שלוש שנים הכין עצמו רס"ן ע' (במיל') לרגע הזה, בלא מודע – זה שעמיד למבחן את כל מה שעבד לקראתו עד כה באימונים מרובים. ע' הוא מפקד פלגת הפינוי של גדוד 82 בחטיבה 7, האמונה בחירום על פינוי נפגעים ופצועים משדה הקרב.
הוא והפלגה המורכבת מלוחמים, מחובשים ומרופאה גדודית נמצאים שם בשטח, בכל קרב – רצים, מתמרנים ופועלים בקור רוח ראוי להערצה על מנת להעניק טיפול ראשוני בשטח, ולפנות את הנפגעים במהירות המרבית. הם יודעים שכאן, כל שנייה עשויה לקבוע את ההבדל בין חיים למוות.
"השתחררתי מחטיבה 7 לפני כמה שנים בתפקיד מ"פ", מספר ע'. "באותן שנים הבינו שצריך להקים איזושהי מסגרת שתעזור לגדוד ולחטיבה במאמצי פינוי הפצועים. הבינו שאירוע של נפגעים יכול להיות מטלטל, וצריך שיהיה כוח שיהיה מאומן ומיומן לבצע את המשימה הזו. ברגע שיש לך כוח שיודע איך לפעול במצב כזה, שאר המסגרת יכולה להמשיך להילחם.
"המשימה הראשונה היא לאפשר לחטיבה להמשיך להילחם ולא להיעצר בהקשרים של פינוי פצועים, והמשימה השנייה היא הצלה של חיי אדם, של איברים ובריאות הנפש והגוף. לעזור לחיילים הצעירים לסיים את המלחמה, על מנת שכולנו נוכל לחזור בשלום".
קראו עוד:
"אנחנו נעים עם הכוח במרחב הלחימה. אתה חייב להיות במקום שבו קורים דברים, כי רק כך תוכל להגיע לפצועים במהירות. צריך להיות נוכח בלחימה, ולכן ברוב הזמן אנחנו נלחמים ביחד עם הגדוד. ברגע שיש פצועים אנחנו כבר שם"
מרגע שהופקד על מלאכת הקמת הפלגה נדרש רס"ן ע' לבצע משימה לא פשוטה – גיבוש צוות בעל כישורים מיוחדים שיוכל לספק את המענה המהיר. "הייתי צריך למצוא את האנשים הכי טובים שאני מכיר ולא מכיר, ולגבש אותם לידי מסגרת אחת", הוא אומר. "היה צריך לגבש צוות של לוחמים עם יכולות לחימה, בנוסף לנהגים שיהיו מומחים בנהיגה על כל מיני סוגים של כלים, וגם חובשים ומטפלים בכירים. היינו צריכים למצוא אנשים עם הרבה כשירויות, מאוד ורסטיליים, לגבש אותם ליחידה אחת - וברגע שקורה משהו, להביא את כל הכשירויות האלה בבת אחת לנקודה, ולסיים את האירוע באופן הכי מקצועי ומהיר שאפשר".
איך מתכוננים לתרחיש כזה?
"קודם אספנו את האנשים וגיבשנו את הצוות, ובמהלך השנים עשינו הרבה מילואים. השתתפנו כמעט בכל האימונים של הגדוד במתכונת מלאה, ובסוף אני שמח להגיד שלפחות ברגע האמת זה הוכיח את עצמו. צריך להזכיר שאנחנו במילואים. כשהגענו ב-7 באוקטובר כולם ידעו מי אנחנו ומה המשימה שלנו. קיבלנו המון אמצעים לעמוד במשימה בצורה הכי טובה שאפשר, כי גם האמינו בנו ובמשימה שלנו. זה נותן תחושה טובה בתור איש מילואים, לדעת שאתה משמעותי במערכת הגדולה".
עובדים יחד בנחישות על מנת להציל חיים
בשל אופיה המיוחד של הפלגה, עבודתה בשגרה מגוונת ואינה מתרכזת אך ורק בפינוי פצועים. למעשה הם נמצאים בחזית כמעט בכל רגע, מתוך שאיפה לספק פינוי מהיר ככל האפשר ברגע האמת.
"אנחנו נעים עם הכוח במרחב הלחימה", מרחיב ע'. "אתה חייב להיות במקום שבו קורים דברים, כי רק כך תוכל להגיע לפצועים במהירות. צריך להיות נוכח בלחימה, ולכן ברוב הזמן אנחנו נלחמים ביחד עם הגדוד. ברגע שיש פצועים אנחנו כבר שם. הדבר מאפשר לנו לתת מענה מהיר, להבין מה קרה ואיך ומה הפעולות שצריך לבצע. לשמחתי הדבר הזה הוכיח את עצמו בשטח מאז תחילת הלחימה".
ויש גם דילמות לא פשוטות: "בפינוי פצועים יש עניין שהרבה פעמים קיים מתח בין טיפול לפינוי", מספר ע'. "לפעמים אתה רוצה לטפל יותר, לפעמים אתה רוצה לפנות יותר מהר. הרבה פעמים העניין של לפנות במהירות משחק תפקיד מאוד משמעותי".
איך דואגים לפינוי מהיר?
