"החרדה שאנו חשים היא המחיר שאנחנו משלמים על התודעה שלנו", אומר לי פרופ’ רוני פז, ראש המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, שמחפש את החרדה בתוך המוח. מכירים את זה בסרטים, כשהשמיים נפתחים והאמת יורדת לעולם עם אור גדול ובליווי שירת מלאכים? ככה קצת הרגשתי כששמעתי לראשונה את הרעיון הזה של פז. שום דבר בחיים שלי עד עכשיו לא עזר לי להתמודד, לקבל, להכיל, לשמוע, להבין ואפילו קצת לחבב את החרדה, שלי ובכלל, כמו המשפט הפשוט הזה. לרגע אחד הבנתי הכל, אבל ליתר ביטחון ביקשתי שיסביר לי שוב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לאנשים", אומר פרופ’ פז, "יש יכולת קוגניטיבית טובה ללמידה ולזיכרון. זה בעיקר בא לידי ביטוי ביכולת לעשות הפשטה והכללה; כלומר ללמוד מניסיון מצטבר, להבין דפוסים וליישם את מה שלמדנו למצבים חדשים. מבחינה אבולוציונית־הישרדותית, עדיף לא לקחת סיכון ולהכליל יותר מצבים מסוכנים, כי טעות יכולה לעלות בחיים. אם בעבר למדתי שרשרוש יכול לנבא הימצאות טורף בעשב, עדיף שאכליל ואברח מכל שמיעת רשרוש, ולא אקח סיכון שאולי זו רק רוח. במילים פשוטות, Better Safe than Sorry.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
״אחת מהנחות המחקר שלנו היא שבמהלך ההתפתחות, ככל שהמוח נהיה יותר מורכב ומתוחכם מבחינה חישובית על מנת לאפשר הכרה, למידה וכו', כך הוא גם נהיה פחות עמיד וחסון. ככל שהמערכת מורכבת יותר, כך יש יותר דברים שיכולים להשתבש. זה כמו ההשוואה בין מקררים של פעם למקררים חכמים של היום: פעם היו פחות אפשרויות, והיום הם מתקלקלים יותר מהר. האבולוציה ניסתה לייצר מערכת יעילה יותר ושילמה על כך בפחות חסינות לטעויות. במחקר שלנו הראינו שהנטייה להפרעות חרדה, דיכאון והפרעות נפשיות אחרות, ולעומתן היכולות הקוגניטיביות, יכולות הלמידה וההתאמה, עשויות להיות שני צדדים של אותו מטבע".
לדברי פז, "באנשים מסוימים, הכללת היתר של המוח עקב פגישה קודמת עם אירועים שליליים, מוקצנת. זה מנגנון אחד שיכול להוביל לחרדה ולפוסט־טראומה. אם היית בפיגוע בקפיטריה, לדוגמה, המוח יתריע על סכנה ויעורר מנגנוני חרדה וטראומה גם כשתגיע לקפיטריה אחרת ואפילו כשאתה מבין שזה מקום חדש לחלוטין ולא דומה בכלל".
אם החרדה היא אכן המחיר שאנחנו משלמים על היותנו אנושיים, כמו שאומר פז, הרי שהיא מותר האדם. אם עסקת החבילה שעשינו עם האבולוציה כוללת את החרדה, ויחד איתה גם את החשיבה, התקווה, הזיכרון, ההבנה והחופש, אני אומר - אחלה דיל! ועם התובנה הזו אפשר אולי להסתכל מחדש על החרדה; לא תופעת לוואי, הפרעה או באג בחוויה האנושית - אלא תנאי מוקדם להיווצרותה של אחת כזאת. החרדה היא, ככל הנראה, היצר/הרגש/האינסטינקט הקדום ביותר שיש בטבע, שבאה לעולם יחד עם הרצון לחיות. אני לא אומר שאנחנו צריכים לאהוב אותה בגלל זה, אבל קצת יותר כבוד לא יזיק.
