"היי, אני ארי שטרית בן 12, גר ביפו עם אמא אולי ובהרצליה עם אבא שי ולומד בכיתה ו' בבית ספר דמוקרטי. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שנה, אז יש לי שני בתים ואני חוגג ימי הולדת כפולים. יש לי שלוש אחיות מעצבנות שאני אוהב. אני מתעניין בנשקים, לגו, גלישה, צלילה, ג'ודו, צופי־ים, פלייסטיישן ובישול.
"לאחרונה גילו אצלי מחלת סרטן דם. זה אומר שיש באג בייצור חלק מתאי הדם (כמו באגים של משחקי סוני ומחשב), ואני עובר טיפולים קשים שיימשכו שמונה חודשים. פתחתי את ערוץ הפרופיל הזה בשביל לספר לכם על המחלה שלי ואיך אני עובר אותה. קראתי לו 'המסע של ארי ומר קראב', כי אני אוהב את הסדרה 'בוב ספוג', ובסדרה מר קראב הוא סרטן. לעמוד העירוי שצמוד אליי כל הזמן קראתי פלנקטון. בסדרה הוא האויב של מר קראב הסרטן, וגם הפלנקטון שלי הוא האויב של מר קראב כי דרכו אני מקבל את התרופות והטיפולים. אז אם אתם רוצים להצטרף למסע שלי, תעקבו אחריי".
"אני מעדיף לסבול כמה שפחות"
באפריל 2020 חלה ארי בסרטן הדם. הוא אושפז, מצבו השתפר ואז שוחרר לביתו. אלא שאז התברר שהסרטן לא נעלם והוא נאלץ לחזור להתגורר בבית החולים. כדי לרומם את מצב הרוח, ארי ומשפחתו פתחו דף אינסטגרם, שבו הוא משתף במסע שלו להחלמה. "ארי חלה באפריל בשנה שעברה, יצאנו מבית החולים בסוף אוקטובר, וחזרנו במאי", אומר האב שי, "ב־96% מהמקרים סוג הסרטן הזה לא חוזר, אבל אצלו זה חזר".
אני פוגשת לראשונה את ארי בבית החולים לפני כחודשיים. הוא מחובר לעמוד העירוי, עם אינסוף צינורות. לצידו יושב שי, אביו. מול ארי, מסך ענק שמחובר לכונן מחשב. מסביב מסתתרים מתוקים – שוקולדים, מיצים, מנות ממשלוחים שהגיעו. על השולחן שאריות פנקייק שהוא בדיוק זלל.
"אני יודע שאני נראה חזיר, אבל אני לא", ארי אומר בבגרות שאינה מאפיינת ילד בגילו, "אני עושה עוד דברים חוץ מלאכול ולשחק במשחקי מחשב". הוא מצביע על שקית אינפוזיה שמחוברת אליו ומסביר: "זו שקית שעולה 500 אלף שקל. תוך ארבעה ימים זה מתרוקן. אני ואבא שמנו בנדנה ועשינו כאילו אנחנו שודדים את השקית. העלינו את זה לאינסטגרם שלי".
כאמור, כבר יותר משנה מתעד ארי את המאבק הבריאותי שלו, שכולל עליות ומורדות, רגעים כואבים לצד חוויות משעשעות. במבט לאחור, לקראת הישורת הסופית והאופטימית של הטיפולים, המסע שעבר מתברר כמלא עוצמה ואופטימיות, אולי דוגמה לנערים אחרים שחווים קשיים דומים.
7 באפריל 2020: "הגילוי, יום לפני ליל הסדר. אחרי כמה ימים עם כאבי בטן וחום, נסענו לבדיקת רופא. החשד: דלקת בתוספתן. הרופא במוקד הפנה לאולטרסאונד בטן בבית החולים. נאלצתי להסכים שיבדקו גם את הדם שלי. ככה גילינו שהדלקת בתוספתן הייתה החלק הקל בעלילה. התחיל המסע שלי עם מר קראב. המטרה: להשמיד אותו ולחזור לחיים נורמליים. הדרך: אני מעדיף לסבול כמה שפחות. אז אם לא נצחק, נבכה. עדיף לצחוק ולנסות ליהנות כמה שיותר. תהיו איתנו".
ארי, תחזור בבקשה לרגע שהתברר שאתה חולה.
"ביום ההולדת שלי אבא קנה לי נינטנדו סוויץ', מפנק מאוד. הלכתי לחנות שבה הוא קנה כדי שיסבירו לי משהו. פתאום קיבלתי כאב ראש חזק וכאבי בטן. לא יכולתי לעשות כלום. אפילו לא לעמוד. התקשרתי לאבא ואמרתי לו לבוא לאסוף אותי. הוא לקח אותי לבית החולים. חיכינו לתוצאות ואז ראו שיש משהו בדם. אחרי כמה שעות עלינו לטיפול נמרץ. זהו, הבנו שיש לי סרטן. 90% מהתאים שלי היו סרטניים".
שי: "בהתחלה אמרו לנו מחלה ממארת, אבל הבנו מיד שזה קיצור לסרטן. אחרי יומיים־שלושה סיפרנו לארי. הוא היה גיבור וקיבל את זה יפה".
2 ביולי 2020: "כן, אני עצוב, אני לא מרגיש טוב בכלל. עלה לי חום עוד פעם וממש כואבות לי הבטן והרגל. וכל זה בנוסף לזיהום בדם. אין שום דבר קל אצל מר קראב המנוול. ואתם יודעים מה הכי גרוע... שאין לי תיאבון. לא אכלתי כלום כל היום. עשו לי סי־טי שוב. ושוב שתיתי את הנוזל ניגוד הדוחה! מזל שאור, האח שאני ממש אוהב, אמר שמותר להפסיק בשתי כוסות ולא נאלצתי לשתות עוד כוס. להפתעתי, לפחות המעי בסדר. גם משהו".
