האם אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו איך מרגישים, מה חושבים וכיצד רואים אותנו העובדים הזרים שמגיעים לכאן כדי להאכיל, לרחוץ, לסעוד ולתמוך בהורינו החולים, ומאפשרים לנו להמשיך בסוג מסוים של שגרה? "אני לא קוראת להם עובדים זרים, אלא עובדי סיעוד מחו"ל, כיוון שזה מוריד את הזרות ומדגיש את החיבור", אומרת ד"ר דניאלה אריאלי, מרצה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, שכתבה את הספר "אינטימיות זרה".
קראו עוד:
בספרה המעניין והמקורי היא מתחקה אחר התחושות, המחשבות וההתנהלות של מטפלים סיעודיים שעובדים בישראל, וזאת לאחר שהחלה להעסיק את אמילי, מטפלת מהודו, שהגיעה לסעוד את אמה.
"אמילי עזבה את הבעל, הבן, ההורים, החברים והאחים שלה ובאה לישראל. וזה לא שהיא עובדת שמונה שעות וחוזרת הביתה. במשך שנים עובדות כמוה לא חוזרות הביתה, וכל החום והמילים הטובות שהיא זקוקה להם, וכל תחושת ההערכה, רק אני יכולה לתת לה. הבית של אמא שלי, שהיה בית הילדות שלי, הוא עכשיו הבית היחיד שלה, וככל שהיא תרגיש בתוכו טוב, ככה גם אמא שלי תרגיש טוב.
1 צפייה בגלריה
"הרבה שנים אני רואה קשישים עם מטפלות ומטפלים על ספסלים, בגינות ציבוריות, ואף פעם לא הסתכלתי לכיוונם"
(צילום: עמית שעל)
"אבל יש כאן גם פרדוקס, כי אני גם מעסיקה שלה, שמפקחת על הפעולות ומשלמת לה על הטלפון, ושוקלת אם לשלם לה על האורז המיוחד שהיא רוצה מהחנות ההודית, או על תמרוקים, וכמובן משלמת לה שכר, כלומר שיש בינינו יחסי עובד־מעביד. מצד שני, אני באינטימיות גדולה איתה, כי אני פוגשת אותה במטבח בבית הוריי, והמקרר שאני פותחת הוא כבר לא של אמא, הוא שלה, והיא רוחצת את אמא שלי ומאכילה אותה לתוך הפה ומשכיבה אותה לישון, וצריך לדעת איך הולכים בין הטיפות, כי לצד החום יש למשפחה אינטרסים כספיים לתת כמה שפחות, או לשמור את הכסף שנגמר לנו לכמה שיותר שנים, ולה יש מניעים אחרים כמובן".
וכדי לפתור את הקונפליקט החלטת לצאת למסע ולכתוב את הספר?
"הרבה שנים אני רואה קשישים עם מטפלות ומטפלים על ספסלים, בגינות ציבוריות, ואף פעם לא הסתכלתי לכיוונם. מבחינתי אלה היו אוכלוסיות שקופות ולא משהו שהיה לי נעים להסתכל או לחשוב עליו. עד שזה נחת עליי אחרי שאמא שלי אובחנה עם דמנציה, והיינו חייבים למצוא מטפלת שתחיה איתה שבעה ימים בשבוע. אלה היו שנים מאוד כואבות ומייסרות, לראות איך אמא מתפרקת מולנו בחוסר אונים ופחד. כשהתחלנו להעסיק את אמילי, שלמזלי היא דברנית, מצאתי את עצמי מרותקת. היא עירבה אותנו מיד בכל הצרות המשפחתיות, בהלוואות ענק שכל המשפחה שלה מסובכת בהן, והחברות שלה התחילו לבוא אלינו וגם הסיפורים שלהן סיקרנו אותי. החלטתי להפוך את זה למחקר האקדמי שלי, סיפרתי לאמילי וחברותיה שאני כותבת ספר בעקבות השיחות איתן – והן התלהבו להשמיע את קולן".
ד"ר דניאלה אריאלי: "חלק מהעובדות הן אחיות סיעודיות, ולכן הן נפגעות כאשר לא מעריכים אותן מקצועית או מטילים עליהן עוד ועוד עבודות ניקיון"
ולא רק הן. אריאלי גילתה שגם משפחות ישראליות שנעזרות בעובדות הסיעוד כמהות לספר ולשתף. "והתחלתי לראיין משפחות וכל בית כזה היה שדה מחקר שלמדתי ממנו המון", היא מספרת.
מה הדבר הכי נוגע ללב שלמדת מהשיחות הללו?
"זה מאוד מגוון כי זה נורא תלוי לאיזו משפחה עובדת או עובד הסיעוד התגלגלו. דבר ראשון הם באו לפה כי הם צריכים כסף, חד־משמעית, ולכן היו מוכנים לעשות הקרבה מאוד גדולה ולבוא למדינה זרה שבה הם לא מכירים אף אחד, ולעזוב את המשפחה והילדים והחברים. חלק מהם אחיות סיעודיות במקצוען ומתייחסות לטיפול באדם הסיעודי כאל שליחות. לכן הן מאוד־מאוד נפגעות כאשר לא מעריכים אותן מקצועית או כאשר מטילים עליהן כל הזמן עוד ועוד עבודות ניקיון כדי לנצל את נוכחותן. 'יש לנו תעודת אחיות אבל בארץ רואים בנו משרתות' זו טענה שחזרה על עצמה. זה פוגע בהן. הן רוצות הערכה על הטיפול המסור ולא עבודות יזומות אם יש להן שעה לנוח, או לעשות משהו למען עצמן בזמן שהמטופלת שלהן למשל ישנה".
שמירת הקשר עם בני המשפחה שנשארו מעבר לים מעסיקה אותן מאוד ואריאלי מעידה שהן כל הזמן אונליין: "אמילי וחברותיה עושות שיעורים עם הילד דרך המצלמה, מקבלות סרטונים של הילדה מהגן בקבוצת הווטסאפ ויודעות יותר טוב מבעליהן מה הולך שם, וגם רבות עם הבעל ומייעצות לאחיות דרך המחשב. הגוף שלה בישראל, אבל בתודעה שלה היא בארץ מולדתה ומצליחה לנהל משפחה שלמה שם. אמילי אירגנה חתונה שלמה לאח שלה בהודו, כולל למצוא לו כלה באתרי שידוכים מקומיים, ועשתה לו את הסלקציה מישראל. אמא שלי רואה את המשפחה של המטפלת שלה יותר מאשר אותנו", היא מסכמת.
