ממחט הכימו למחט הקעקוע: למה חולי סרטן מתקעקעים באירוע מיוחד?
(צילום: שמוליק דודפור)
ממש כמו השורה בשירו המצמרר של פוליקר, "מי הבא בתור ומי בתור הבא", הסרטן נופל עליך משום מקום, וכשהוא נוחת על אנשים צעירים, מדובר בהתמודדות שונה לגמרי. זו בדיוק התקופה שבה מתחילים לבנות חיים עצמאיים. זה יכול להיות בחור בן 26 שמגלה שהוא חולה באמצע טיול בהודו, או אישה שמגלה זאת שבוע לפני החתונה. כל החברים ממשיכים את החיים, נוסעים לטייל, עושים תואר ראשון, חווים זוגיות חדשה – והם נשארים בצד או מאחור, להתמודד עם הטיפולים וההשלכות.
בכל יום מתבשרים כעשרה צעירים בגילים 40-18 שהם חולים בסרטן, והמספרים רק עולים משנה לשנה. "מערכות הטיפול והתמיכה במדינת ישראל עדיין לא מכירות בקטגוריית הגיל הזו כאוכלוסייה בעלת צרכים ייחודיים", אומרים בעמותת חלאסרטן לחולי סרטן צעירים, "ואנחנו כאן כדי לשנות את זה".
מסקר של העמותה עולה שאחד מתוך חמישה חולי סרטן עשו שלושה קעקועים או יותר לאחר ההחלמה. הצורך להתקעקע, לדברי הצעירים, הוא תגובת נגד לצלקות מהניתוחים, ובא גם לחזק את הדימוי הגופני. היום (ה') נערך אירוע המתקעקעים הגדול של חולי הסרטן בישראל בחסותה של העמותה, בסטודיו וויקס בנמל ת"א. במהלכו, יותר מ-150 צעירים חולי סרטן ומחלימים יתקעקעו על ידי המקעקעים הטובים בישראל, 12 מהם חולי סרטן צעירים בעצמם.
אחד מהמקעקעים באירוע הוא עמית שמיר (33), מקעקע בעל קליניקה פרטית בכפר סבא. "אני מאמין בתרומה למען הקהילה ומקעקע בהתנדבות חולי סרטן ומחלימים, מעוטי יכולת, מתמודדי נפש ועוד, והחיבור עם חלאסרטן הוא התאמה מושלמת עבורי. אשתי איבדה את שני דודיה למחלה, דבר שהשפיע רבות על מהלך חייה ויש לנו קרובי משפחה נוספים שנלחמים כיום במחלה הקשה הזו, שנוגעת כמעט בכל משפחה שלנו".
מור דיין: דרקון אי אפשר לנצח
"יש לא מעט עמותות לילדים ולמבוגרים, אבל אותנו שכחו קצת באמצע. יש לנו התמודדויות אחרות לגמרי, ופה בעמותת חלאסרטן אתה מוצא נחמה, אתה לא בודד יותר עם מה שקיבלת, אתה פוגש אנשים נוספים בגיל שלך עם ההתמודדויות שלהם, והיחד הזה הוא כוח גדול", אומר אחד מהמשתתפים באירוע הקעקועים, מור דיין (27) מירושלים, שעד לפני שנתיים חי חיים של צעיר טיפוסי. הוא היה שף מקצועי ומסעדן, טס הרבה לחו"ל והפיק אירועי קייטרינג נוצצים ברמה גבוהה.
לפני כשנתיים התחיל לסבול ממה שנראה כמו התקפי חרדה. "לא יכולתי לנשום, ראיתי מטושטש והגוף קרס". באחד הימים הוא חיכה לאביו בבית. "נשכבתי לרגע על הספה קצת לנוח, והדבר הבא שאני זוכר זה אותי מתעורר על הרצפה ומעליי שני פרמדיקים שמנסים להרים אותי, ואבא שלי ואחי לידם".
דיין הגיע באמבולנס לבית החולים. "עד לאותו יום אני לא יודע מה זה להיות חולה", הוא אומר. "אפילו פלסטר לא שמתי. הייתי בטוח שלמחרת אני חוזר הביתה". אז הגיעה האבחנה הקשה: אסטרוציטומה, סרטן המוח עם גידול של שבעה ס"מ בראש".