"יהיו ימים קשים, אני יודע"
אנחנו פוגשים שוב לאחרונה את ארי. הוא איבד את החשק לאכול וסובל מכאבים מדקירות המחטים. "היו ימים קשים ויהיו ימים קשים, אני יודע", ארי אומר וקם להישקל, דבר שמתבצע מדי יום כדי לוודא שהוא לא מאבד יותר מדי ממשקלו. "אני זוכר יום אחד ממש קשה שהייתי בסי־טי והיו צריכים להכניס לי צנתר מרכזי. לא הצליחו להכניס המון זמן וזה היה מאוד כואב. שמונה שעות עד שהצליחו להכניס לי את זה לגוף. צנתר מרכזי זה העמוד כימו שאני מסתובב איתו כל הזמן".
איזה טיפולים אתה עובר עכשיו?
"בהתחלה היה טיפול מאוד אינטנסיבי ואגרסיבי. לי הכימותרפיה הייתה מאוד קשה, כי הסרטן התפשט בכל הדם. עכשיו שוב קיבלתי ארבעה סוגי כימותרפיה, כולם קשים. אני לא סובל את הטיפולים האלה. הטעם בפה ממש משתנה. אבא קנה פיצה במקום ממש טוב והיה לה טעם מגעיל ממש. כתבתי להם מכתב: 'איך אתם מעזים להגיש פיצה כזו'? אבל למחרת הזמנו המבורגר, וגם לו היה טעם לא טוב. אז הבנו שהבעיה בחוש הטעם שלי".
7 באוגוסט 2020: "היי חברים. היום התחלתי פרויקט חדש – פינת האתגרים של המחלקה ההמטו-אונקולוגית! זה פרויקט חדש־חדש ואני הראשון שעושה אותו. כרמית (מגשימת החלומות של המחלקה) אמרה שאני הפרזנטור וצריך לדרג כל אתגר ולחוות דעה על הפרויקט. אתם מוזמנים לעזור לי. יש 30 אתגרים שכרמית הכינה וכתבה על פתקים שנמצאים בצנצנת. פעמיים־שלוש בשבוע אני מוציא פתק ועושה את האתגר. יש שם דברים מצחיקים, קשים, מגעילים, כיפיים ומפחידים. היום הייתי צריך לשכנע אחות לשתות קפה עם מלח. והצלחתי, היא עשתה את זה".
הצטרפנו לאתגר הסוכריות של ארי. הוא נותן לנו חבילת סוכריות, צריך לבחור אחת ולתאר את הטעם שלה. "אקח את הירוקה", אני אומרת. ארי קורא לסוכריה הירוקה "גרביים מסריחים", וזה אומר הכול על הטעם. אני מחמיצה פנים, וכל החדר, עם אמא אולי ואבא שי, פותח בצחוק.
"מה אתם אומרים, אני מנצח?"
ב-2 באוגוסט, לפני שבועיים, נמצאה לארי תורמת מח עצם, והוא נכנס לתהליך השתלה. מדובר בשלב הסופי בדרך להחלמה, כשכל התאים בגופו של ארי נקיים מסרטן. אנחנו פוגשים אותו בכניסה לבית החולים במצב רוח לא משופר. אמו אולי, מחויכת, מסבירה שלבנה כבר אין כוח להיכנס לבידוד בתוך בית החולים, כדי להגן על בריאותו. אבל הם אופטימיים שזו הפעם האחרונה שלהם במחלקה.
"אנחנו לא יכולים לדעת מי זו התורמת, רק שזו אישה בת 40, אמא לשניים", מסבירה אולי, "היא כתבה לארי מכתב מדהים ומרגש, אישי אליו. אפשר לעשות את זה רק בתנאי שיש הפוגה במחלה, וזה מה שהצלחנו להשיג, ברוך השם. אנחנו מקווים שזה יהיה השלב האחרון במלחמה".
5 באוגוסט 2021: "היי חברים, סיימתי עכשיו שלושה ימים של הקרנות לכל הגוף. זה אומר לעמוד שבע דקות, פעמיים ביום, בלי לזוז. זה לא היה כואב, אבל מאוד מעייף. עכשיו כואב הראש, אבל אני מצליח לשחק במחשב החדש והכי סוס בארץ. מחר אקבל קצת כימו לקינוח וביום שני הבא – ההשתלה. אני מרגיש בודד ורוצה הביתה כבר. יאללה אוהב אתכם קראבים, נתראה בעוד כמה חודשים.
"ואגב, אני עושה תחרות החלמה: הרופאה אמרה שהשיא לסיום ההחלמה מההשתלה הוא חודש וחצי, ושבדרך כלל זה לוקח כשלושה חודשים. אם אני מצליח להחלים תוך חודש וחצי, ההורים שלי ייתנו לי 1,000 שקל. מה אתם אומרים, אני מנצח?"
***
שנה חלפה מאז שארי פתח את עמוד האינסטגרם שלו על המסע בדרך לניצחון על הסרטן. היום הוא כבר בן 13, עדיין נאבק, וגם רואה תקווה בדרך להחלמה. הוא כבר חודש בבידוד בבית החולים, חלש מהתרופות, וצרוד מכדי לספר לנו מה עובר עליו שם. את התמונה הבאה בעמוד האינסטגרם שלו יפרסם ארי כשייצא בריא ושלם מבית החולים. אנחנו נעקוב, ואתם?