אנחנו הרי חיים בתור הזהב של החרדה. נדמה שכל הגורמים והתנאים התאחדו כדי ליצור את סופת החרדה הגלובלית המושלמת; הקורונה, משבר האקלים, חוסר היציבות הפוליטית, הקיטוב החברתי, המלחמה באירופה, הרשתות החברתיות, עליית המחירים. מאות מחקרים מצביעים על עלייה עקבית ברמות החרדה ברחבי העולם עוד מלפני הקורונה, ולאחריה ביתר־שאת - עד לרמה של כ־30 אחוז מכלל האוכלוסייה.
ואצלנו? כשנתיים לפני הקורונה עמדה רמת החרדה בישראל על כ־12 אחוז, לפי מחקר של אוניברסיטת תל־אביב והמכללה האקדמית תל־חי. בעיצומו של הגל השני של הקורונה סבל כמעט כל אדם שלישי בישראל, 29 אחוז, מתסמיני חרדה גבוהים. במרץ 21', על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, סבל אחד מכל חמישה ילדים בישראל מתסמיני חרדה - פי שלושה מאשר בשגרה. מספר הקטינים שקיבלו טיפול תרופתי בשנת 2020 היה גדול כמעט פי שלושה ממספרם ב־2019 וכמחצית מההורים העריכו שילדיהם זקוקים לסיוע נפשי.
את אחד המחקרים הבולטים בנושא עשתה פרופ’ חרמונה שורק, חוקרת ביולוגיה מולקולרית במכון למדעי החיים ובמרכז לילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית וכלת פרס א.מ.ת. ל־2022, שחלק ניכר מעבודתה עוסק בחרדה. במחקר, שנעשה בשיתוף עם אוניברסיטת תל־אביב, עקבו שורק והחוקרים אחר שינויים בקצב הדופק של כ־18 אלף נבדקים שעברו בדיקות כלליות במשך תשע שנים (2002־2011). בנוסף לבדיקת דם התבקשו המשתתפים לענות על שאלות כמו "באיזו מידה אתם פוחדים מפיגוע או מהשפעת הטרור על חיי היומיום?". "במקביל", מספרת שורק, "מדדנו אצלם את קצב הדופק. הבדיקה הכי פשוטה שיש. רצינו לבדוק אם פחד מטרור יכול לנבא עלייה בקצב הדופק ומהווה סיכון לתמותה. בתוצאות ראינו שהנבדקים שקצב הדופק שלהם עלה באופן רציף, הם בדיוק אלה שהכי פחדו מטרור: עלייה משמעותית של שמונה פעימות מתוך 60 בממוצע. האנשים האלה היו צריכים ללכת לרופא משפחה".
"ישראל בחרדה נקודה שלושה סימני קריאה", אומרת ד"ר שירלי בן־שלמה, חוקרת ומרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית בבר־אילן, ראש המגמה הטיפולית לתואר שני. "בישראל מאז ומתמיד הייתה בולטוּת יותר גדולה לתופעות של חרדה בגלל המצב הביטחוני והלחצים האחרים. אם החברה הישראלית הייתה אדם", היא מוסיפה, "אפשר היה לאבחן אותו כמי שנמצא בהתקף חרדה. תחת חרדה, מערכת העצבים האוטונומית מפרישה הורמונים שמשדרים סכנה - אנחנו באותו מקום, כחברה: מסמנים שהכל מסוכן. הכביש, התור, הבית, המחיר. שום דבר לא יציב.
