בקרוב לא יהיו כאן רופאים. כלומר יהיו, אך ודאי לא האיכותיים שביניהם כמו ד.א. מנהל מחלקה פסיכיאטרית שעוזב לבריטניה, ומ.ח. כירורג בכיר במחלקה כירורגית שעוזב לארה"ב.
בעשור האחרון התרעתי על מצבה הבלתי נסבל של מערכת הבריאות בישראל. התרעתי על המחסור במיטות, הצפיפות, התורים, העומס, הפגיעה בכבוד האדם, וגם על מצב הפסיכיאטריה והרפואה הפנימית. קראתם, צקצקתם בלשונכם ושאלתם אם לא נמאס לי להמשיך לנבוח כשהשיירה עוברת? אבל אני המשכתי להתריע ושמרתי על אופטימיות, כי הבנתי שאני חלק מקבוצה של כל אותם אנשי הרפואה, שלמרות הקושי ותוך שכיבה על הגדר, גורמים במסירותם הרבה לכך שמערכת הבריאות ממשיכה לתפקד, ואף לעמוד במשימות הלאומיות בהצטיינות - גם באלו של משבר הקורונה, ולאחרונה באתגרי 7 באוקטובר.
הפעם אני מתריע שהקריסה הפנימית כבר בעיצומה. כי בשקט בשקט, חלק מאותם האנשים המופלאים הולכים ונעלמים. חלקם נשברים ועוזבים את המערכת, חלקם יוצאים להשתלמויות ולא חוזרים, וגם מי שהיו אמורים להצטרף אליה בעתיד מוותרים על כך מלכתחילה. הסטודנטים שלומדים בחו"ל טועמים את טעם החיים המקצועיים והאישיים האחרים, וחלקם בוחרים להמשיך את ההתמחות והחיים באירופה. אלה מביניהם שבכל זאת חוזרים, עושים סטאז', אבל בניגוד לימים עברו שבהם נלחמו על מקומות ההתמחות בארץ, עכשיו כשהם ממילא אוחזים ברישיון האירופאי, הבריטי והאמריקני, הם כבר פוזלים להתמחות בחו"ל.
כמה זמן לוקח להכשיר רופאים בישראל? משרד מבקר המדינה ניתח
(צילום: משרד מבקר המדינה)
מעבר לכך, מידי שנה יוצאים בין 100 ל-150 בוגרי התמחות בארץ, המצטיינים מבין אלפי המתמחים, להתמקצעות נוספת (פלושיפ/ תת-התמחות) במחלקות ובאוניברסיטאות הטובות ביותר בצפון אמריקה ובאירופה. וכמו בעבר, לאור רמתם המקצועית הגבוהה, ויותר מכך כיום בשל המחסור ברופאים ברחבי העולם, הם זוכים שם להצעות מפתות מבחינה מקצועית וכספית. בעבר, היו מי שנשארו בחו"ל לעוד כמה שנים לשם צבירת ידע, ניסיון וביטחון כלכלי, אך בסופו של דבר רובם חזרו ארצה ורתמו את הידע והניסיון שצברו לטובת פיתוחם של תחומים חדשים ברפואה ובמערכת הבריאות. היו גם מעטים שוויתרו על החזרה ארצה ונשארו בַּנֵּכָר.
ד"ר זאב פלדמןצילום: יאיר שגיאבשונה מבעבר ובעקבות אירועי השנים האחרונות, נראה שבשנה האחרונה החלה מפולת. המשתלמים לא חוזרים. בדרך כלל זה מתחיל ב"החלטנו להישאר עוד שנה ואז נראה מה קורה בארץ", אבל השנים מצטברות והולכות והם עדיין לא חוזרים.
"דיל" לרילוקיישן קבוצתי
המפולת נמשכת אצל רופאים בני 45-35, חלקם כבר בתפקידי ניהול, שעוזבים לחו"ל כמעט כקבוצה - עשרה פסיכיאטרים, שלושה אנדוקרינולוגים - והיד עוד נטויה. כבר לא כל כך בשקט, מתקיים גיוס אקטיבי של מומחים ישראלים על ידי מערכות בריאות זרות כמו הבריטית והניו-זילנדית. וכבר יש חברות מקומיות שמארגנות "דיל" קבוצתי לעשרות רופאים אצל עמיל המכס, ועוזרות בכל ההליך הבירוקרטי של הרילוקיישן. ומתברר שזו אינה רק בעיה של מערכת הבריאות. התהליכים קורים סביבנו גם באוניברסיטאות, דוגמת המחלקה למתמטיקה באוניברסיטה העברית.
אז הפעם זה כבר מעבר להתרעה. הפעם זו אזעקת אמת. הפעם זו זעקה וקריאה להתעשתות של מי שאחראים על המדינה ומערכת הבריאות, אלה שפעם עסקו בעשייה ולא בהתרסה, שפעם הובלו על-ידי השאיפה לחיבור ולאחדות של הערכים המשותפים, ולא על-ידי חיבור ואחדות של אינטרסים קצרי מועד שיבטיחו את שלמות הקואליציה והשלטון. כי הפעם אני לא זועק למען עוד 20 מיליארד שקל לשנה למערכת הבריאות. אני זועק למען הוויה וסביבת חיים שתגרום לאותם רופאות ורופאים צעירים שמתחילים לבנות משפחות ולגדל ילדים בחו"ל, לחזור הביתה כפי שעשיתי זאת אני.
"חלק עוזבים לחו"ל כמעט כקבוצה - עשרה פסיכיאטרים, שלושה אנדוקרינולוגים - והיד עוד נטויה. כבר לא כל כך בשקט, מתקיים גיוס אקטיבי של מומחים ישראלים על ידי מערכות בריאות זרות. יש חברות מקומיות שמארגנות "דיל" קבוצתי לעשרות רופאים ומסייעות ברילוקיישן"
המקצוע שלי, נוירוכירורגיה, נמצא בראש רשימת המקצועות "המרוויחים הכי הרבה" בארה"ב, אבל חזרתי למרות זאת, כי היה לאן לחזור והיה למה לחזור. כי רצינו שילדינו יגדלו עם בני דודיהם, סבתותיהם וסבם. כי היה חשוב לנו שהם יגדלו במולדת שלנו, בסביבה ערכית, מכבדת ובטוחה. בבית ולא כזרים בחו"ל.
בואו נתעשת, כי דור ההמשך עוזב לא רק בגלל הכסף, אלא בגלל תחושת הזרות והניכור פה בבית. כי התנהלות "בלי מצפון ובלי מצפן", כפי שניסח זאת בכאב דוד עברי, לא תעזור להחזיר את אלה שעזבו, ורק תזרז את העזיבה של אלה שיכולים. בואו נתחיל את תהליך הריפוי עכשיו, כי אין זמן, ולא בטוח שניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור.
ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון רופאי המדינה
עוד בנושא זה:
