במהלך ההיריון קניתי משאבה איכותית ואת כל הציוד לצורך ההנקה שכל כך חיכיתי לה. לאחר שילדתי, ביקשתי שיחברו את התינוק כבר בחדר לידה. ניסיתי בכל מיני זוויות, המיילדת הפעילה כוח תוך שהיא אומרת שהוא לא מתחבר ואני הרגשתי שכוחותיי אוזלים. הייתי אז אחרי 24 שעות ללא אוכל וללא שינה, והרגשתי שאני עומדת להתעלף. ראיתי איך הכול נצבע שחור וביקשתי לנסות שוב יותר מאוחר.
כך החל מסע הניסיונות שכולל ארבע יועצות הנקה בבית החולים, כאשר אף אחת מהן לא הצליחה לסייע. "הוא לא מתחבר, תמשיכי לנסות בבית", הן אמרו. היו גם אינספור ניסיונות בבית, שיחות עם יועצות נוספות, ורגע לפני שקבעתי פגישה עם אחת מהן, לאחר שהסברתי לה בשיחה טלפונית כמה חשוב לי למצוא מישהי שתהיה עדינה, מכילה ועם המון סבלנות כי אני כל כך רוצה להצליח להיניק כמו שחלמתי, היא אמרה: "אני מציעה שתעשי חושבים אם את באמת רוצה את זה".
"זה הגיע למצב שאם צולמה תמונה, ובמקרה ראו ברקע בקבוקים, מחקתי אותה כי מה יחשבו על זה שאני מאכילה בבקבוק?"
אם אתם תוהים למה - בגלל שאמרתי לה שאני רוצה להיניק ולא כל מיני צינוריות ואמצעים אחרים כפי שהציעה. רציתי לנסות, ואם זה לא יצליח לחשוב על פתרונות אחרים. אבל היא אמרה את המשפט הזה ואני קפאתי ואחרי זה נשברתי לרסיסים. הייתי בשלבי החלמה מהתפרים, עדיין מנסה להבין מה זה היצור הקטן שנכנס לחיי, נאבקת להיניק, ובסוף אולי אני לא רוצה את זה? רק כי ביקשתי סבלנות להצליח להיניק בעצמי ללא אמצעים אחרים?
במשפט אחד היא כאילו ביטלה את התסכול שהרגשתי בכל פעם מחדש כשניסיתי לחבר אותו לשד והוא לא הצליח להתחבר, בכה מרוב רעב ואני בכיתי איתו עם דמעות של אכזבה וכישלון. באותו יום החלטתי שאני מפסיקה לנסות, אפילו הייתה לי הקלה. יכולתי להתרכז בהאכלה, בבן שלי, בהחלמה שלי.
הבנתי שאני יכולה להיות אמא טובה גם בלי להיניק ושזה לא אומר עליי כלום, אבל הייתי חברה בקבוצות פייסבוק של הנקה, שם נחשפתי לכך שמי שמיניקה היא כל שמות התואר החיוביים האפשריים: "מלכה", "אלופה", "תותחית" וכן הלאה, אבל מה עם אלו שלא מיניקות? הן לא "אלופות", "תותחיות", "נהדרות"? מי שאוזרת אומץ לבשר שהיא מפסיקה להיניק מקבלת "ועדת חקירה". האם עשתה הכול לפני שהיא ממהרת "לוותר?" לפעמים התגובות פחות רגישות, לא רואות את מי שנמצאת מבעד למילים, שקוראות לה להמשיך להילחם בכל מחיר.
קראו עוד:
אין כאן אמא כאובה, עייפה, מותשת. אין כאן אישה שדואגת לתינוק שלה, לגוף שלה, לבריאות הנפשית שלה. יש כאן רובוט שצריך לעבוד קשה ויהי מה. זה גרם לי לתהות איך הסביבה תראה אותי עכשיו לאחר שהחלטתי שאני לא מיניקה? האם גם אותי יתייגו בתור "מוותרת", "לא מתאמצת", "לא מנסה מספיק"?
התחושות הפכו יותר קשות בכל שיחה כשעלה הנושא, כי לרוב זה היה מלווה בהערות או דרכים להראות מה הדעה האמיתית, למשל "מי שבאמת רוצה להיניק - מצליחה" או "מה, לא הנקת בכלל?" זה הגיע למצב שאם צולמה תמונה, ובמקרה ראו ברקע בקבוקים, מחקתי אותה. השיא היה כעבור כמה חודשים, כשישבתי מול שיחת זום קבוצתית, האכלתי את בני בבקבוק ופתאום תקפה אותי בושה - "מה יחשבו על זה שאני מאכילה בבקבוק?" אחרי זה התביישתי שבכלל התביישתי.
"התחושות הפכו יותר קשות בכל שיחה כשעלה הנושא, כי לרוב זה היה מלווה בהערות כמו 'מי שבאמת רוצה להיניק - מצליחה'"
העניין הוא שבתוך תוכי ידעתי שזה בסדר שלא איניק, אבל הרעשים מהסביבה היו כל כך חזקים עד שלא הצלחתי לשמוע את הקול הפנימי שלי. לאחר תהליך עיבוד שעברתי, עוד לפני שהפכתי בעצמי למלווה רגשית, התובנה המשמעותית הייתה שאני בסדר, שאני שלמה עם עצמי וזה מה שחשוב. הדעות של הסביבה לא קובעות כלום. רק אני יודעת מה נכון לי ולבן שלי. באותו רגע שחררתי את כל הקולות שעיכבו אותי, שגרמו לי להרגיש תחושות שלא תואמות למה שבאמת הרגשתי בפנים.
היום אני אומרת בלב שלם, בקול רם ובחיוך גדול - אני לימור, לא הינקתי וזה בסדר. אין לי שום תחושה שלילית בקשר לנושא הזה, אני שלמה יותר מתמיד, מאושרת בשביל מי שכן מיניקה ומאושרת בשביל מי שלא מיניקה - העיקר שהיא תהיה בטוב עם עצמה.
אני יודעת כמה אתגרים בנושא הנקה יכולים להוות טריגר לדכדוך/דיכאון אחרי לידה, למשל מחשבות מעכבות בסגנון "תמ״ל זה אסון" או "אם אני לא מיניקה אני אמא לא טובה". כל מיני פרדיגמות שכולאות את האמא ולא מאפשרות לה שחרור להיות מי שהיא. אלו שלא הצליחו להיניק, אלו שמיניקות ולא נהנות, אלו שמיניקות ורוצות/צריכות להפסיק, אלו שמיניקות זמן רב וסופגות הערות מהסביבה, הריוניות שלא רוצות להיניק ורגשות האשם מכרסמים בהן או החשש מהתגובות שיקבלו. אז אמא יקרה, בעתיד או בהווה, תעשי מה שנכון וטוב לך, מה שאת שלמה איתו, כי זה מה שהכי חשוב.
הכותבת היא מאמנת אישית ומלווה רגשית לנשים בגישת B.O.T