פרופ' פז: "אחת מהנחות המחקר שלנו היא שבמהלך ההתפתחות, ככל שהמוח נהיה יותר מורכב ומתוחכם, כך הוא נהיה פחות עמיד וחסון. ככל שהמערכת מורכבת יותר, יש יותר דברים שיכולים להשתבש. זה כמו ההשוואה בין מקררים של פעם למקררים חכמים, של היום: פעם היו פחות אפשרויות, והיום הם מתקלקלים יותר מהר"
"עד הקורונה הייתה חרדה לטנטית, חבויה. אחרי הקורונה הייתה לגיטימציה להסיר את המסכה מאחורי החרדה והטיפול בחרדה. היינו כולנו באותה סירה. נהוג לדבר בספרות על ההבדל בין מגפה ביולוגית לבין מגפה שהאופי שלה חברתי ופסיכולוגי; אנחנו מתמודדים עכשיו עם האפידמיה הפסיכולוגית של הקורונה. אנחנו שולטים, פחות או יותר, בקורונה, אבל לא במה שהיא יצרה - שינתה את כל המושגים שלנו בנוגע לדברים מובנים מאליהם - עבודה, חופשה וכדומה. איבדנו את העולם הישן - ואיתו לפעמים את העבודה והדימוי העצמי - באובדן הזה הייתה לגיטימציה לדבר על חרדה. אני יכולה לומר לך שיש עלייה מטורפת בפניות של אנשים לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים; יותר תרופות.
"בישראל, בנוסף למגפה מתמודדים עם בחירות, אי־יציבות פוליטית, תחושה של חוסר שליטה. בתוך אי־היציבות מאבקים חברתיים, עו”סים, מורים, הקרקע לא יציבה תחת רגלינו כחברה. שומר החומות, מצב ביטחוני... ברמה החברתית איבדנו שליטה ואנחנו מתנהלים עם כל הסימפטומים של חרדה. אי־שקט, גם בין קצוות, תחושה של עצבנות, עייפות וחוסר עניין, בכבישים ובכלל.
"אנחנו רואים מצב שבו גם הצרכים של הפרט יצאו משליטה בגלל המגפה, גם הצרכים של החברה התערערו. כל הפונקציות של החברה לא עובדות. יש תחושה שצריך שיהיה סדר ברמה החברתית כדי שיוכל להיות סדר ברמה הפרטית”.
מה עושים?
"כרגע אי־אפשר לעשות כלום. החברה הישראלית במצב של אדם שמגיע לחדר מיון; קודם כל צריך להגיע ליציבות כלשהי, לפני שמתחילים לתכנן קדימה"
אז אם לא לטפל בחברה הישראלית, אני יוצא לחפש אחר החרדה. אבל מה אני מחפש, בעצם? האם החרדה היא "דבר" שנמצא בגוף שלנו? ואם כן - איפה? במוח, בלב, בדם? האם אפשר לבודד אותה? האם אפשר לגעת בה? היא אירוע ביולוגי שאפשר לרפא? זרם חשמלי? ריאקציה כימית? מקטעי זיכרון שצצים על פני השטח, או רעיון מופשט, מחשבה חסרת קיום ממשי? האם היא אישית, או עוברת בתורשה? האם יש פריצות דרך בהבנה שלנו את מנגנוני החרדה? מי את, חרדה? הראי את פנייך!
פרופ' פז, איפה אתה מחפש את החרדה? היכן במוח היא טמונה?
"אנחנו מנסים להבין איך נעשים החישובים הללו במוח, ההסתכלות על המוח היא כמו על מחשב־על שמעבד מידע ישן וחדש כדי לייצר תגובות. אצלנו במעבדה בודקים תקשורת והעברת מידע בין האמיגדלה (מבנה כפול, דמוי שקד, הממוקם בעומק האונה הרקתית התיכונה במוח, סימן מובהק לזה שהיא הייתה שם בהתחלה והכל נבנה סביבה. האמיגדלה מעורבת בתהליכי בקרה וקידוד ראשוניים של חוויות ורגשות - ד"פ) לבין קליפת המוח הקדם־מצחית, אזור שהתפתח יותר מאוחר ואחראי על תהליכים חישוביים מורכבים יותר, כמו למידה וקוגניציה. האתגר הוא למדוד את פעילות המוח ולהבין איך מצבי החרדה מקודדים במידע שעובר בין האמיגדלה לקליפת המוח הקדם־מצחית; המטרה היא לזהות מופע של זיכרון טראומטי או חרדה בפעילות של הרשת מוחית, ובעיקר בפעילות בין האמיגדלה לקליפת המוח".
ומה אנחנו יודעים לומר היום על קידוד מצבי החרדה במוח?
