בעודה ממתינה להשתלת כליה בשל מחלת כליות נדירה, התבשרה רותי רודני (63) מצור יצחק שהיא חולה בסרטן, והוצאה מרשימת הממתינים להשתלה, זאת למרות שנמצא לה תורם מתאים. "אם הייתי צריכה לתת כותרת לכתבה הייתי אומרת 'רותי רוצה לחיות'. אני נלחמת. לא מוותרת. אמא שלי תמיד אומרת 'רודני קמים ועושים' וזה מה שאני עושה".
- לחתימה על כרטיס אדי - לחצו כאן
רותי נולדה וגדלה במושב שיתופי תימורים ליד קריית גת. "בת רביעית לזוג הורים מדהימים, ניצולי שואה שהתייחסו לחיים כמתנה ואלינו הילדים כאל הדבר היקר והמשמעותי בחייהם שיש לטפח ולאהוב. אמא, אישה מרשימה בעוצמתה וחזקה שביולי תחגוג יום הולדת 94, נולדה בגרמניה ואחרי טראומה נוראית שעברה בשואה בגיל שמונה, עברה לבריטניה. היא הייתה בין מקימי עמותת 'אנוש' בארץ, בעקבות מחלת הנפש של אחותי. אמי כתבה ספר על חייה, ולמרות כל מה שעברה, תנחשי איזה שם היא בחרה? Life is a gift. אחרי הכול, החיים הם מתנה.
קראו עוד:
"אבא היה איש עם המון תושייה, אומץ וביטחון מדהים וידע שבע שפות. הוא נמלט מהגרמנים בגיל 16 ואת כל הדרך מצרפת לאנגליה עשה ברכיבה על אופניים. את אמא הוא הכיר בישראל. גדלנו על סיפור האהבה ממבט ראשון שלהם, זו הייתה אהבה גדולה. שניהם היו ממקימי כפר הנשיא בצפון. אבא נפטר בבית החולים בשנת 1994".
בתום ארבע שנות שירות צבאי ביחידה הסמויה של משטרת תל אביב, רודני בחרה ללמוד חינוך לגיל הרך ותואר שני בחינוך מיוחד, "מתוך רצון לטפח את הדור הצעיר ולהעניק לו מיומנויות וכישורים שיסייעו לו למצוא את הדרך המיטבית עבורו לכשיגדל". היא עבדה כמנהלת גן ילדים במשך 32 שנה וגם טיפחה תחביבים כמו ריקודי עם, טיולים בארץ ובעולם, פילאטיס מכשירים ויוגה.
רודני הקימה משפחה והביאה לעולם "שלוש בנות נפלאות" - מור, מנהלת אגף פסיכולוגיה בבסיס חיל אוויר, עפרי, מורה ומטפלת בפסיכודרמה בילדי חינוך מיוחד ובר, מהנדסת מכונות בתעשייה האווירית. "לימים הן העצימו את המשפחה עם שלושה נכדים נפלאים שאותם אני מטפחת במסירות ובאהבה, והם מעניקים לי המון שמחה וגוונים של אושר", היא אומרת בגאווה.
"התחלתי להרגיש כאבים בכל הגוף ועייפות גדולה מאוד, עד שיום אחד פשוט לא יכולתי לקום במיטה - במשך חודש ימים. ירדתי עשרה קילו ובחודש מאי כבר הבנתי שאני כבר לא חוזרת לעבודה, הייתי צריכה לפרוש מהגן כדי לטפל בעצמי"
את שגרת החיים מפרה בשורה קשה. "בשנת 2015 גילו אצלי מחלת כליות נדירה, אבל הרופאים תמיד אמרו שזה קל ואף אחד לא חשב שזה יחמיר עד כדי כך. אבל זה החמיר. באמצע 2018, שנה אחרי שעברנו להתגורר בצור יצחק ("כחובבת טבע חיפשתי את השקט ביער שליד הבית"), התחלתי להרגיש כאבים בכל הגוף ועייפות גדולה מאוד, עד שיום אחד פשוט לא יכולתי לקום במיטה - במשך חודש ימים. ירדתי עשרה קילו ובחודש מאי כבר הבנתי שאני כבר לא חוזרת לעבודה, הייתי צריכה לפרוש מהגן כדי לטפל בעצמי. הפרידה מהילדים ומההורים האהובים הייתה מיידית, ועד היום צובט לי בלב שלא יכולתי להמתין עד סוף השנה".
למרות הקושי ואי-הוודאות עם ההידרדרות במצבה הרפואי, היא השתדלה לטפח את תחביביה, לעסוק בספורט שמעצים ומחזק אותה וגם להתנדב ולהעניק מיכולותיה לאחרים. כך למשל, הצטרפה לצוות המלווה בטיולים לעיוורים ולכבדי ראייה ואף רכבה על אופניים עם קבוצת ילדים על הרצף.
