כשהייתה דבורה גלר בת 20 ומשהו היא עבדה בחברה שמכרה ציוד רפואי ושמעה סיפור שנצרב בנפשה. כאשר בגרה, הפכה אמא לילדים ונאלצה לעבור גרידה בעקבות היריון שהסתיים בשלבים המוקדמים שלו, כל הזיכרונות שנשאה תססו בקרבה, צפו והציפו אותה בתחושות קשות. ולא בכדי.
"האם מישהו טורח ליידע אישה שמגיעה לעבור הפלה, גרידה, לידה מוקדמת, או כל פרוצדורה גינקולוגית, שביחד עם הרופאים בחדר הניתוח נמצאים לפעמים גם מי שאינם רופאים?", שואלת גלר, היום בת 46, נשואה, אמא לשישה ילדים, מתגוררת בפתח־תקווה ובעלת עסק עצמאי, "אני גיליתי שאותם אנשים שנראים כמו רופאים יכולים גם להיות אנשי מכירות של ציוד רפואי, שנכנסים לסיטואציות הכי אינטימיות של אישה, כדי לראות מקרוב איך המכשור שלהם עובד. איך אני יודעת את זה? כי כשהייתי בת 20 ועבדתי בחברה לממכר ציוד רפואי, הייתי עדה לשיחה שסחבתי איתי שנים רבות. ומה שאני בעיקר זוכרת ממנה זה את הצחוק המטורף של איש המכירות שסיפר איך המנתח בזמן הניתוח הגינקולוגי, הסתבך עם המכשיר ונתן לו, לאיש המכירות, להחזיק אותו כשהוא מצוי בתוך הגוף של האישה, וכשאיש המכירות עומד מול המנותחת".
אז כשנכנסת לגרידה שלך נשאת גם את ההשפלה שלה בגופך?
"בדיוק. הרגשתי מושפלת עוד לפני שעליתי על שולחן הניתוחים, כי אני יודעת מה קורה בשטח. וזה לא רק נשים. כל אדם שמגיע לניתוח צריך להתייחס אליו ברגישות. לשים לב מה אומרים, איך מתנהגים לגוף שלנו, לנפש שלנו".
קראו עוד:
מה היית מצפה שיהיה?
"שגברים לא יתעסקו איתנו. למה אני צריכה שגברים סניטרים יסדרו לי את הרגליים על השולחן? למה אני צריכה שסניטר בית חולים יראה אותי ככה? במצב הזה אני הופכת להיות גופה שלוקחים אותה ועושים איתה מה שרוצים, אני לא אישה ולא בנאדם. וזה לא יעזור לי המשפטים שיגידו לי – 'אין לך מושג כמה שהוא ראה כמוך, זה לא מזיז לו' – מה זה משנה. זו החוויה שלי. זה הגוף שלי. וצריך להבין עד כמה שזה קשה לנו. חייבים לתמוך ולהכין אישה לתהליך של הפלה".
כאן גם גלר וגם אני צריכות לקחת נשימה עמוקה לפני שהיא ממשיכה. "אני לא אשכח את הצחוק המטורף שלו כשסיפר לנו איך ראה את הווגינה של האישה. מאז אני בטראומה".
והטראומה הזו כאמור צפה ועלתה בה כאשר היא בגרה, הפכה לאמא והייתה צריכה לעבור גרידה באחד ההריונות. "ואני מבינה שזה מה שאני הולכת לעבור, ואותו איש מכירות מלפני עשרות שנים עולה לי מול העיניים. אני מתקשרת לחברה שלי שהיא אשתו של רופא בכיר בבית חולים שבו אני אמורה לעבור את הגרידה והיא אומרת לי 'אני אעשה הכל שלא יקרו דברים כאלה בפרוצדורה שלך'. אבל זה לא הרגיע אותי. למה אנחנו צריכות בכלל לעבור את המצבים האלה?".
