כשהחלטתי להשתתף במשלחת הסיוע לאוקראינה, והתכוננתי לנסיעה בת כמה שבועות, ציפיתי להרבה קשיים - מראות הפצועים, ההפגזות, הצבא ברחובות והחשש שמא הצבא הרוסי יתקוף את המרפאות. הקושי הגדול יותר, שאותו לא חזיתי, הוא המרחק מהילדים שלי.
זאת תחושה חזקה מאוד, שמתעצמת עוד יותר בבקרים, וגם בלילות, כשאני מתמודדת עם התמונות המחרידות שמציפות אותי ולא מרפות.
קראו עוד:
הגעגועים העזים לילדים שלי תפסו אותי ממש לא מוכנה. זה מין חלל שנפער - הרצון לחוש אותם, לראות אותם מתעוררים בבוקר. התהיות אם הם אכלו מספיק, או אם קר להם, גורמות לעצמות שלי לכאוב. להיות אימא מעורבת, שאכפת לה, זו זכות גדולה. לא בא לי להחמיץ שום שלב בגדילה בצמיחה ובהתפתחות שלהם. כן, הילדים שלי קשורים אליי מאוד, ילדים של אימא שמחוברים לבית.
ביום הראשון של המשלחת הנהגתי נוהל, שבו בכל בוקר אני שולחת הביתה סרטון של כמה דקות שבו אני מספרת על היום שמצפה לי, מראה את הסביבה ומשדרת אופטימיות וביטחון מלא. בשעות הערב, אחרי יום רווי משברים וטיפולים, אני מרשה לעצמי לחזור ולחוש את המשפחה והחברים. בכל יום שעבר הרגשתי שהחלל שנפער בי מעוצמת הגעגועים - גדל.
היה לי חשוב להיות נוכחת לא פחות משהייתי בארץ, לכן גם מפה אני זמינה בוואטסאפ בשביל הילדים והמשפחה. בערבים אנחנו מכינים שיעורי בית יחד, מדברים בשיחות וידאו, ואפילו כותבים את עבודת השורשים לבית הספר. דווקא בימים אלה, כתיבת העבודה הזאת מחזקת את החיבור בינינו. היא מאפשרת לי להעצים את תחושת השייכות של הבן שלי לשורשים שלו.
'משפחה' היא מילה כל כך עוצמתית, שתופסת מקום של כבוד ויראה על אדמת אוקראינה שחווה זוועות. אני מודה בכל דקה על כך שאנחנו בצד המסייע, ומתפללת שלא נדע לעולם קשיים כאלה.
אז, העבודה במרפאה מתחילה בשעה 8:00 בבוקר. התורים המסתעפים של פליטים ותושבי המקום מייצרים עבודה בלתי-נגמרת, שגם אם היינו נשארים פה שנה - הם לא היו מתקצרים. הרצון לא להזניח אף אחד, בשילוב פרק הזמן המוגבל של הסיוע, גורם לכך שקצב העבודה הוא גבוה מאוד.
כשאנחנו נלחמים כתף לצד כתף על עזרה לפליטים ואנשים מוחלשים, על אדמה זרה, כשברקע אזעקות עולות ויורדות הקוראות לברוח ולהתחבא במקום מוגן, הגעגועים יוצרים סינרגיה של אחווה וחברות בין אנשי הצוות. התלאות שאנחנו עוברים במקום הן קשות ביותר, ואני שמחה שיש לנו אחד את השנייה.
המקרים מזעזעים. לא יאומן שבמרחק של כשעתיים וחצי טיסה, שירותי הבריאות כל כך נמוכים. אוקראינה היא מדינה מפותחת וחזקה, אבל אזורי הפריפריה מוחלשים כל כך. המקומיים מספרים על אבחנות שגויות, על חוסר בציוד רפואי ועל ויתור על טיפול בגלל מחסור בכסף וידע רפואי דל.
יום אחד הגיע למרפאה אדם מבוגר שמאוד הזכיר לי את אבא שלי, ברוך, בצניעות ובפשטות שלו. הוא סבל מפצע עמוק ברגל שאותו "סחב" במשך 12 שנה, מה שהשאיר נזק בלתי-הפיך. ההבנה הרפואית הפשוטה שלי נראתה מאד טריוויאלית, שכן הטיפול בסוכרת הוא כרוני ולא נקודתי. אפילו ילדיי יידעו להגיד זאת. אבל כאן באוקראינה נראה שזה לא מובן מאליו, ומחלחלת בי ההבנה שכמות גדולה מחולי הסוכרת באזור לא זכו לטיפול רפואי ראוי, מה שהוביל במקרים חמורים גם למוות.
לא יאומן שעל אדמה בוערת שאנשים בורחים ממנה, מגפת הקורונה היא החרדה הגדולה ביותר שלי וממש לא מהדאגה לבריאותי. כ-25% מאנשי הצוות אצלנו אובחנו כחולי קורונה ונכנסו לבידוד. מעבר לתחושת הבדידות והריקנות שנוצרה בלי חבריי למסע, יש פחד גדול יותר שמא אשאר על אדמת אוקראינה זמן רב מהמתוכנן. תחושת הגעגועים גורמת לי למחנק בגרון, והמחשבה על עיכוב בחזרה לארץ מציף בי תחושות קשות.
אפשר לסכם את השליחות המוסרית כחוויה מאתגרת מאוד. אני מאמינה שאנחנו רוצים לחנך את הדורות הבאים שלא לטבוע בביצת האדישות לנוכח סבלו של האחר, אלא לנקיטת עמדה מוסרית, לעמידה איתנה לצד אלה שנמצאים בצרה ברוח האתוס היהודי המקדש חיים על פני כל חוק. אני רוצה להאמין שילדיי קיבלו דוגמה אישית לעזרה לזולת ולחשיבה על האחר. אבל עכשיו אני רק מחכה כבר לחבק את הילדים שלי, את המשפחה שלי, ולהגיד להם שאני לעולם לא אעזוב אותם.