"הייתי בת 58 והחלטתי להגשים חלום שמלווה אותי מגיל צעיר, וכך יצאתי לקורס דיילות אוויר באל על. זה מצחיק, שמה שעשיתי בגן כל השנים, המשכתי לעשות - רק על המטוס באוויר. העבודה באל על היא בשביל הנשמה. אושר גדול".
במשך שנתיים עבדה רודני כדיילת, עד שהכליות שלה קרסו. "זה היה באוגוסט 2022. הייתי במיאמי כשהרופא שלי התקשר ובישר לי שאני חייבת להתחיל טיפולי דיאליזה בבית החולים. "'אין ברירה', הוא אמר לי, וגם הודיע שעליי לעבור ניתוחון כדי להכניס צינורית שממנה יתבצעו טיפולי הדיאליזה.
"הייתי במלון מדהים במרחק של 25 מטרים מהים. בבקרים נהגתי להתעורר מוקדם ולראות את הזריחה ששם עולה מהים. לא הבנתי מאיפה זה נחת עליי, ועדיין ניסיתי לשמור על אופטימיות. אמרתי לעצמי שאעשה את הטיפולים בין הטיסות ברחבי העולם. אז עדיין לא הבנתי שהדיאליזה יהיה מהלך שישבש את שגרת חיי, life changer".
"רציתי חיים בלי פשרות"
עם חזרתה ארצה ותחילת טיפולי הדיאליזה, הודיעו לה הרופאים כי היא זקוקה להשתלת כליה בדחיפות כדי שתוכל להמשיך ולתפקד. "היה לי ברור שאני רוצה חיים על מלא ללא פשרות, אבל לגורל היו תוכניות אחרות עבורי. לראשונה הרגשתי שאני לא שולטת בכול. פתאום הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים. כתבתי לבנות שלי שאני באה אליהן לסוף שבוע וציינתי 'אם ירצה השם'. הבת שלי כתבה: 'מה זה, איפה אמא שלי, מי לקח אותה?'
"אני בנאדם חילוני לחלוטין. יש לי אמונה ביקום אבל אני גם מאמינה שאבא מלמעלה שומר עליי וגם בני המשפחה שלנו, שנרצחו בגרמניה, ושאמא מדברת איתם כל ערב ומבקשת שישמרו על הילדים שלה, הנכדים והנינים. אני כן מרגישה שיש משהו ששולט מלמעלה כי הנה, עובדה, עשיתי הכול: אכלתי בריא, כל חיי עסקתי בספורט, איך הגעתי למצב הזה? בדיאליזה אני יוצאת דופן בנוף. תמיד יהיה מי שישאל 'מה את עושה פה?' והאמת, גם אני לא יודעת, והתחושה הזו של אי-בהירות לא עוברת לי. סרטן אפשר או אולי אי אפשר לרפא, אבל כליות זה נשאר, אלא אם עוברים השתלה".
"תורידי את הפוסט, אני נותן לך את הכליה שלי"
"הבומבה הגדולה", כהגדרתה, הגיעה לפני כשמונה חודשים, כשרודני התבשרה שיש לה סרטן מסוג מיאלומה. "זה התגלה במקרה. היה לי שבר בחוליה בעמוד השדרה, כנראה כתוצאה מטלטלות מנסיעה בג'יפ או מנחיתה חזקה. התחלתי בסדרת בדיקות בבית חולים מאיר ואז זה התגלה.
"אלו היו ימים של התרגשות גדולה, עם שיא ההכנות לחתונת הבת הצעירה. את בקושי מעכלת את הדיאליזה וההשתלה, ונוחתת עלייך כזו בשורה". כדי לטפל בסרטן ובמחלת הכליות, הרופאים הודיעו לרודני כי עליה יהיה לעבור גם השתלת מח עצם וגם השתלת כליה. "השתלת מח עצם זה טיפול כימי אגרסיבי. היה לי בלתי נתפס לחשוב שהגוף שלי יעבור את כל זה כשאני בת 63 ועוד לעבור השתלת כליה".
כיום, היא מגיעה אחת לחודש לטיפולים ביולוגיים בבית חולים מאיר בכפר סבא והוצאה מרשימת המושתלים עד שהיא תחלים מהסרטן. "אמרו לי שמחכים שנה-שנתיים ואם המיאלומה תקטן - ישתילו לי את הכליה".
השתלת הכליה נדחתה, אבל תרומה כבר יש, ואפילו שתיים. "בדרך כלל אני מעלה פוסטים לפייסבוק כשאני על סאפ בים או בסקי בצרפת. הפעם הראשונה שהעליתי פוסט עם בקשה לעזרה היה לפני למעלה משנה. היה לי קשה לשתף שאני זקוקה לתרומת כליה, אבל התוצאה הייתה מחממת לב: הפוסט הופץ באופן מטורף עם אלפי שיתופים ואנשים שהכירו אותי היו פשוט בשוק. הם רגילים לראות אותי בהרקדות, בטיולים, בחוף הים, בהתנדבויות, כשאני תמיד שמחה ויפה, ופתאום אני עם מחלה קשה.