"יש לך משהו רקוב"
גלר כמובן לא לבד. כל מי שעברה או עברו תהליכים רפואיים אינטימיים, מכירים את התחושות במידה כזו או אחרת. זה גם מה שדחף את ד"ר גלית נויפלד־קרושינסקי לערוך מחקר במטרה לחשוף את היחס המזלזל של צוותים רפואיים בנשים שעברו הפלות, למשל. במחקר, שפורסם בחודש שעבר בכנס של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, השתתפו 1,200 נשים שתיארו מקרים הופכי בטן, תרתי משמע. "יש לך משהו רקוב בגוף", "את כמו עוגה – לפעמים מצליח ולפעמים לא" – אלה הם רק חלק מהמשפטים המזעזעים שנשים שהגיעו לבצע הפלה שמעו מצוותים רפואיים.
את המחקר יזמה קרן "בריאה" שבראשה עומדת שרה טנקמן, בת 36, שכבר בהיריונה הראשון עברה בחודש החמישי לידה שקטה. בעקבות האירוע הקשה שחוותה, הקימה בסופו של דבר את קרן "בריאה", ארגון שפועל לקידום זכויות נשים בתחום הבריאות. מאז עברה עוד חמש הפלות בשלבים מוקדמים יותר של ההיריון. כיום היא אמא לשתי בנות, אחת הגיעה בתהליך אימוץ ואחת בתהליך פונדקאות.
"זה היה בהיריון הראשון שלי עם תאומים, כאשר בשבוע ה־20 התחלתי להרגיש כאבים חזקים בבטן. הגעתי למוקד ושם בדקו אותי ואמרו שהכל נראה תקין באולטרסאונד ושכנראה מדובר בצירים מדומיינים".
פשוט ככה?
"כן ושאני צריכה להירגע ולשתות כוס מים. אני ידעתי שאני בסכנה והתעקשתי שיפנו אותי למיון והם ענו שאני סתם לחוצה. נסעתי לבית החולים בעצמי ועד שהגעתי התפתחה לידה מוקדמת שהסתיימה בלידה שקטה. מאז התחלתי כמנגנון התגוננות לקרוא על יחס לתלונות של נשים וכך למדתי על הממשק שבין מגדר ובריאות. כשנשים וגברים מתלוננים על אותם תסמינים נשים נתקלות ביותר זלזול ויחס של רגשנות יתר והגזמה, רק שבהקשר הרפואי יש לזה השלכות של חיים ומוות. היסטורית, מחקרים נעשו יותר על גברים ויש הרבה פחות פתרונות לנשים".
היום הקרן שהקימה משמשת לובי עבור נשים במערכת הבריאות, ומוודאת שקולן נשמע ושיש מי שלוקח אותן בחשבון בצמתים של קבלת ההחלטות. המחקר עצמו מתמקד בטיפול של המערכת בנשים שעוברות אובדן היריון, הפלות, גרידות, לידה שקטה ועוד פרוצדורות גינקולוגיות קשות ומסכנות גוף ונפש.
"אנחנו מקדמים את הנושא של טיפול באובדן היריון מכמה כיוונים. עשינו את הסקר אחרי שקיבלנו פניות על היחס שנשים חוות במהלך גרידות והפלות. זה היה מחקר רחב המבקש לשמוע וללמוד כיצד נשים חוות את איכות ורגישות הטיפול שניתן להן תוך התמקדות באופן מתן הבשורה במקרים של אובדן ההיריון, שיתוף בקבלת ההחלטות בנוגע לטיפול וקיומו של ליווי רגשי".
החלום הופך לסיוט
ד"ר נויפלד־קרושינסקי, מנהלת המחקר בקרן, היא מומחית בחינוך רפואי מהפקולטה לרפואה בבית הספר לרפואה סאקלר באוניברסיטת תל־אביב. במסגרת תפקידה זה, פירסמה מחקרים בנושאים של דיכאון לאחר לידה ואובדן היריון. נויפלד־קרושינסקי מעידה שכאשר פורסמה הקריאה להשתתפות במחקר, ההיענות הייתה גבוהה מאוד ונשים רבות ביקשו לשתף בסיפורים כואבים. כאילו רק חיכו שמישהו ישאל אותן על החוויות שעברו. והחוויות היו קשות, כואבות ומטלטלות.
