנשים עוזבים לטובת תחומים יותר מתגמלים".
אשל: "לא נגעו בהסכמי השכר שלנו יותר מ-20 שנה. כשמרפאה בעיסוק באה אליי, והיא רואה ששכר היסוד שלה עומד על 3,000 שקל, 38 שקל לשעה כולל תוספות - ודאי שהיא לא תרצה לעבוד".
מהם הדברים האקוטיים ביותר שצריך לעשות על מנת להנשים את המערך הזה?
פליישמן: "קודם כל, תקציב. לא צריך להתבייש. צריך לשים את הדברים על השולחן. מחאו כפיים לכל צוותי הרפואה במרפסות - תודה רבה, זה היה חשוב, אבל צריך לתרגם את ההכרה הזאת לכסף. את העבודה האנשים האלה יודעים לעשות מצוין, רק צריך את הכלים, את הנשק. צריך גם להסדיר את המקצועות, להגיד מה שייך למי וליצור אתוס, גאוות יחידה, בכל אחד מהמקצועות, כי כולם עושים עבודת קודש".