"אנחנו יכול להגיד מהם אזורי המוח שבהם נמצאה פעילות חריגה אצל רוב האנשים עם חרדה. אבל עדיין קשה לומר, בנוגע לאינדיבידואל מסוים, כלומר, אם תראה לי פעילות מוחית של מישהו, לא בטוח שנצליח לדעת אם יש או אין חרדה במוח הזה. המערכת רב־ממדית ומורכבת מדי - יש במוח כ־86 מיליארד נוירונים, שכל אחד מהם מקושר לעשרת אלפים אחרים ובכל נתיב כזה עובר מידע".
פרופ' שומרון: "אני מדבר הרבה עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים - ואנו רוצים לסייע להם לקבל החלטות כמו שאונקולוגים מקבלים, להחליט איזו תרופה לתת על בסיס מדידות מולקולריות. המטרה היא לא להפסיק לשוחח עם הפציינט, אבל בנוסף לזה צריכה להיות מדידה מולקולרית שתעזור לקבל החלטות"
במילים אחרות, נכון לעכשיו אנחנו לא יודעים לומר הרבה על מיקום החרדה בקשרים שבתוך המוח שלנו. אם היא אכן בקשרי הנוירונים במוח, ייקח לנו זמן למצוא אותה. נלך לחפש במקום אחר.
פרופ’ נועם שומרון מהמעבדה לגנומיקה יישומית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב מחפש את החרדה בצורת הביטוי של הגנים שלנו, הרנ"א, שנמצא בדם שלנו.
"בגנומיקה", אומר שומרון, "אנחנו קוראים הרבה מאוד דנ"א ורנ"א ומנסים להבין התפתחות של מחלות. בנוסף לקריאת המידע המוצפן בדנ"א, שהוא 'ספר הספרים' של הגוף, אנחנו חוקרים גם תחום שנקרא אפיגנטיקה: הוראות ההפעלה והכיבוי של הדנ"א, מה שמוכתב מעבר לקוד הגנטי. כלומר, הרנ"א: גנים משועתקים שמהווים יחידות מידע ברצף הגנטי. יש להם חשיבות גדולה, כמובן. אנחנו חוקרים הרבה מאוד מחלות; סרטן, בריאות האישה, וגם מחלות נפש.
"העולם שלי הוא עולם מולקולרי שמודד את הדנ"א ואת השינויים ברמות הרנ"א ושואל האם האדם בריא - או אולי סובל ממחלה הקשורה לנפש. מאוד מורכב למדוד את רמת החרדה, את גודל הדיכאון או את מידת הטראומה. אם נצליח להבין את השינויים המתרחשים במולקולות בגוף בזמן התהליכים הללו – נוכל לסייע רבות".
מה מאפיין את החרדה?
"בסרטן, לשם השוואה, יש גידול שניתן לראות אם הוא גדל או קטן – כלומר הפרמטרים נוחים למדידה. מחלות הקשורות בבריאות הנפש נמצאות בקיצוניות השנייה - שם הכל מאוד מורכב: אי־אפשר לגשת למוח האדם החי ולקחת דגימה; אין הרבה חיות מודל שמחקות במדויק חרדה באדם; האבחון נעשה על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים על ידי הערכה באמצעות ראיון או שאלונים, ובהתאם מורכבות המדידה גדולה יותר.
"אני מדבר הרבה עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים – ואנו רוצים לסייע להם לקבל החלטות כמו שאונקולוגים מקבלים, להחליט איזו תרופה לתת על בסיס מדידות מולקולריות. המטרה היא לא להפסיק לשוחח עם הפציינט, אבל בנוסף לזה צריכה להיות מדידה מולקולרית שתעזור לקבל החלטות. האתגרים האלו גרמו לנו לגשת למחלות הללו בגישה גנומית־יישומית. אם היינו יכולים למדוד ולאבחן מולקולות קטנות של רנ"א שזלגו לדם המטופל, נוכל להבין האם חרדה זהה באופן מולקולרי בין גברים לנשים, בין צעירים למבוגרים, בין סוגי חשיפה לטראומות שונות, ונוכל לסייע באבחון ובטיפול במחלות הקשורות לבריאות הנפש".