"צריך להבין שבמקרים רבים של אובדן היריון, אישה מגיעה לבדיקה שגרתית ואז אומרים לה פתאום שאין דופק. הרבה פעמים, הסימן הראשון הוא הפרצוף המבוהל של טכנאית האולטרסאונד. אבל רק לפני רגע, אותה אישה חשבה על חופשת הלידה ועיצוב חדר התינוק ולפני שהיא מספיקה להבין מה קורה, כבר נותנים לה תרופה להפלה או שבהמשך היא עוברת לידה שקטה במיון יולדות. אלו חוויות נוראיות".
מה שמעתן מנשים?
"סיפורים קשים מאוד. היו משפטים נוראיים של רופאים. הייתה מטופלת שסיפרה כי התעמתה עם רופא בגלל חוסר הרגישות שלו והוא השיב שאין לו מושג איך להתמודד עם מצב כזה".
בין 15ל־20 אחוז מההריונות מסתיימים בהפלה טבעית. פעמים רבות, לאירוע כזה יש השלכות פסיכולוגית ארוכות טווח המצריכות טיפול רגשי. לכך יש להוסיף את החוויות שמתארות נשים שעוברות הליכים כאלה, כאשר המערכת לא יודעת איך לתמוך בהן. אין כיום במערכת הבריאות מספיק ידע, ואין גם פרוטוקול מסודר – לא על האופן שבו נשים מתמודדות עם ההפלה ולא על האופן שבו המערכת יכולה לסייע ולהקל עליהן.
מממצאי המחקר עולה כי כמעט שליש מהנשים חשו שהאופן שבו בישרו להן על אובדן ההיריון היה "לא טוב". נשים העידו בין היתר כי רופאים נטו לבשר להן "על הדרך" ללא יצירת מרחב מכבד למתן הבשורה, ואף הרגישו כי התקיים נרמול של האובדן מוקדם מדי, מבלי לתת הכרה לרגשות הקשים שהן חוות. עוד עולה מהמחקר כי נשים מסוימות חשו שהצוות עבר מהר מדי להתערבות הטיפולית, בלי שניתן להן זמן להתלבט בין אפשרויות שונות. 30% מהן בכלל לא קיבלו הסבר על אפשרויות הטיפול, ואחרות קיבלו ברובם המוחלט של המקרים רק הסבר בעל־פה.
בפועל, נשים רבות שהשתתפו במחקר העידו כי לא היה להן מספיק ידע על התועלת והסיכון של הליכים שונים, כמו גם על ההשלכות שלהם, מה שהוביל בדיעבד לבחירות שלעיתים נתפסו כלא מתאימות בעבורן. בנוסף, על אף שמטופלות רבות העידו כי היו זקוקות לליווי רגשי בתקופה הזאת – לא הוצעה להם אפשרות כזאת בפועל.
ממצאי המחקר יכללו בדוח שמועבר למשרד הבריאות והחוקרות מקוות כי מסקנותיהן יגרמו לשינוי משמעותי ביחס של מערכת הבריאות לנשים אלו. כחלק ממסקנות המחקר החוקרות ממליצות להכשיר את הצוותים המעורבים בהליך ההפלה, לספק מידע בצורה מותאמת ולשתף יותר את המטופלות במידע שיאפשר קבלת החלטה מושכלת.
גלר: "הרי אני עד היום סוחבת את הכאב איתי. התאריך שבו ההיריון הסתיים יושב עליי, וגם התאריך של ההפלה, זה לא קטע טכני. אנחנו צריכות לדעת שהצוותים הרפואים מבינים את זה, שעצם האובדן במצב כל כך שביר ואיתו גם החשיפה הפיזית זה דבר קשה מאוד", אומרת גלר.
