אם שירה בציבור או מקהלות הן מסוג הפעילויות שרק המחשבה עליהן גורמת לכם לנוע בחוסר נוחות בכיסא, כדאי שתשנו גישה – ותתחילו לשיר. מי שכבר לוקח חלק בשירה בציבור או חבר במקהלה, יכול להעיד על כך שפעילות זו מסבה לו הנאה ומטיבה עם בריאותו הנפשית. עכשיו מתברר שזה לא מסתכם רק בזה. צוות של מדעני מוח ופסיכולוגים קליניים בדקו את הנושא במחקר שפורסם בכתב העת Horizon. החוקרים מאמינים שיתרונות אלו יכולים לסייע בשיפור תפקוד המוח וטיפול באפזיה (סימפטום שנובע מפגיעה נוירולוגית ומתבטא באובדן או ביכולת השימוש בשפה או פגיעה בה - כגון דיבור וכתיבה, ושעלה עכשיו לכותרות בעקבות האבחון של השחקן ברוס וויליס).
פרופ' טפו סרקמו מאוניברסיטת הלסינקי שבפינלנד, חוקר כיצד ההזדקנות משפיעה על האופן שבו השירה מעובדת במוח ואומר: "אנחנו יודעים הרבה על עיבוד דיבור, אבל מעט על שירה. לכן, אנו חוקרים כיצד פונקציות שונות הקשורות לשירה עשויות להישמר ולסייע במניעת מחלות נוירולוגיות רבות".
קראו עוד:
עבור אנשים עם אפזיה, מצב נוירולוגי הפוגע קשות בתקשורת ונגרם בדרך-כלל לאחר שבץ מוחי, פגיעת מוח טראומטית, פגיעות ראש שונות, מחלות דגנרטיביות של המוח ואף סוגים מסוימים של אפילפסיה, תקשורת עלולה להפוך לכמעט בלתי אפשרית. עם זאת, באמצעות טכניקה המכונה 'טיפול באינטונציה מלודית' - לפיה אנשים מתבקשים לשיר משפט יומיומי במקום לדבר אותו - באופן מדהים הם מוצאים לעתים קרובות את היכולת לתקשר.
פרופ' סרקמו וצוותו עובדים בשיתוף עם מחקר מקומי (PREMUS study) בהלסינקי, בו פועלות מקהלות המורכבות מחולי אפזיה ובני משפחותיהם. יחד הם בוחנים כיצד שירה יכולה למלא תפקיד שיקומי חשוב במקרים אלה ועשויה למנוע גם ירידה קוגניטיבית - והתוצאות מעודדות. "בסופו של דבר, המטרה בעבודה שלנו עם אנשים עם אפזיה היא להשתמש בשירה ככלי לאימון הפקת דיבור ובסופו של דבר לאפשר להם לתקשר ללא שירה. דרך המקהלות אנחנו מתחילים לראות איך גישה זו מתורגמת לחיי היומיום של אנשים ככלי תקשורת חשוב", אומר פרופ' סרקו.
הצוות ביצע גם סריקות מוח מקיפות של דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) של בני 39 ומטה, בני 40-60 ומבוגרים בני 61 ומעלה, המשתתפים במקהלות, כדי להבין מדוע שירה חשובה כל כך בשלבי החיים השונים. התוצאות מצביעות על כך שככל שאדם מתבגר, כך רשתות המוח המעורבות בשירה עוברות פחות שינויים מאלה שמעבדות דיבור, מה שמצביע על כך שהשירה נפוצה יותר במוח ועמידה יותר להזדקנות.
המחקרים שלהם גם מצביעים על כך שעיסוק פעיל בשירה, בניגוד להאזנה למוזיקה למשל, הוא חיוני. תוצאות מוקדמות ממחקר אורך, שהשווה תפקוד נוירו-קוגניטיבי בין חברי המקהלות לבין מבוגרים בריאים שאינם שרים, הציגו את ההשפעות החיוביות של השירה על התפקוד הקוגניטיבי והשמיעתי ואת חשיבות האינטראקציה החברתית שהיא מביאה, מה שעשוי לסייע בעיכוב הופעת הדמנציה. חברי המקהלה הציגו ביצועים טובים יותר במבחנים נוירו-פסיכולוגיים, דיווחו על פחות קשיים קוגניטיביים והיו בעלי אינטגרציה חברתית גבוהה יותר. מדידות אלקטרואנצפלוגרמה (רישום הפעילות החשמלית במוח) של אותן קבוצות מצביעות על כך שלזמרי המקהלה היו יכולות מתקדמות יותר של עיבוד שמיעתי ברמה גבוהה יותר.