מכתבי פרידה ופקדונות לכלבים
"הבנתי שיכול להיות שלא אתעורר מהניתוח, וגם אם כן - אצטרך ללמוד הכול מהתחלה - לאכול, לשתות, לדבר, ויש מצב שלא אוכל לקום מהכיסא. אמרתי לכולם שאם אני יוצא מזה עיוור ונכה, אני מעדיף למות, כי אני לא אתמודד עם זה. כתבתי מכתבי פרידה להורים ולאחים שלי וגם לחברים. לכלבים שלי, אמילי ורי, עשיתי פיקדון מיוחד בבנק, שיועבר רק למי שלוקח את הכלבים, במקרה שאני מת. קיבלתי אישור מיוחד ממנהל המחלקה בהדסה עין כרם וערב לפני הניתוח הורידו אותי למטה לפגישה עם הכלבים. העליתי פוסט עם התמונה וסיפרתי מה אני הולך לעבור. הפרידה מהם הייתה קשה מאוד, הם קלטו שמשהו קורה ולא זזו ממני".
הרופאים התקשו מאוד להרדים את דיין לניתוח הראש המורכב. הוא גם היחיד שאי פעם התעורר תוך כדי ניתוח, שלוש פעמים. "אני זוכר שאני פותח את העיניים ויש 15 אנשים מעל לראש שלי, אני אומר משהו ונרדם שוב".
איך הייתה ההחלמה?
"במשך מספר שבועות ובטח בימים הראשונים בטיפול נמרץ לא יכולתי לראות כלום. הייתי מרגיש יד ותופס אותה חזק ומתחנן שלא יעזבו אותי. לאט-לאט התחלתי לראות צלליות והראייה חזרה, מטושטשת ושוב חוזרת. אחרי שהחומרים קצת יצאו מהגוף קראתי לעדי, הקוסמטיקאית שלי, שתעשה לי לק שחור באצבעות וככה חזרתי לאט לחיים".
בשנתיים שעברו מאז, אפשר לומר שחזרת לעצמך?
"אני עדיין סובל מסחרחורות ומחולשה. הראייה שלי באה והולכת, לפעמים אני רואה שחור-לבן. השיקום היה ארוך, שמונה חודשים. ודווקא עכשיו, אחרי ההקרנות והכימותרפיה, עברתי לדירה ליד בית חולים עין כרם".
את הקעקוע הראשון שלו עשה בגיל 21, אחרי שחברו הטוב נהרג בתאונת דרכים, "עם המילה 'בדוק' שהחבר שלי היה אומר תמיד. עד היום עשיתי עשרה קעקועים. לאירוע בנמל בחרתי צללית של שלושה דרקונים וגם ורד עם המילה LOVE, מלחמה ואהבה. מה גם שדרקון אי אפשר לנצח. כשאסיים את הכימו אני רוצה לעשות קעקוע ענק של עוף החול על הגב, כי אני כזה. בצד ימין של הראש יש לי צלקת כמו סימן שאלה, אולי אני אקעקע על זה זיגזג, תפרים ובפנים סרטן מת - מר קראב מ'בוב ספוג' עם איקסים על העיניים, זה מצחיק אותי.
"אמנות הקעקועים נותנת לי כוח, כל קעקוע מסמן אצלי דברים אחרים. לא הייתי עסוק בלמה זה קרה דווקא לי. אנשים מתעצבנים כשאני אומר בדיעבד תודה לסרטן".
על מה אתה מודה?
"הסרטן הוציא לי אנשים מהחיים והכניס לי אנשים חדשים. קשרים התחזקו, הבנתי על עצמי דברים, מי אני ומה הכוחות שיש לי. תמיד ידעתי שאני סופרמן, והסרטן עשה לי סדר בחיים, הוא מפקס אותי".
שוהם דורון: מאחורי כל קעקוע יש סיפור
שוהם דורון, 25, משכונת פלורנטין בתל אביב, היא רקדנית ומקעקעת ואחת ממחלימות הסרטן שתשתתף באירוע בנמל. את הקורס לקעקוע עברה לאחר ההחלמה.
את הסרטן גילתה במקרה, לפני כשנתיים, בעקבות גידול מוזר שהיה לה ברגל. "הגידול הזה היה קיים אצלי כבר מגיל 15", היא מספרת, "אבל אחרי בדיקת אולטרסאונד אמרו שזה רק גידול של כלי דם והכול בסדר". דורון התגייסה כלוחמת וגם הכאבים שחשה מדי פעם לא עצרו אותה. "זה היה כאב שבא והולך, לא חשבתי שזה משהו מיוחד, אבל לפני שנתיים התחילו כאבים חזקים כל כך, ברמה שזה היה מעיר אותי בלילה".