אז הכל טוב ויפה וחשוב, כמובן: יכול להיות שאת החרדה, או חלקים ממנה, אפשר למצוא במוח, בהוראות על הרנ"א שבדם, בעלייה בקצב הלב ובעוד שלל תופעות. אנחנו גם יודעים שהחרדה עוברת בתורשה (ב־2016, ד"ר רחל יהודה, מנהלת המחלקה לחקר מצבי הפרעת דחק פוסט־טראומטית בבית הספר לרפואה של מאונט סיני בניו־יורק, מצאה את "גן טראומת השואה", והראתה במחקרים שטראומה גורמת לשינויים גנטיים ואלה יכולים לעבור לצאצאיהם - ד"פ), אבל באותה נשימה ברור לנו שחרדה היא לא רק תופעה ביולוגית, כימיקלית, חשמלית או גנטית. זה לא יכול להיות. היא לא רק פתולוגיה. היא עניין אישי, חד־פעמי, של נסיבות ואורחות חיים, של סך כל המפגשים, של סביבת החיים - הגנים הכי טובים לא יעזרו למי שלא קיבל אהבה. היא גם לא רק עניין אישי, הרי חרדה היא חלק מרוח התקופה - ואנחנו חיים בעידן המוזהב של החרדה, אומרים שהוא התחיל כבר לפני עשרות שנים, אבל אין ספק שמאז הקורונה כולן חרדות וכולם חרדים והחרדה מושלת בכל: אין לך שבוע בלי שישה סלבריטיז שמתוודים על חרדתם ולכו תמצאו תור לפסיכיאטר.
כמובן שהחרדה היא גם עניין פילוסופי - החרדה והפילוסופיה קשורות זו בזו בקשר בל יינתק. פילוסופים היו הראשונים, הרבה לפני הרופאים, שהכירו בחרדה ועסקו בה. החרדה והפילוסופיה נובטות שתיהן מתוך הלא־ידוע. החרדה היא גם רוחנית, כי מה האדם אל מול הכל, והחרדה היא כמובן גם בדמיון ובשפה - למרות מכשירי המדידה וההדמיה המשוכללים, הדרך הכי טובה לתאר חרדה ולטפל בה היא עדיין במילים. "החרדה היא צומת שמתלכדות בו שאלות חשובות, רבות ומגוונות", כתב פרויד במבוא לפסיכואנליזה. "היא חידה שפתרונה ישפוך אור רב על קיומנו הנפשי כולו".
בניגוד למדעני המוח שמחפשים את החרדה כל אחד מתחת לפנס שלו, פרופ’ גולן שחר, פסיכולוג קליני ורפואי מאוניברסיטת בן־גוריון ומאוניברסיטת ייל, ממשיך לחפש אותה במילים של המטופלים שלו ובנפשם.
אפשר לדבר על פריצות דרך בטיפול בחרדה?
"אין ממש פריצות דרך בתחום שלנו אבל יש התקדמות שיטתית, מדודה וטובה, בהבנה שלנו אילו מחשבות או הלכי רוח מגבירים חרדה, ואיך לטפל בה. גם בגלגולי הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי (CBT) חלו שיפורים. הגל הראשון של ה־CBT התחיל בשנות ה־60־70 ופרץ בשנות ה־80 של המאה הקודמת. הדור הראשון כלל בעיקר טיפול התנהגותי. התניה. קצת כמו אילוף; הגל השני היה שילוב בין גישות התנהגותיות לבין גישה קוגניטיבית, של שינוי תוכני מחשבה ודפוסי מחשבה. הגל השני הביא איתו טיפולים טובים להפרעות חרדות מוגדרות היטב, כמו הפרעות פאניקה, פוביות ספציפיות, OCD ו־PTSD.