את רק מספר
לפני ארבע שנים, בהיריונה הראשון, עברה רוני פיבלוביץ' הפלה, בעקבות הפסקת היריון באופן טבעי. גם היום, כשהיא בת 39, נשואה ואמא לשני ילדים, החוויה עדיין צרובה בה. "הרגשתי לא טוב במהלך ההיריון, זה היה בשבוע 8 והלכתי למוקד, שם רופא תורן עשה לי אולטרסאונד ואמר: 'אני לא רואה דופק, תחזרי מחר נראה מה עושים', לא אמר אני מצטער, אני רוצה לבשר לך משהו, לא מילה לעידוד. נכנסתי להלם. המסר עבר בלי תיווך. הוא פשוט הנחית עליי את העובדה שאיבדתי היריון בלי שום רגש. הייתי בשוק. ממנו נסעתי עם בן הזוג שלי למיון נשים, זה אומר שישבתי בחדר המתנה שכולו תמונות של תינוקות ואמהות שמחזיקות תינוקות ונשים הריוניות ואת יושבת עם ההפלה שלך. כשהגיע תורי נכנסתי לרופא ואמרתי לו שבאתי לקבל חוות דעת נוספת כדי לראות אם באמת איבדתי את ההיריון, ואז הוא אומר לי 'איך את רוצה להוציא את זה בגרידה או בכדורים'. ואני אמרתי 'אני רוצה קודם כל שתגיד לי אם באמת איבדתי את ההיריון לפני שאתה מציע לי איך להוציא אותו'".
ומה הוא אמר?
"'סורי אבל אני רואה כמוך מאה נשים ביום'. הייתי צריכה לשכנע אותו לבדוק אותי והוא אישר שזה באמת המצב, העביר אותי למיון ושם באותו לילה פגשתי רופא שאמר לי שלפי הפרוטוקול אני צריכה לקחת כדור שגורם לסיום ההיריון".
בעודך מוקפת כל הזמן בנשים הריוניות עם בטן וללא כל רגישות למצבך.
"רגישות? בחדר של הרופא הזה לא היה כיסא. הוא ישב על כיסא, ואני עמדתי. הוא נתן לי את הכדור והייתי צריכה לעבור את התהליך בתוך בית החולים. לא היו מיטות במיון נשים ולכן הוציאו לי מיטה למסדרון, ובמסגרת השעות הארוכות שבהן אני מתאבלת על ההיריון שלי, מדממת, כואבת, אני עושה את הכל באופן חשוף מול כל מי שעובר במחלקה. אין פרטיות. הרופא שחיפש אותי כדי לראות מה קורה איתי שאל בקול: 'איפה זו שקיבלה את הכדורים להפלה'. הוא לא קרא אפילו בשם שלי. וכן, זה הכל במיון נשים, לצד נשים שעומדות ללדת ותמונות של תינוקות, ואני במסדרון עם בן הזוג שלי עוברת הפלה".
מה את רוצה להגיד למערכת?
"אנחנו מגיעות עם האובדן הנוראי הזה, ואף אחד לא אומר לנו 'שבי, קחי כוס מים'. אין שום תהליך תמיכה, כולם מתייחסים אלייך כמו אל מספר. ואם נסמן את הבעיות – אין תהליך קליטה נכון, אין פרוטוקול שמסביר איך לקבל הריונית במצב כזה, מה אומרים לה, איך ניגשים אליה, איזו תמיכה מציעים לה, איזה מידע מספקים לה. בארצות־הברית יש חדרים מיוחדים להפלות ובארץ את עוברת את זה בחדרים של יולדות".
רק כאשר פנתה רוני עם הסיפור לקרן "בריאה", לאחר שנחשפה לפעילות הקרן, הבינה שמדובר בבעיה רחבה יותר.
"עד אז לא שמעתי אף אחת שעברה הפלה, ופתאום כשפניתי לקרן גיליתי שהמון מסביבי עברו דברים דומים. אבל בגלל שאנחנו נמצאות במקום כל כך חלש ופגיע – כל אחת כאובה באובדן שלה ואנחנו בכלל לא מדברות על זה. ככה יוצא שכל אחת או כל זוג חושבים שזה קורה רק להם ולכן אנחנו לא חוזרות אחרי המקרה ולא אומרות: 'התנהגו אליי לא בסדר'".