תוצאות ביופסיה שעברה לבסוף הראו שמדובר בסרקומה. "אני זוכרת שהסתכלתי על אבא ושאלתי אותו: 'איך נגיד את זה לאמא?' באותה תקופה היא בדיוק החלימה מסרטן שד, וגם סבא שלי נפטר מסרטן ריאות. קראתי, כמו כולם, בגוגל, והיה כתוב שהתמותה אצל ילדים וצעירים מסרקומה היא 70%, כי האבחון כל כך קשה. אני זוכרת שכשחיכיתי לאחת הבדיקות סבא אחד סיפר על הנכד שלו, שנפטר מאותה מחלה.
עוזר גם לביטחון העצמי
איך מספרים את זה לחברים?
"הסרטן תפס אותי ממש לקראת סוף הקורונה, אז שלחתי לחברים הודעה שאני רוצה לדבר ועשינו שיחת וידאו. לחבר שהיה לי באותה תקופה הודעתי מיד כשקיבלתי את ההודעה"
איך הם הגיבו?
"התגובה הראשונה שלהם הייתה הלם והשאלה הראשונה שכולם שואלים בדרך כלל זה האם אאבד את השיער שלי".
היום היא אחרי שני ניתוחים וסבב הקרנות, ונמצאת במעקב קבוע אצל אונקולוג. "הייתי חשופה לסרטן במשפחה, וברגע שהבנתי שאני חיה והוא לא יהרוג אותי, למרות שלא יצאתי עדיין מאזור הסכנה, אני חיונית, אני חיה, אני עושה ספורט ורצה".
איך הגעת לעולם הקעקועים?
"תמיד אהבתי קעקועים וכבר בגיל 18 התקעקעתי בפעם הראשונה. עסקתי גם באומנות ובציור ותמיד ציירתי סקיצות לחברים שרצו קעקועים. הקעקוע הראשון שעשיתי היה משפט מתוך 'אליס בארץ הפלאות' - We're all mad here. קעקוע נוסף על העורף מוקדש לסבתא רבה וסבא שלי שנפטרו. זה נותן לי כוח, כמו ביטוי עצמי. הקעקוע גם עוזר לביטחון עצמי, מכסה מקומות פחות יפים ועוזר להרים לעצמך".
ג'וני דפ, היא אומרת, אמר פעם שהגוף שלנו זה היומן שלנו והסיפורים זה הקעקועים. "בעקבות הניתוח שעברתי, חשבתי שאני יכולה לעשות כיסויים על צלקות לאנשים שעברו סרטן. רציתי לעזור לאנשים לעשות את הסיפור הקשה שלהם לסיפור יפה יותר. ברגע שסיימתי הקרנות התחלתי ללמוד לקעקע. זה היה מאד מרגש, פתאום להפוך את האומנות שלי למשהו קבוע. את הקעקוע הראשון בקורס קעקעתי הרגל שעברה את הניתוח. בהתחלה לא הייתי מסוגלת להסתכל על החתך עם הסיכות וקעקעתי שורה משיר שעזר לי להתרומם באותה תקופה, ממש סגירת מעגל".
הקעקועים באים גם לכסות על הצלקות?
"אני שואפת להתמחות בזה, בלכסות. כבר יצא לי לכסות קעקועים קודמים וצלקות והשאיפה היא לכסות לאנשים את כל מה שהם רוצים - זיכרון מהעבר, ולבנות משהו יפה יותר".
איך את מתאימה קעקוע לאנשים?
"אני אוהבת שאנשים באים אלי עם סיפור, כי מאחורי כל קעקוע יש סיפור. בשנה האחרונה קעקעתי דברים מרגשים לחברי הקהילה ואני מאושרת שחולים סומכים עליי. חולי סרטן יודעים שאין להם מושג כמה זמן אנחנו פה, שהכול זמני וצריך לממש רצונות. יש להם יותר תעוזה. באירוע הקודם אחד החולים קעקע כפפות אגרוף כאילו מול הסרטן, קעקעתי זוג שהאישה כמעט מתה זמן קצר קודם לכן, יש כאלו שמנציחים חברים קרובים. הקעקועים מסמנים את כל גווני הקשת הרגשיים".
