כל ילד שזכה להתבגר בעת שהאף שלו תקוע תמידית בין דפיו של ספר עב-כריכה יודע שאין כמו ספר כדי לברוח ממציאות לא נעימה, מורכבת או קשה להכלה - אבל גם אלו שלא זכו לתואר "תולעת ספרים" בילדותם יכולים ליהנות מיתרונות הביבליותרפיה, שיטת טיפול באמצעות טקסטים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כולנו מתנסים בריפוי באמצעות טקסטים כל הזמן - כשאנחנו מתרגשים משיר שמושמע ברדיו ומרגישים שהטקסט נכתב ממש עלינו, או כשקוראים פוסט נוגע ללב ברשתות החברתיות. "החיבור לטקסט זה משהו שאנחנו עושים כל הזמן גם בלי לשים לב, זה טבעי לנו", מסבירה אהובה צירינסקי, מטפלת בביבליותרפיה ופסיכותרפיסטית. "בטיפול ביבליותרפיה יש אפשרות לעבוד עם חיבור שלנו לטקסט, בין אם זה סיפור קצר, שיר, סרט או סדרה. אנחנו תמיד מחפשים סיפורים, בין אם כדי להבין את עצמנו או מישהו אחר. דרך הסיפורים יכול המטופל לספר את הסיפור האישי שלו, ובאמצעות שיחה עם המטפל לחקור את רגשותיו ולהביא אותם למודעות. חשוב לציין שהדגש אינו על יכולת התבטאות בכתב אלא בתהליך, ולכן אין כל צורך בכישרון או בידע על מנת לקחת חלק בטיפול".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"ביבליותרפיה היא עמדה נפשית, שבה יש פיתוח קשב אל המילים ששגורות בפי", מחדדת המטפלת בביבליותרפיה מיכל טרן. "לכל אחד מאיתנו סיפור שאנחנו מספרים על עצמנו לעולם, ולרוב הסיפור חוזר על עצמו. אנחנו לא מאפשרים לעצמנו הפתעות בסיפור הזה, שבדרך כלל הוא בסיסי כמעט כמו נשימה. בעיניי, הביבליותרפיה מפתחת קריאה מסוג חדש לטקסט שאנחנו מספרות".
למה הכוונה בטקסט חדש?
"העבודה הטיפולית היא ללוות את המטופלים אל עבר נרטיב אחר, חדש, מפתיע. עושים זאת על ידי סימון דפוסים מסוימים בסיפור שאת מספרת לי. לא פעם זה יחייב אותך להתבונן בנרטיב שלך מחדש. זה תלוי במטופל, מפני שלשנות את הסיפור שלי זה מפחיד".
במהלך המלחמה רבים נשאבים לתוך ההתרחשויות מסביב, וכך עלולים לאבד את עצמם בתוך הרצף הבלתי נגמר של האירועים. הביבליותרפיה יודעת כיצד לטפל בכך באמצעות יצירת נרטיב חדש.
"בקליניקה אני חווה את המלחמה כפצצת זמן", משתפת טרן. "אני קוראת לזה 'טראומת ההתחלפות'. רבים מאיתנו מחליפים את הסיפור המוכר להם על עצמם בסיפור אחר דרך ההידבקות לעיתונים ולדיווחי החדשות. כלומר, הרבה מטופלים מספרים שהם לא נוכחים בסיפור של עצמם ונדבקים בסיפור הקולקטיבי".
איך זה משפיע עלינו?
"זה גורם לחרדות וקשיים. יש שכחה של מי ומה אני. אנחנו בטוחים, אבל מדמיינים שאנחנו בקו האש. לפעמים עולות שאלות, אם הם חוו דברים קשים ואיומים על בשרם שעכשיו מתעוררים מחדש. הקושי הוא בשינוי שנכפה עלינו, שמשנה את הסיפור. אם עד המלחמה הסיפור שאנשים סיפרו לעצמם קיבל הרבה פידבקים - והיה למשל, 'אני חזק, מתפקד, שולט בסיטואציה' - פתאום המלחמה מייצרת עמדות אחרות".
מדוע אנחנו מטמיעים בעצמנו נרטיבים שאינם שלנו? האם מתוך אמפתיה או רצון לכבד את המתים והפצועים?
"התשובה משתנה. אצל חלקנו מתוך אמפתיה או אשמה, סוג של 'אשמת הניצול'. האשמה לפעמים מייצרת חוויה בה אני מחויבת להתייסר, וכך תנוח דעתי שאני צולחת את המלחמה. יש שמתפנים לכל דיווח במשך כל היום. זה עלול לייצר תגובות קשות: התרוקנות נפשית וכאבים פיזיים, בחילות והקאות".
הבעיות הגופניות מביעות את הקושי של הנפש?
