השבועות האחרונים האלה, עם הבידודים והחיוביות והקור בחוץ, והאנרגיה הנמוכה - הובילו אותי לאישה שאני חייבת לפגוש, לדבר איתה וללמוד ממנה. מישהי מצחיקה, אבל צחוק כזה שיש לו עומק. אני מתכוונת לאודיה קורן, שחקנית וסטנאדפיסטית.
לפני כמה שבועות קראתי ראיון איתה. היא סיפרה שבדיוק חזרה ממסע של חודש ימים על אונייה באנטרטיקה. כששאלו אותה אם היא ובעלה רבו על האוניה היא ענתה: "מה יש לריב? אנחנו תיכף מתים!".
צחקתי המון מהמשפט הזה, אבל הבנתי גם שעומדת מאחוריו אסטרטגיית הישרדות, של מי שהומור היה עבורו תמיד סוג של מעקה להיאחז בו. הומור של ילדה שגדלה בבית שיש בו עצב וחרדה ואולי גם תחושת "תיכף מתים" וחפרה לעצמה מחילות החוצה באמצעות הצחוק.
טורים נוספים של שירלי יובל-יאיר:
בשיחה שלנו אודיה סיפרה לי, שלפני כמה שנים היא השתתפה בתוכנית רדיו, לקראתה התבקשה לבחור חמש יצירות של מוזיקה קלאסית שאהובות עליה במיוחד. היא הרכיבה רשימה לתפארת. אבל אחרי השמעת התוכנית אמר לה חבר מוזיקאי שלה - "שמת לב, אודיה שכל היצירות שבחרת הן בסולם מינור?". סולם מינור במוזיקה הוא הסולם ה"עצוב". הוא זה שלופת לך את הלב, זה הסולם של הכמיהה, הגעגוע, הקינה. זה הפתיע את אודיה כי בתפיסה שלה היא הרי אדם של מז'ור, מלאת הומור.
אבל זה לא מפתיע באמת. הצחוק העמוק והחכם - נוגע תמיד גם בעצבים החשופים ביותר שלנו, בדבר הזה שאו שנבכה עליו ונמות, או שנתמיר אותו למשהו אחר, נהפוך אותו לבדיחה ונינצל.
ועל זה בדיוק היא מדברת. על הבחירה לחיות, לצאת החוצה מתוך בית שיש בו המון עצב וחרדה קיומית, לאהוב אנשים ולהיעזר בהם, לכעוס על אמא ואז לחמול, לתקן את מה שאפשר לתקן ולקבל את מה שלא יתוקן. לצחוק מבכי ולבכות מצחוק.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית, מרצה וסופרת, בעלת הפודקאסט "ליהנות מהדרך"