איך המשפחה מקבלת את זה?
"אבא שלי מתנגד לקעקועים אבל את אמא שלי יצא לי לקעקע. בקעקועים הראשונים היא שאלה 'מה עשית לעצמך?', ואחרי שהחלימה בעצמה מסרטן השד, עשינו קעקוע משותף של חמסה".
דוד סייג: הרופא קם וחיבק אותי, "יש לך סרטן"
דוד סייג, בן 24, יועץ בחברה מסחרית מרמת גן, הכיר את דורון בקבוצת הריצה של חלאסרטן ומאז כבר עשה אצלה שני קעקועים. לפני כשנתיים אובחן עם סרטן העור. "הייתה לי נקודה בגב שנורא גירדה והרופא המליץ להוריד", הוא מספר. תוצאת הביופסיה הייתה מלנומה והוא עבר ניתוח נוסף. "גיליתי את זה ממש בזמן", הוא אומר, "זה היה גידול של סנטימטר וחצי שחדר כבר את כל שכבות העור, שניה לפני שהתפשט. רופא העור שבישר לי את התוצאות קם וחיבק אותי. כנראה הייתי קצת בהלם. כשחזרתי הביתה וסיפרתי להורים שלי, שניהם בכו ושאלו הרבה שאלות אבל היו לי רק מעט תשובות".
סייג התחיל לאסוף סטטיסטיקות ולערוך חישוב סיכונים. "הצלחתי לשכנע את עצמי שזה יהיה בסדר ושאני אצא מזה אבל נשארתי עדיין בקבוצת סיכון גבוהה יחסית". שנה לאחר ההחלמה הגיע לקבוצת הריצה. "זה נחמד לדבר על סרטן ועל הטיפולים האונקולוגיים עם אנשים שלא מחליפים מיד נושא".
על דייט ראשון בחוף הים אין מה לדבר
עד כמה משתנים החיים אחרי?
"קודם כל צריך לעדכן את כל ארון הבגדים - אין יותר שרוולים קצרים וצריך הרבה כובעים כי השמש מסוכנת. כמובן שזה פוסל גם דייט ראשון בים. זה משנה את החיים. הדבר הראשון שאיבדתי זה את תחושת העצמאות. לפני שגילו את הסרטן בדיוק יצאתי מהצבא והתחלתי לעבוד, עמדתי לפני תואר בפיזיקה ומבחן נהיגה, ופתאום זה נחת עליי, בדיוק לפני שהחיים מתחילים. ופתאום אני במיטה, לא יכול לזוז, צריך עזרה בדברים בסיסיים ומבין שהחיים לא הולכים להיות אותו הדבר".
חודש אחרי הניתוח עזב דוד את בית הוריו. "אולי זה היה מוקדם מדי", הוא אומר, "עדיין כאב לי אבל הרגשתי שאני צריך להוכיח לעצמי שאני יכול לבד. הסרטן הוציא אותי לחיים עצמאיים הרבה יותר מהר משתכננתי. אני מרגיש בר מזל שתפסתי את זה בזמן. קיבלתי את החיים במתנה וזה צובע אותם בצבע אחר לגמרי ונותן טעם אחר, הסרטן וההחלמה זה חלק ממני, מהגוף שלי, והקעקועים מראים לעולם שהנה, שרדתי את זה. נכון, לא כיף לנסוע לחופשה בסיני, אז מוותרים על הרבה דברים".
ולמה קעקועים?
"הקעקועים הם התרסה, זה מכפר על זה קצת, וגורם להרגשה טובה יותר מול העולם. היה לי כבר קעקוע לפני כן, מתוך ספר של מדע בדיוני שאהבתי. אחרי הניתוח הייתי בטוח שלא אוכל להתקעקע יותר, כי הרופאים לא ממליצים, אבל בקבוצת הריצה של חלאסרטן שוהם סיפרה לי שזה לא בהכרח נכון. בגוגל סקולר מצאתי כמה מאמרים שלא הצליחו למצוא קשר לגורמי סיכון, אז החלטתי לעשות עוד קעקועים. בגדול צריך לעשות קעקוע היכן שאין נקודות חן".
למה זה היה כל כך חשוב לך?