"הגוף מסמן לנו גבול ואומר 'עד כאן'. לא פעם דווקא הגוף יעזור לנו להעביר את עצמנו תמורה ולחזור לסיפור של עצמנו. אם אני לא ישנה ומתמוטטת, הגיע הזמן להתרחק מהנרטיב שמסופר בחוץ ולהקשיב לעצמי, כלומר לחבור מחדש לעוגנים המוכרים לי ולעשות פעולות שאני מכירה מהחיים לפני המלחמה. כך ניצור 'שגרת מלחמה' - דרך מאוזנת ובריאה לחיות את חיי בתוך שגרה מערערת ולא ידועה. כך אני נשארת ביחס אליה, ולא נדבקת בה".
איך אפשר להחזיר את הסיפור שלי לעצמי?
"ברמה הפרקטית, צריך לאפשר לעצמנו לומר 'לא טוב לי עכשיו, וזה בסדר'. זה נשמע פשוט אבל זה לא. להבין איזו משמעות נוטעים ב'לא טוב לי'. גם אם לא קרה לנו אסון, אנחנו זכאים להרגיש מה שאנחנו מרגישים. כל מה שעובר בתוכנו לגיטימי. הרבה אנשים מרגישים לא לגיטימיים. איך אני עסוקה בעצמי כשכל זה קורה? אבל את לגיטימית כפי שאת. זה בסדר לקטר על הילדים למשל".
מהו השלב הבא?
"למצוא אוזן קשבת לחוויה שלנו. יש הסתרה, כי יש בושה בכך שאנחנו סובלים, אבל יעזור לשתף את זה. כך נגלה שמה שאנחנו מרגישים קורה לא רק לנו אלא גם לסביבה הקרובה. לפרוק את מה שאנחנו מרגישים זה חצי מהעבודה".
"המציאות עכשיו קשה. אם אנחנו יכולים לרגע אחד ללכת למקום אחר, בלי לזוז מהכורסה בבית, זו הקלה משמעותית. לכולם, ובעיקר למי שפונו מהבית ונאלצים להתמצא במרחב אחר לגמרי", מסבירה ד"ר אפרת הברון, ביבליותרפיסטית, פסיכותרפיסטית ומרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין.
עם אילו סוגי טקסטים עובדים בביבליותרפיה?
"באופן מסורתי הטקסט ספרותי, ולא כתבה עיתונאית או מודעה. הסיבה היא שבטקסט הספרותי יש פערים. שייקספיר כתב על המלט, אבל לא כתב למשל מה הגיל של המלט. זה מידע שאינו קיים כי מדובר בעולם בדיוני, וזה הפער. את התשובה את יכולה למלא רק באמצעות דמיונך ומי שאת. על זה בנוי המקצוע שלנו: אנחנו ממלאים את הפערים במה שאינו".
בעצם האפשרות לדבר באמצעות השלכה על דמויות פיקטיביות יש שחרור, מסבירה ד"ר הברון: "בטיפול מדברים מציאויות שאין לנו דרך אחרת לדבר אותן. כשיש אירוע בלתי נסבל, כלומר טראומה, המילים לא מצליחות לדבר עליו. אבל אפשר לדבר דרך טקסט שמישהו אחר כתב.
"למשל, הייתה אצלי מטופלת ששני ילדיה מגויסים כעת, שניהם בתפקידים מבצעיים. היא לקחה ממדף הספרים שלי את 'אישה בורחת מבשורה' של דוד גרוסמן. היא התחילה לדבר על החוויה של אישה שבורחת מבשורה. דיברנו על הטקסט, על להיות אישה בורחת מבשורה, על איש בורח מבשורה, איך זה להיות איש של אישה שבורחת מבשורה. דיברנו רק על הדמויות בספר".
באופן דומה, גם כשילדים נפגשים עם טקסט, הם יכולים לעבד בצורה טובה יותר את מה שהם חוו. "ישבתי עם ילד בכיתה ג' באחד המלונות (שבהם מתגוררים המפונים מעוטף עזה - נ"פ). סיפרתי לו את 'מיץ פטל' מאת חיה שנהב. לא עלה על דעתי כשהקראתי את הסיפור מה תהיה התגובה", מספרת הברון. "הילד אמר שמיץ פטל לא יוצא מהבית כי הוא מחכה לכוחות ההצלה, והתחילה שיחה בין הילדים, מי הטובים ומי הרעים".
בספרו "על הכתיבה" מסביר סופר האימה המצליח סטיבן קינג שעבורו ספר הוא "קסם נייד". הוא ממליץ לעולם לא לעזוב את הבית מבלי להיות מצוידים בספר כלשהו, ושאי אפשר לדעת איך ומתי הוא יכול לעזור לנו. "כתיבה איננה החיים, אך אני חושב שלעתים היא יכולה להיות הדרך בחזרה אל החיים", הוא מוסיף. ייתכן שגם עבורנו, אלו שמחפשים את הדרך בחזרה אל שגרה כלשהי לאחר שעולמנו עבר טלטלה, הכתיבה יכולה להיות מפלט שיחזיר אותנו אל עצמנו. החופש שמאפשרת מלאכת הכתיבה, שאינה יודעת חוקים או כללים, הוא למעשה תרפויטי.