הגל השלישי, שבו אנו נמצאים בשנים האחרונות, מושפע מבודהיזם, אקזיסטנציאליזם ומיינדפולנס. השיטות של הגל השלישי מלמדות לא לשנות את הדפוסים ולהילחם או לאלף את החרדה, אלא להביט במחשבה, הן מכניסות לשיח ערכים של קבלה. הגל השלישי עונה על הפרעות חרדה חמקניות יותר, כמו הפרעת חרדה מוכללת - כשהאדם כל הזמן דואג, רק התכנים משתנים.
4 צפייה בגלריה
סביר להניח שהתמונה הזאת העלתה לחלקכם את הדופק. המרדף אחר המחבל בפיגוע בתל אביב
(צילום: רויטרס)
יש גם את שיטת הקבלה והמחויבות (ACT), שפותחה לחרדה מוכללת ולאט־לאט התפשטה לטיפול בבעיות נוספות, כולל כאב. ACT אומר: קבל את זה שאתה חרד. זו הקבלה, לשאת את החרדה. תוך כדי שאתה ממשיך להתמקד בדברים שקרובים לליבך. המשחק בין הקבלה וההתמקדות יוצר גמישות פסיכולוגית שהיא המנגנון המוביל בהתגברות על נזקקי חרדה. זה הגל השלישי של CBT".
"הדברים מתקדמים. הייתה תדהמה גדולה", עוקץ גולן את מדעני המוח, "כשהתברר שהטיפולים הפסיכואנליטיים והפסיכודינמיים, שזכו ללעג מצד הקהילה המדעית על כך שהם לא מתוקפים, דווקא עוזרים. יש מחקרים על טיפולים פסיכואנליטיים בחרדה, ויש תוצאות טובות".
מה השלב הבא?
"השלב הבא, לשיטתי, זו אינטגרציה של הטיפולים. להציע גישות שונות בתוך אותו טיפול. השיטה הולכת והופכת ליותר ויותר דומיננטית. התחום שלנו עדיין סובל ממחלות ילדות של מאבק בין גישות, אינטרסים, מאבק על כספים ומשאבים, אבל את המטופל זה לא מעניין, הוא רוצה להרגיש טוב. צריך להיפתח לרעיון האינטגרטיביות".
פרופ' פז: "אני בטוח שתמיד נצטרך אבחונים וטיפולים קוגניטיביים. כנראה תמיד נצטרך שילוב. פעם היה ויכוח בין מדעני מוח לפסיכולוגים איפה הפתרון. אנחנו כבר לא שם, ברור שזה יקרה רק ביחד"
אתה חושב שתהיה תרופה שתעלים לגמרי את החרדה?
"אני לא חושב שתהיה פריצת דרך פרמקולוגית בחרדה. זו דעתי. כפסיכולוג שמאוד מעודד תרופות, שהמטופלים שלו לוקחים תרופות, לא תהיה פריצת דרך והסיבה היא טבע הבעיה שאנחנו מתמודדים איתה, דהיינו הפסיכופתולוגיה. הפרעה נפשית היא סוגיה לא ביולוגית־גרידא. כן, רצפטורים מעורבים, אבל הפרעה נפשית היא מצב שנובע מאיך אדם ממוקם בעולם. אורח חייו, רעיו, ההיסטוריה, התרבות, הסיפור שלו - כל הגורמים האלה מתלכדים למִגְבָּשׁ (שֵׁם עֶצֶם, זָכָר: דָּבָר שֶׁנִּתְגַּבֵּשׁ) שכולל הרבה אספקטים. תרופות לא יכולות לפורר את המגבש הזה באבחת חרב. לא משם תבוא הישועה לפסיכיאטריה, והם מתחילים להודות בזה. לא נמצא תרופה שתעביר את הדיכאון, לא נמצא תרופה שתעביר את החרדה מהעולם, שתמנע התאבדויות, בדיוק בשביל זה צריך ראייה אינטגרטיבית. כל היופי של המקצוע שלנו הוא לשלב חשיבה מדעית שמזהה חוקים כלליים לבין חשיבה אמנותית, שמתמקדת ביחיד".
