מלכית שפיגל מקיבוץ שומריה, ראש צוות העובדות הסוציאליות בשער הנגב מטעם משרד הרווחה, מרכזת את הטיפול בעשרות מטופלות עם טראומה מינית, שקרתה להן עוד לפני 7 באוקטובר. כפי שהיא מספרת, החוויות הקשות שצפו במלחמה, מעוררות בהן מחדש את טראומות העבר ומרחיבות את הפגיעה שלהן: "הפחד הגדול של המטופלות היה להיאנס - לא למות".
"מ-7 באוקטובר אני בקשר עם המטופלות שלי", מספרת שפיגל, אם לשבעה על הטיפול המתמשך: "בהתחלה זה היה סיוע בטלפון, בין היתר בהגעה למקומות הפינוי. נסעתי בכל הארץ לראות ולפגוש אותן. היום אנחנו כבר מטפלות פרונטלית או בזום".
המלחמה תפסה אותה ואת המשפחה בירושלים. בעלה, איש קבע ורופא במקצועו, אמר לה בבוקר לאחר שירדו לבית הכנסת: "תפתחי טלפון. יש אירוע גדול". הוא נסע לשורה, כי בחירום הוא משויך ליחידה לזיהוי חללים והיא לא הפסיקה לקבל טלפונים. 24 שעות לאחר מכן הטלפון שלה פשוט התפוצץ מהעומס.
"הטלפון הראשון שלי היה למנהלת שלי והיא אמרה: אני מכוונת כוחות של הצבא. הטלפון השני היה העו"סית מכפר עזה. עוד לא הבנו את סדר הגודל של האירוע. אמרתי שצריך לעשות מיפוי תושבים וצריך לחבור לצח"י (צוות חירום וחוסן יישובי), והיא התחילה לקבל הודעות. אחת, מילדה שכותבת לה: 'ההורים שלי נרצחו מה לעשות?' קיבלתי הודעות ממטופלת, 'נכנס עשן לממ"ד אבל אם אני יוצאת המחבלים בחוץ', בעצם, היא מבקשת שאחליט באיזה אופן תעדיף למות, ואז היא מנתקת קשר. היא ניצלה לאחר שזחלה החוצה מהממ"ד לאזור האמבטיה. הם פתחו חלון, וניסו לפרוץ לבית ועזבו והמשיכו לבית הבא, אבל הם הציתו שריפה מסביב.
"עברתי בין מטופלות כדי להבין מי נמצאת איפה ומי צריכה עזרה. אני מבינה באותו הרגע שרוב הצוות שלי גר במקומות שעוברים תופת. אני בודקת את מצבת כוח האדם, מי איפה ומי צריכה עזרה. אין הרבה מאוד מה לעשות בשלב הזה, וזה תסכול מאוד גדול. כמו כל המדינה".
מלכית שפיגל: "החוויה שמחבלים יכולים לפגוע בפוסט טראומטיים מינית זו אפשרות בלתי נסבלת, יותר ממוות. יש לי מטופלת ששקלה לצאת תוך כדי הלחימה כדי להוריד את הכביסה שעל החבל שלא יראו שגרה שם אישה"
למרות שעברו כמה חודשים מאז 7 באוקטובר, הטיפול במטופלות עם פוסט-טראומה רק החל: "לחלק מהמטופלות היה נכון לעשות רק עיבוד של אירועי השבת. יש לי מטופלות שחלק מבני המשפחה שלהן נרצחו. לחלק אחר היו מחבלים שחדרו ליישובים שלהן. זו טראומה על טראומה והטיפול בה ייקח זמן".
"החוויה הייתה שמחבלים מסתובבים בחוץ, שיכולים לפגוע בהן מינית. עבורן זו אפשרות בלתי נסבלת, יותר ממוות", היא מסבירה את הטראומה הקשה שהתעוררה בהן: "יש לי מטופלת ששקלה לצאת תוך כדי הלחימה כדי להוריד את הכביסה שעל החבל שלא יראו שגרה שם אישה. בן הזוג שלה עצר בעדה. 7 באוקטובר הוא טריגר שייקח לו זמן רב לחלוף, אם בכלל. גם החשיפה של מה שהיה ברשתות. אני מבינה שחשוב להפיץ את זה, כי הייתה שתיקה בעולם ולא היה גינוי וזה נורא שהעולם שתק. לאישה שעברה פגיעה ממושכת בילדות ונחשפת לזה הטריגר הוא כפול ומכופל. נולדו פניות חדשות בהקשר של פגיעות מיניות. יש כאלה ש-7 באוקטובר הציף פגיעות מיניות מהעבר".
היא מוסיפה כי "גם המושג 'מקום בטוח' שינה את פניו", ומספרת כי "בטיפול בטראומה אנחנו אומרים למטופלת ש'האירוע נגמר', ש'הנה אני פה, אני איתך. את בטוחה, במקום הבטוח שלך'. אבל עבור חלק מהמטופלות - המקום הבטוח שהן צריכות להיזכר בו, המקום שמקנה להן את תחושת הביטחון הפנימית, זה הבית שלהן שהושמד, שהן פונו ממנו".
"הבעיה הגדולה ביותר", היא טוענת, "היא שאין בעצם שום פרוטוקול טיפולי למצב כזה, ובטח לא לכאוס הגדול של פלישה של אלפי מחבלים, חטיפה, פציעה, רצח, אונס והשחתה. זה ללמוד תוך כדי ריצה ולא תנועה. אני מלווה את המשפחות של ההרוגים ומשפחה של חטופה, ועוד מישהו פצוע. הכול מהכול".
שפיגל טוענת כי "אנחנו, העובדות הסוציאליות, מגויסות ועל מדים - אבל מדים שקופים. מדברים על החיילים שפועלים בכל הארץ ועבודתם חשובה כמובן - אבל גם אנחנו נפוצנו לכל עבר ועבדנו בכל הארץ מהיום הראשון. בלילות את הולכת לישון כשבראש מלא משימות שלא הספקת להגיע אליהן, אבל את חייבת ללכת לישון כי את צריכה לתפקד גם מחר. את גם משלמת מחירים משפחתיים. מישהי אמרה לי 'תחשבי שאת במילואים', אבל ההבדל הוא שחיילי מילואים יוצאים להתאוורר והם חוזרים הביתה. אנחנו כל הזמן צריכות לתת - ועדיין לשמור על עצמנו".
מנכ"ל משרד הרווחה והביטחון החברתי ינון אהרוני, שיבח את עבודתן של העובדת הסוציאליות במלחמה: "מ-7 באוקטובר העובדות הסוציאליות, הן מהרשויות המקומיות והן מהמשרד, נמצאות בחזית הטיפול באוכלוסיות הרבות שנפגעו במלחמה: מטיפול ביתומים ובחטופים שחזרו, דרך מסירת בשורות מרות לאלפי משפחות של אזרחים שנרצחו, ועד לטיפול באוכלוסיית המפונים".