"מלחמה מבודדת אותנו, וכך גם בושה, אבל וחרדה", מסבירה צירינסקי. "אלו רגשות שמלווים בהימנעות. התרופה לכך הוא הביחד, שמראה שהמשותף הוא גדול. הכתיבה מחזירה לנו שליטה, וזה מרכזי בחוויה מול המלחמה. אנחנו אומרים דברים כמו 'מה יהיה' ו'מה אפשר לעשות'. בכתיבה אני יכולה להבנות לעצמי את הנרטיב לסיפור שלי ולמה שקרה לי. כך אפשר להגמיש את ההתבוננות שלי".
בשנים האחרונות הצטרף טרנד חדש לעולם הוולנס - "יומן תודה" (gratitude journal), שבו מודים מדי בוקר על כל הדברים שיש לנו. על קורת הגג שלנו, הבריאות שלנו וכו'. השיטה נשמעת מלאכותית ואפילו מנותקת בימים כאלה, אבל היא יכולה לסייע. הכתיבה לא צריכה להיות "טובה" או "יפה", אלא להביע את מה שאנחנו חשים. אפשר לכתוב תודה על כל מה שעוזר לנו, משפר את מצב רוחנו ומשמח אותנו. כשאנחנו מכירים תודה על מה שיש לנו, אנחנו מסמנים למוח שלנו שגם דברים טובים קורים. למעשה, אנחנו מרגיעים את עצמנו.
"כתיבת יומן כבר יצאה מזמן מהמחברת האישית נוסח 'יומני היקר'", אומרת צירינסקי. "בהרבה פוסטים שאני קוראת בפייסבוק, ניצולות בארי ובנות זוג שאיבדו את אהוביהן כותבות סוג של יומן, בין אם הוא ממוען לאהוב שלא נמצא ובין אם לא. זה יכול להיות טיפולי גם עבור מי שקורא. אפשר לפתח הזדהות, להיות מוצפת ברגש. יש חיבור. באמצעות הרשתות החברתיות אנשים כותבים יומן קולקטיבי. יש לזה הדים טיפוליים, כפי שאני רואה את זה".
צירינסקי ממליצה על השתתפות בקבוצות כתיבה טיפוליות, שמהוות מרחב נטול ביקורת להבעה עצמית. במרחב הזה אנחנו יכולים להתרחק מהבדידות. "בתוך קבוצה יש שני תהליכים מקבילים: האישי, שאני לא מחויבת לשתף, והקבוצתי. כששיתפתי ויש הדים לחוויה שעברתי, ושומעים אותי והקול שלי קיבל ביטוי בעולם והסיפור שלי מסופר, זה מחבר ונותן כוח. זה מעצים".
חלק מהקושי הנפשי שאנחנו חווים עכשיו קשור לתחושה של תקיעות, מפני שאנחנו לא יודעים מתי תיגמר המלחמה. כתיבה יכולה לשחרר מהתחושה ולקרקע אותנו בהווה. "כתיבה מאפשרת לנפש תנועה, גם אם היא בעולם הפנימי", מסבירה צירינסקי. "בטראומה יש עיסוק בעבר ובעתיד שמייצרים המון חרדה, ותרגילי כתיבה יכולים להחזיר אותנו לכאן ועכשיו. התנועה בנפש מיתרגמת לתנועה בעולם.
"הכתיבה מאפשרת לחשוב מה הייתי רוצה שיהיה, לתת לגיטימציה לרגשות שיש בי. חלק מהקושי בתקופה האחרונה הוא בהבנה של מה אנחנו מרגישים. הרגשות סותרים ומבולבלים ולא תמיד קלים להבנה. בכתיבה מתגלה התת-מודע שלנו, ובו גם כל מה שמאיים עלינו ומקשה עלינו".
עבור רבים, כתיבה אינה טבעית. אנחנו לא מורגלים לעצור הכול, להתיישב ולתאר בכתב את הרגשות שלנו. צירינסקי מציעה פתרון: לכתוב מיד עם היקיצה בבוקר. "לכתוב אינטואיטיבית כל מה שעולה, שני עמודים. בבוקר יש חלון זמן בו המציאות עוד לא השתלטה, ולכן זה זמן מצוין לעשות זאת".
למה כדאי לשים לב במהלך הכתיבה?
"לכתוב בלי לשפוט את עצמי ובלי לחשוב שיקראו את זה. כשאין נמען ספציפי, אנחנו מאפשרים לעצמנו להניח לעין הביקורתית. לא לשם פרסום, אלא כדי להסיר את הקולות המעכבים ולשים אותם בצד. פעמים רבות נופתע ממה שאנחנו מרגישים תוך כדי, וגם אחרי".