השלב הבא במחקר, יהיה ניסיון לשכפל ולהרחיב עבודה זו עם מקהלות עבור חולים שאובחנו עם אלצהיימר ולפתח ניסוי קליני רחב היקף כדי לבדוק את ההשפעה. עם זאת, האתגר עשוי להיות שונה עם אלצהיימר, משום שבעוד שחולים עשויים לזכור שירים מעברם, פרופ' סרקמו לא בטוח באיזו מידה הם יכולים ללמוד ולזכור מילים חדשות. "אנחנו מאמינים ששירה יכולה לעזור להחזיר חלק מהפונקציות האלה, אבל כמובן שאלצהיימר זו הפרעה אכזרית ומתקדמת, אז זה עניין של להרוויח עוד זמן כדי לנסות ולהאט את הנסיגה שכבר מתרחשת".
כריסטיאן א. דרבון, פרופ' לרפואה באוניברסיטת אוסלו בנורבגיה, משתמש במומחיות שלו כדי להבין את הגורמים השונים המשפיעים על התפקוד הנוירו-קוגניטיבי כחלק מפרויקט Lifebrain שזוכה למימון האיחוד האירופי. לדבריו, רוב המחקרים על אלצהיימר הם חתכים רוחביים שבהם לוקחים קבוצה של אנשים למשך פרק זמן מסוים ומקשרים דברים מסוימים לאלה שסובלים מהמחלה ולאלה שלא. בעזרת איחוד נתונים קיימים של סריקות MRI במוחם של אנשים ברחבי אירופה, פרויקט Lifebrain ניתח את המשמעות של מגוון גורמים שונים על הקוגניציה במהלך ההזדקנות וכיצד הדבר עשוי להשתנות בין אנשים.
כדי לנתח למעלה מ-40 אלף סריקות מוח של יותר מ-5,000 אנשים בגילים 80-18 בשבע מדינות, האתגר הראשון היה להתאים את הנתונים ולהבין האם סריקות MRI בשוודיה ובספרד, למשל, מניבות את אותן התוצאות. לאחר מכן הצוות קישר את נתוני ה-MRI עם מסדי נתונים נוספים שחשפו תובנות חדשות לגבי הקשר שבין סגנון המגורים והגישה לשטח ירוק להורדת הסיכון לדמנציה. נמצא גם שחינוך ושינה עשויים להיות פחות חשובים עבור הסיכון העתידי לדמנציה ממה שהניחו בעבר.
"הרבה מחקרים טענו שהחינוך חשוב להפחתת הסיכון לדמנציה. אבל כשעוקבים אחר אנשים לאורך החיים, מגלים שלמעשה אין לזה שום קשר. זה לא אומר שחינוך לא חשוב, אלא שכנראה זה לא נכון להניח שחינוך מסוים ימנע מאדם לפתח דמנציה. לכן עלינו לחפש גורמים אחרים בעלי חשיבות", הסביר פרופ' דרבון. "אם באמת רוצים לשפר את אורח החיים, כנראה שיש צורך להתאים אותו אישית. צריך למדוד כמה גורמים ברמה אינדיבידואלית לאורך מהלך החיים ובכך לזכות בסיכוי הטוב ביותר להילחם בירידה קוגניטיבית ובדמנציה".
3 צפייה בגלריה
"אנחנו יודעים הרבה על עיבוד דיבור, אבל מעט על שירה. עינת שרוף עם מרגלית צנעני במועדון הגנקי
(צילום: אמיר מאירי)
פרופ' דרבן מקווה כי התובנות האישיות הללו יוכלו לעזור לעכב או להכחיד לגמרי היבטים מסוימים של דמנציה בעתיד. בינתיים, הוא חווה את דעתו על שירה כדרך טיפול אפשרית למניעת ירידה קוגניטיבית כפי שהציע פרופ' סרקמו באמצעות פרויקט PREMUS. "ובכן, המוח הוא כמו שריר. אם מאמנים אותו, זה מצוין ובא לידי ביטוי. לכן, אם משתמשים במוח לשירה, זה בהחלט קשור לצורך לזכור. יש דרכים אחרות לאמן את המוח, אבל השירה היא דוגמה טובה מאוד לאופן שבו אפשר לעזור ולשפר את התפקוד המוחי".