הפוסט של רודני. מחמם את הלב
"בעקבות הפרסום אנשים רבים הלכו להיבדק, גם באל על. אחד מהם פנה אליי באישי וכתב לי: 'תורידי את הפוסט, אני נותן לך את הכליה שלי', אבל הוא לא התאים. גם עם בני משפחתי וחבריי הקרובים לא הייתה התאמה ועם עוד אנשים מדהימים שבאו בלב טוב ורצו לסייע".
התרומה הגיעה ממקום לא צפוי, "משפחה אמריקנית דתית. אם המשפחה רקדה איתי ריקודי עם. לא היה בינינו קשר מעבר ל'שלום-שלום', ודווקא היא התקשרה אליי וסיפרה לי שהפוסט מאוד ריגש אותה ואת משפחתה. היא אמרה: 'אני, בעלי ושני הבנים שלנו קבענו תור לרופא משפחה. אנחנו רוצים לתרום לך כליה'".
רק הבעל נמצא מתאים לתרומה. "לקח לו שנה שלמה לעשות את הבדיקות וזה היה מייגע. אחרי שהודענו לו על דחיית ההשתלה, הוא הלך לעמותת הרב הבר ואמר שהוא מוכן לתרום לחולה אחר".
במקביל נמצא לה תורם מתאים נוסף. "עד שסוף-סוף אני ביתרון, אני מוצאת את עצמי במצב של אי-בהירות עם השתלת מח העצם ולא ברור איך כל הסיפור ייגמר. זה רק לימד אותי שכלום לא נגמר עד שזה נגמר. גם כשיש לך שני תורמים שמוכנים לתת לך את הכליה שלהם".
ומה בינתיים?
"אני כבר לא אותה רותי. אני פחות סומכת על עצמי, הביטחון קצת ירד, אני עייפה יותר. היום אני מבינה שלא הכול תלוי בי, פיתחתי חשש מזיהומים וממכות כי זה מסוכן ומשפיע ישר על הלב. מצד שני, למדתי להקשיב לגוף שלי, לעצור ולנוח כשאני צריכה. ובתוך כל זה, לנסות לנהל שגרה, למרות שזה כבר לא אותו הדבר. לא אוכל לחזור לעבוד כדיילת. אהבתי את הנסיעות בעולם, אהבתי להגיע ליעדים שספק אם הייתי מגיעה אליהם בעצמי, כמו סין, הודו, דובאי ובוסטון. אז יש לי רגעי שבירה, אבל יש לי משפחה וחברות שאני יכולה לסמוך עליהן. הן מרוממות אותי".
מה משמח אותך?
"קבוצת ה'סאפ סיסטר' בחוף של הרצליה מאוד משמחת אותי. מאז הדיאליזה אני לא גולשת, אבל למדתי ליהנות מלשבת על הכורסה עם ספר טוב מול הגלים, להסתכל על הבנות גולשו ואני מרגישה כאילו גם אני הייתי ארבע שעות על הסאפ.
"משמח אותי גם ש-40 שנה אחרי שאמא שלי נבחרה להיות 'הישראלית היפה' לשנת 1983 מטעם שבועון לאשה, על פועלה באנוש, אני משתתפת בתחרות שיזם ומפיק הצלם אורי קריספין: 'סבתוש - תחרות הסבתא הכי יפה בישראל". זה נותן לי עניין, כל שבוע יש למה לצפות ועל הדרך פגשתי נשים מקסימות. התחרות תיערך ב-30 במאי ועד אז אני נהנית".
רותי ביקשה להיחשף כדי להעלות את המודעות לתרומת איברים. "חשוב לי שאנשים יידעו כמה קשים החיים של חולי הדיאליזה ושיתרמו בלב שלם. שמעתי מאחד התורמים הדתיים משפט יפה: 'קיבלנו שתי כליות, אחת לשימושך והשנייה כדי שתיתן למישהו אחר'.
"חשוב שאנשים יחתמו על כרטיס אדי. כשאבא היה בבית חולים, לפני שנפטר, המשפט הראשון שאמא אמרה לצוות היה: 'אנחנו חתומים שנינו על כרטיס תרומת איברים. הם היו בשוק. הם לא רגילים שהמשפחה באה, ועוד כשאהובם חי, ומדברת על תרומת איברים. זו אמא שלי. היא הבנאדם הכי חיובי והכי אופטימי בעולם. כל אחד צריך אמא כזו. אמא שלי תמיד אומרת שמה שחשוב זה איכות חיים ולא אורך חיים, וזה מה שאני מבקשת לעצמי. לחיות באיכות חיים טובה ולהמשיך לעשות מה שאני אוהבת".