"זה היה יותר שילוב של דברים. גם המראה שלי השתנה אחרי ההחלמה, אני הרבה יותר חיוור עכשיו והקעקוע נותן לי יותר שליטה, מין נוכחות פיזית אחרת. עד עכשיו עשיתי קעקוע אחד של סמוראי מתוך סדרה שאהבתי כשהייתי קטן, מין גיבור-על, ואחד של דינוזאור, כי אני מאוד אוהב את פארק היורה וגם התחלתי ללמוד ביולוגיה ואני עושה היום תואר שני בגנטיקה בפקולטה לחקלאות של העברית.
"באירוע בנמל אני הולך לעשות קעקוע של צבר. זה מצא חן בעיני. במחשבה שניה אולי אחליף את זה לקעקוע של שני פלפלים חריפים. זה מסמל משהו יותר ספייסי, יחודי".
לירון ליפנהולץ: "אני גאה במה שעברתי"
אחת מיוזמות האירוע בנמל היא המקעקעת לירון ליפנהולץ, 28, מתל אביב. ליפנהולץ חלתה בסרטן לימפומה מסוג הודג'קין כשהייתה בת 26, בתקופה הכי טובה של החיים שלה. "בדיוק עברתי לגור עם בן הזוג שלי, ועמדתי לסיים את הקורס בבית ספר לקעקועים". במשך חצי שנה אושפזה באיכילוב ועברה כ-12 טיפולי כימותרפיה. בחודש היא חוגגת שנה להחלמה. "כשקיבלתי את האבחנה הייתי בשיא שלי, גם מבחינת האימונים באקרובטיקה אווירית, ריקוד על עמוד וחבלים. הייתי אתלטית וספורטאית חזקה מאוד. זה היה הדבר האחרון שחשבתי עליו".
איך גילית שאת חולה?
"התחילו לי בעיות של קוצר נשימה בלילה, דברים שלא ייחסתי להם חשיבות. הלכתי לרופאה רק כדי לשלול דלקת ריאות, ובצילום ראו שמשהו לא בסדר. אחרי הרבה בדיקות גילו שיש לי הודג'קין לימפומה (סרטן הדם). היו לי גושים בכל בלוטות הלימפה בצוואר ובפלג הגוף העליון. בניתוח הוציאו לי שתי בלוטות ושלחו ביופסיה. שלושה ימים אחרי כן הודיעו לי שזה סרטן, שלב ארבע".
עד כמה שידוע לי, בסרטן אין שלב חמש.
"נכון. לא ממש ידעו איזה טיפול לתת לי, והייתי צריכה להחליט איזה פרוטוקול לבחור, האם את האגרסיבי או את העדין יותר. אני זוכרת שהייתי מאד שקטה וממוקדת, שאלתי הרבה שאלות, ובסוף החלטתי על ארבעה טיפולים מהסוג העדין יותר ואם לא יהיה שיפור אז לעבור לאגרסיבי. בסוף עשיתי עוד שמונה טיפולים שלאחריהם הפט-סיטי (PET CT) יצא תקין לגמרי".
איך מודיעים דבר כזה לחברים?
"זה מה ששאלתי את עצמי, במיוחד לחברה הכי טובה שלי, שאיבדה את אמא שלה לסרטן. קבעתי עם כולם בבר בתל אביב, ובאמת היה קשה לי לספר, במיוחד לה – אבל היא הייתה מדהימה וגם שאר החברים שלי. אני חושבת שהיא הייתה בשבילי כל מה שהיא לא הספיקה להיות בשביל אמא שלה.
"פרסמתי פוסט בפייסבוק על זה שאני חולה, לא רציתי שאנשים פתאום יגלו ולא ממני, ויתביישו לדבר איתי או שיהיה מצב לא נעים, והעדפתי להיות ממש פתוחה עם מה שעובר עליי. נתתי לאנשים ביטחון לגשת אלי ולשאול שאלות וזה באמת קרה, הרגשתי שאנשים מרגישים בנוח לדבר איתי על 'הנורא מכול' ושאצל צעירים זה לא אותו הדבר.
"אחותי הקטנה ואני קרובות והיא הייתה ישנה איתי בבית החולים ולא עוזבת אותי לרגע. המשפחה שלנו מאוד מלוכדת, והגילים שלי ושל הבני דודים חופפים אז היינו בזה יחד. הם עשו לי מסיבת הפתעה ליום הולדתי ה-27 כשהייתי כבר בטיפול השלישי, ממש לפני גזירת השיער. אני חושבת שהם עשו מה שהם יכולים כדי לשמח אותי. וזה היה לי קצת קשה פתאום להיות בצד שמקבל ולא בצד של הנותן אבל בשביל מה יש חברים?