"הדבר הראשון, כמו שציינתי, הוא נוכחות קדימה בשטח ולא במרחב אחורי עם הכוח. דבר שני הוא סדר פעולות מאוד ברור. אחד הדברים המשמעותיים זה כשמגיעים לאירוע של פצועים, צריך להיות מאוד אסרטיביים בשטח. אירוע של פינוי פצועים תמיד מתחיל בטרגדיה, כלומר מישהו נפצע ליד החברים שלו ללחימה, ופתאום מגיע איזשהו גורם זר ומשתלט לגמרי על הזירה. החברים הקרובים הרבה פעמים רוצים להיות צמודים לפצועים. הדבר הכי טוב זה לשלוח אותם לעשות משהו אחר ולתת לנו לעבוד בשקט - לוודא את המרחב ולמצוא מקום מאוד סטרילי לעבוד בו, ולטפל בפצועים במהירות האפשרית".
גם הכנה מנטלית ומקצועית לסיטואציה היא נדבך חשוב: "אנחנו יודעים מראש שכוח שהמשימה שלו היא לכבוש יעד כלשהו ומגיע למצב שבו יש לו פצועים יהיה מופתע, כי המשימה העיקרית שלהם היא לא טיפול בפצועים. אני כבר יודע מה צריך לעשות, וכל האנשים שלי פיזית יודעים איפה הם יושבים, מה הם צריכים לעשות, מי החובש שמטפל בפציעה ומה הרופאה של הגדוד צריכה לעשות ומתי. סדר הפעולות מאוד ברור. חשוב גם מאוד לחתור למגע. בלא מעט אירועים, ברגע שהיו פצועים התחלנו לטפל בתוך הכלי שאני נוסע עליו – נתתי גז עד לאן שהייתי צריך להגיע. חשוב להיות חד על הפעולות שצריך לבצע".
יש ודאי לא מעט אתגרים.
"כן. הרבה פעמים אנשים שאנחנו מפנים אלה אנשים שאנחנו מכירים בעצמנו. דווקא הרבה פעמים החשש והבלבול הזה, של לראות בן אדם שאתה מכיר נפצע, דורך אותי עוד יותר לעשות את הדברים כמו שצריך. אני יודע מה האחריות שלי כלפיהם. כמובן שגם במקרה של אנשים שאני לא מכיר אני צריך להיות עוד יותר מחויב. הם לא יודעים מי אני, ואני צריך להיות שם בשבילם. הרבה פעמים מתמודדים עם קשיים, וזה לוקח אותנו למקום שדורך אותנו עוד יותר".
"ההכנה המנטלית משחקת פה תפקיד חשוב. אנחנו עושים המון שיחות על מה זה פצוע שנמצא אצלנו עכשיו בכוח: איך הוא נראה, איך הוא מדבר, מה הריחות שמריחים. מה עושים במקרים של פצועים שאני לא מכיר אישית – להגיד 'היי, אני כוח הפינוי של הגדוד. אני דואג לך'"
נשמע לא פשוט. איך מצליחים לשמור על קור רוח?
"זה מאתגר. אתה גם יכול לדמיין שלא תמיד המחזות נעימים. אני חושב שההכנה המנטלית משחקת פה תפקיד חשוב. אנחנו עושים המון הכנה, המון שיחות על מה זה פצוע שנמצא אצלנו עכשיו בכוח: איך הוא נראה, איך הוא מדבר, מה הריחות שמריחים. מה עושים במקרים של פצועים שאני לא מכיר אישית – להגיד 'היי, אני כוח הפינוי של הגדוד. אני דואג לך'.
"ממש תרחשנו הכול לפרטי פרטים ודמיינו את האירוע. אין מה לעשות, ברגע שקרה האירוע הראשון שלנו, כל אחד חווה את זה. אחרי כל אירוע כזה היינו עושים עצירה על מנת ללמוד לקחים, איך אפשר לעשות יותר טוב בפעם הבאה, להיות עוד יותר מדויקים, ובעיקר סיכום אישי למה שהרגשנו, מה חשבנו. כל אחד משתף את נקודת המבט שלו. צריך לייצר איזושהי ונטילציה של המחשבות והתחושות, וברוך השם החבר'ה שלי מעולים. הם עבדו כמו אריות בחודש האחרון, והם גם משתפים ויודעים להתמודד עם הסיטואציות האלה. אנחנו מוכנים למשימות הבאות שלנו".
מילים אחרונות?
"הייתי רוצה להגיד שאנחנו בסוף יחידת מילואים שנמצאת בתוך חטיבה סדירה. כלומר, מצד אחד אנחנו חווים את האתגרים של חטיבה סדירה במלחמה, ומצד שני אנחנו אנשי מילואים שהשאירו בנות זוג וילדים ומשפחות בבית בבוקר של 7 באוקטובר, ורצו לאש בלי לשאול שאלות.
"זכיתי באנשים מדהימים. אני רוצה להוקיר תודה לכל אחד ואחד מהאנשים האלה, המצילים חיי אדם ועוזרים לשמור על המדינה שלנו. מאוד מעריך את ההקרבה של המשפחות של אנשי המילואים שנשארו בעורף ומחזקות אותם. כל אחד מאיתנו, בתור אזרח, ראה את שחרור החטופים והתחמם לו הלב לדעת שיש לו חלק בזה".