אחרי כל השנים מול החרדה, מה התובנה שלך לגביה?
"חרדה היא תגובה קיומית. איתות של האדם שהוא לא ממוקם טוב בעולם. בטוב, הכוונה, לא כמו שטבעו מצווה עליו. אני באמת מאמין שיש לנו טבע אותנטי ואנחנו צריכים לשאוף להגשים אותו, וזה קשה. כמו שכאב מאותת שמשהו לא טוב בגוף, חרדה היא איתות שמשהו לא נכון בקיום שלנו. מטרת־העל שלנו היא לעזור לאנשים, למקם את עצמם אחרת ביחס לקיום שלהם, להיות מי שהם, כדי לעזור אתה צריך להאזין לחרדה, לקבל אותה. זו בדיוק הסיבה למה תרופות לא יפתרו חרדה".
כשאתה רואה חרדות חדשות יחסית בעולם, כמו חרדה מרשתות חברתיות, או מהאקלים, משהו בהן שונה, או שזה קצף של גלים חדשים מאותו אוקיינוס?
"אכן, אבל גם הקצף חשוב. האדם הוא חיה מוזרה שנידונה, כמו שאמר סארטר, לחופש. היא צריכה לחיות ולבחור את דרכה בעולם של גירויים ולכן קל מאוד לטעות ולחיות לא נכון. החרדה מבטאת קול אמיתי, שהמטופל עובד בלא להקשיב לו".
פרופסור ראובן דר הוא פסיכולוג קליני מאוניברסיטת ת"א, חוקר OCD, שבעבר היתה מסווגת כהפרעות חרדה ובעל ניסיון בטיפול בחרדה. "החרדה ידועה מאז ומתמיד. מאוד שכיחה ומאוד נחקרת. כנראה תמיד הייתה קיימת".
לדבריו, "הטיפול בחשיפות לגורמי החרדה, בדמיון וגם במציאות, היה מהפכה, אבל מאז עברו כבר עשרות שנים. ברמה התרופתית, התרופות של היום לא יעילות הרבה יותר ממה שהיו בשנות ה-80. יש קצת שיפור בתופעות הלוואי, אבל מהבחינה הכי חשובה, היעילות - הן עוזרות לחמישים עד שישים אחוז סה"כ".
זה לא מספיק.
"כן. גם בגלל זה המסר העיקרי בטיפול ב-CBT היום הוא - חרדה היא דבר נסבל. לא מסוכן, לא סוף העולם. הרעיון הוא לחיות עם החרדה. כשאנחנו משקיעים את כל החיים בניסיון להימנע מחרדה, או להיפטר ממנה ברגע שהיא מופיעה, המחיר גבוה יותר מהחרדה עצמה. יש לנו היום אמצעים להסתכל על חרדה בצורות חדשות, אבל אני לא משוכנע עד כמה התקדמנו מבחינת אחוז המטופלים שאנחנו מצליחים לעזור להם".
דר מציין ש"החברה פתוחה יותר לקבל את החרדה. כל השיח השתנה, ההורים של היום יודעים יותר להתמודד מההורים של פעם. יש יותר מודעות. יותר לגיטימציה".
האם כשמכילים ומקבלים את החרדות של הילד, הוא הופך למבוגר פחות או יותר חרד?
"אין לי ספק שזה מיטיב".
אפשר לדמיין עולם בלי חרדה?
"אין חשש לעולם בלי חרדה. אתה יכול להירגע".
"אני חושב שלא תהיה תרופה לחרדה", מצטרף גם פרופסור פז לקונצנזוס. "לא תהיה תרופה כי המערכת פשוט מורכבת מדי. התרופות שמפתחים היום הן גנריות מידי ומשפיעות על מוליך עצבי כזה או אחר, ולכן הן מובילות לשינוי רחב מידי שלא ספציפי לא לאדם מסוים ולא לסיבה שבגללה נוצרת חרדה ברשת העצבית שלו. אבל אני אופטימי".
תדביק אותי.
"אני מאמין שהדרך היא גירוי מוחי מדויק. זה אולי נשמע עתידני, אבל אם נבין את החישוב שקורה באמיגדלה ובקליפת המוח הקדמי במצב של חרדה, ונוכל לזהות אותו - נוכל גם למנוע אותו, וחשוב לא פחות – בלי לפגוע השאר הפעילות והחישובים שנעשים במוח באותו זמן. זה תחום מתפתח".
נשמע מדהים. איך עושים את זה?
"מכניסים אלקטרודות, מודדים את הפעילות, וכשמזהים פעילות חריגה משפיעים עליה ומנסים להחזיר את האיזון. עד עכשיו רוב השיטות לגירוי מוחי לא היו מספיק ספציפיות. כאמור, צריך לקרוא את פעילות המוח, להבין אותה, ואז להפעיל רשת ספציפית בזמן שבמוח מתבצעת כמות אדירה של חישובים מקבילים, זה הקטע המסובך".
ואז תחוסל החרדה?
"אני בספק. זה הזיהוי של הגרעין המשותף לחרדה אצל כולנו. התגובה האישית של כל אחד תגיע אחר כך. זה נכון בהרבה מחלות. אני בטוח שתמיד נצטרך אבחונים וטיפולים קוגניטיביים. כנראה תמיד נצטרך שילוב. פעם היה ויכוח בין מדעני מוח לפסיכולוגים איפה הפתרון. אנחנו כבר לא שם, ברור שזה יקרה רק ביחד".
כחוקר מוח אתה מאמין בנפש?
"אני נזהר ממילים כמו נפש ותודעה. אני מטריאליסט, אבל כל אחד הוא אינדיבידואל מורכב ושונה. עדיין, לא צריך להבין את התודעה כדי לטפל בחרדה. יש הרבה דברים שאפשר להבין בדרך גם בלי למצוא איפה הנפש איך נראית התודעה. אולי זה חלק מהדרך".
ככה זה נשמע אצלי, רק מלחשוב על הקול האמיתי של החרדה אני מתחיל להזיע ולהתנשף, קצב פעימות הלב ולחץ הדם עולים והחרדה מתגבשת בתוכי כמו ענן כבד של אפשרויות רעות, מערכת העצבים האוטונומית כבר מזרימה דם אל השרירים הגדולים שלי כדי שאוכל להילחם, או לברוח, בעוד שאין במה להילחם ואין ממי לברוח - הרי זה הכל רק מחשבה בראש שלי על דברים שלא קרו. אני לא באמת תלוי עם מכנסיים רטובים מעל מטחנת בשר ענקית בין שני קירות שסוגרים עליי, זה בכלל לא הגיוני.
כשהחרדה מתחילה להצטבר, אני ידע בדיוק מה לעשות: אני נוקב בשמם של חמישה דברים שהעין רואה, ארבעה דברים שהיד חשה, שלושה צלילים שהאוזן שומעת, שני ריחות שהאף קולט וטעם אחד שהלשון מזהה. בדרך כלל מספיק סיבוב אחד כזה כדי להרחיק אותי מהמחשבות ולהחזיר אותי אל הכאן והעכשיו, והחרדה שוככת מעט, עד הפעם הבאה.
זה כנראה הטיפ הכי טוב שאני מכיר נגד חרדה. הוא כנראה לא עובד על התקפי חרדה חזקים במיוחד, אבל לחרדות הרגילות, המוכרות, אלה של היומיום, הוא מתאים פיקס. למדתי אותו בקורס מיינדפולנס. מוזמנים להשתמש - אבל שזו תהיה העצה היחידה שתיקחו ממני בתחומי הנפש ובכלל; מרגישים שמשהו לא בסדר? לכו לרופאה או למטפל מוסמך. וכמובן, החרדה על שלל הופעותיה, הפרעותיה והטיפולים בה היא אוקיינוס רחב שלא לכולו יכולתי לצלול. נגעתי רק בקצה הקצה של החרדה, אותה חרדה קיומית מעורפלת וחמקמקה.
פורסם לראשונה: 07:23, 05.08.22