"כשהודיעו לי שהכול תקין יצאתי עם בן זוגי מבית החולים, תפסתי לו את היד ופשוט רצתי איתו ריצת אמוק, לא ידעתי את נפשי, הרגשתי שהאושר מטפס לי מהאצבעות של הרגליים, זו הייתה תחושת אופוריה כזו".
איך הסרטן השפיע על הזוגיות שלכם?
"נתתי לבן זוג שלי הזדמנות לצאת אבל הוא היה פשוט מדהים. הוא לא הסכים להיפרד ואפילו לא שאחזור לגור עם אמא שלי. בכל זאת, בחור צעיר ובריא, וזה ידוע ש-50 אחוז ממערכות היחסים לא שורדות את זה. אני יכולה לומר שאם לפני הסרטן לא חשבתי שיהיו לי ילדים, היום אני כן רוצה. הזוגיות שלנו רק התחזקה במקביל לטיפולים שלי, ואפילו אימצנו ביחד גור כלב קטן שעזר לי לצאת מהבית בזמנים הקשים".
קעקועים זה עולם של זיכרונות
מה נותנים לך הקעקועים?
"כשאתה חולה אתה כבר מתרגל לכאבים של המחט ואז מה זה עכשיו מחט של קעקוע? זה כלום. קעקועים מסמנים תקופות, הם מקשרים ומזכירים לנו את המשמעות ואת הרגשות שעברנו ובדיעבד זה עוזר לך לקבל פרספקטיבה שונה".
לירון ליפנהולץ. "הקעקועים שלי נותנים לי אור וכוח"
"אני למשל מאד גאה במה שעברתי, גאה בעצמי על ההתמודדות שלי, והקעקוע של סמל הסרטן שעשיתי, כמה שהוא קטן, הוא ענק עבורי. יש לי הרבה קעקועים בגוף. שרוול של פרחים על היד, שירים שאני אוהבת. קעקועים זה הכי ביטוי עצמי שיש. לפעמים אני יכולה להתבאס על סיטואציה ואז מסתכלת על הקעקועים שלי והם נותנים לי אור וכוח.
"כמקעקעת, חשוב לי לשמוע את הסיפורים שמאחורי הקעקוע. מהניסיון שלי גברים הרבה יותר בכיינים בקעקועים, ונשים אמיצות, אני עפה עליהן. באירוע הקעקועים אני הולכת לעשות עוד פרחים ועלים - אני רואה אותם כאלמנטים מרפאים על הגוף".
חלאסרטן - מיזם שמחבר צעירים חולים ומחלימים מסרטן
קהילת "חלאסרטן" היא מיזם חברתי שמחבר צעירים חולים ומחלימים מסרטן, ומהווה רשת תמיכה, מקור מידע וגם חממת יזמות לשירותים ייחודיים עבור מחלימים. "מערכות הטיפול והתמיכה במדינת ישראל עדיין לא מכירות בקטגוריית הגיל הזו כאוכלוסייה בעלת צרכים ייחודיים, ואנחנו כאן כדי לשנות את זה", אומרים בעמותה שמפעילה, בין היתר, את "מרכז טל", מרפאה לרפואה אונקולוגית אינטגרטיבית בבית החולים שיבא, הפועלת כחלק מהמכון האונקולוגי ומקיימת מחקרים ייחודיים בתחום.
העמותה נוסדה על ידי זוהר ויענקל'ה יעקובסון, הוריה של טל ז"ל. טל הייתה סטודנטית צעירה לרפואה ולרפואה סינית ונפטרה מסרטן בשנת 2009, כשהיא בת 26 בלבד. טל, מספרים הוריה, הייתה אקטיביסטית ומילאה את חייה בעשייה למען הזולת. ביומנה כתבה: "אני מבקשת שתמיד יהיה לי את הזמן והיכולת לעזור לאחרים".
- אירוע הקעקועים נערך במסגרת שבוע מודעות לצעירים חולי סרטן בהובלת עמותת חלאסרטן. לתמיכה ותרומה לצעירים חולים ומחלימים מסרטן לחצו כאן
בהכנת הכתבה השתתפו אלכסנדרה לוקש וניר (שוקו) כהן
