לפני שמונה שנים, כשיצאה מחדר הניתוח, רופאיה של שחר מילפלדר (24) לא נתנו לה סיכוי רב לעמוד בחזרה על הרגליים, ובטח שלא לצאת לטיול מוצ'רלים קשוח בדרום אמריקה. אבל היום היא מוכיחה לכולם, ובעיקר לעצמה, שהיא ניצחה את הסרטן וגם את התחזיות הקודרות של הרופאים, והיא מממשת בכל יום את החלטתה לחיות חיים מלאים ועוצמתיים.
עוד סיפורים מעוררי השראה:
את הריאיון איתה אנחנו מקיימים כשהיא בעיצומו של טיול מוצ'ולרים בהונדורס עם בן זוגה, מעיין פדן, לוחם וקצין משוחרר מיחידת אגוז, בן גילה של מילפלדר. בין צלילה לטיפוס הרים, בין רכיבה על אופניים לטרק מאתגר, היא מתפנה לתאר את מה שנחשב מבחינתה לחיים רגילים.
שחר הייתה ילדה ספורטיבית. כבר בגיל שמונה היא נחשפה לכדורסל ומאז התמידה לשחק וצברה מוניטין כספורטאית מבטיחה, עד שהכול נעצר בגיל 16, כשחלתה בסרטן נדיר. "לא הרגשתי כלום, לא כאב ולא מגבלה, עד שבאחד הלילות במיטה שמתי לב למשהו מוזר באגן בצד שמאל, כאילו בנו שם קיר על העצם". למחרת, כשאמה הסיעה אותה לעוד אימון כדורסל, היא אמרה לה – "בואי נעצור הכול וניסע לבדוק מה זה הדבר הזה באגן".
"הרופאים הכינו אותי לאפשרות של כריתת הרגל"
בהדמיה שעברה נצפה גידול סרטני גדול, אגרסיבי ונדיר, כונדרוסרקומה, סוג של סרטן עצמות המתגלה לרוב אצל אנשים מבוגרים דווקא, מה שהגדיר אותה כצעירה הראשונה בישראל שלוקה בו. "נכון שזו קלישאה, אבל ברגע הבשורה השמיים באמת נופלים עלייך. מהר מאוד התעשתי, למרות שהייתי כולה בת 16, והחלטתי לנהל את המחלה בשיטת היעדים. יש גידול? נוציא אותו. צריך שיקום? אעבור אותו ובלבד שאחזור הכי מהר חזרה לשגרה".
לאחר הניתוח להוצאת הגידול התברר כי שחר תזדקק לטיפולי קרינה מיוחדים שאינם ניתנים בארץ. בהתייעצות עם הרב פירר ועם טובי המומחים בתחום בעולם, ובזכות הביטוח הפרטי שהיה לשחר, היא עברה לטיפול במכון המוביל בתחום, בניו ג'רזי, והותאם לה פרוטוקול טיפולים שכלל 40 הקרנות. "אחרי הטיפול ה-22 התחילו לי כאבים ובהדמיית הביניים התגלה שהסרטן חזר ובגדול, לאותו מקום שממנו נכרת".
לא הייתה לשחר ברירה אלא להיכנס לניתוח נוסף, נרחב ומורכב יותר. "הרופאים הכינו אותי לאפשרות של כריתת הרגל אבל מייד סירבתי. 'אין מצב', אמרתי, 'לא תכרתו לי את הרגל'. אתגרתי גם את הוריי, שאם אין להם שם את הטכניקה הניתוחית שתשאיר לי את הגפה, אז שימצאו לי רופאים אחרים שיודעים איך לעשות את זה".
בניתוח יוצא דופן, שבוצע רק בפעם הרביעית בעולם ונמשך יותר מ-16 שעות, נכרתו הגידול ועצם הכסל וכן חצי מהאגן של שחר, והעצמות והשרירים שהיו מחוברים לו חוברו חזרה לדופן הבטן. עצם השוקית (הממוקמת בין עצם הירך לעצמות שורש הרגל) נכרתה אף היא והושתלה במקום עצם האגן. בסיום הניתוח, הכינו הרופאים בניו ג'רזי את הוריה של שחר לאפשרות שבתם כבר לא תשוב ללכת.
"התעוררתי מהניתוח כשכולי חבושה ועדיין מעורפלת, אבל באותו רגע ידעתי שאני עוד אחזור לשחק כדורסל", היא אומרת. את התאוששות מהניתוח יוצא הדופן היא עברה בבית החולים. סך הכול שהתה שם חצי שנה, כשהוריה לצידה.
"את הכוח להילחם קיבלתי מסבא"
"חזרתי לארץ ישר לשיקום מסיבי בבית לוינשטיין ונאלצתי להחמיץ את כל שנת הלימודים של כיתה י"א", היא מספרת, "למזלי, המורים הנהדרים שלי באו אלי הביתה ללמד אותי". היא נפגשה עם חבריה לשכבה בתחילת כיתה י"ב, אותה סיימה בציון בגרות ממוצע גבוה מ-90.
"את הכוח האמיתי שלי להילחם קיבלתי דווקא מסבא, קטוע רגל ממלחמת השחרור, שחי כמו פייטר אמיתי, לא ריחם על עצמו והתעלם מהמגבלה שלו. הוא המופת שלי לאיך צריך לחיות לצד המגבלה"
"במבט לאחור ברור לי שלפחות חלק מהנחישות שלי לא להיכנע מגיע מהבית שבו גדלתי, להורים חסונים נפשית ותומכים", מתארת שחר, הצעירה מבין ארבע בנות המשפחה, "שכולן מחזקות וקשורות האחת לשנייה. אבל את הכוח האמיתי שלי להילחם קיבלתי דווקא מסבא, קטוע רגל ממלחמת השחרור, שחי כמו פייטר אמיתי, לא ריחם על עצמו והתעלם מהמגבלה שלו. הוא המופת שלי לאיך צריך לחיות לצד המגבלה".
כשהיא על רגליה, נתמכת בסד שמאזן לה את תנועת האגן ומאפשר שמירה על יציבות, הלביאה שגדלה בתוכה רק רצתה עוד ועוד ולהרגיש כמו כולם. "בגיל 19, אחרי שנת שירות, התנדבתי לצבא ושירתי כמדריכת סימולטור בחיל האוויר". בן זוגה, מעיין, מוסיף: "שחר, כמו שחר, גם בצבא היא הלכה על המסלול היחיד שהיא מכירה, מסלול המצוינות. היא עברה קורס קצינות ושרתה בצבא חמש שנים".
4 צפייה בגלריה
"גם עכשיו אנחנו בעיצומו של טראק מטורף שלא מזכיר בכלום את המגבלה שלה"
(צילום: אלבום פרטי)
שחר ומעיין מחוברים כבר שנים. "שנינו מבית יצחק והכרנו עוד בבית הספר, למעשה מתמיד, אבל רק בגיל 19, כשהיינו בשנת שירות, התחילה ההתקרבות שהביאה לזוגיות הדוקה, מעורבת ואכפתית במיוחד בינינו", מעיין מתאר. מאז הוא לצדה, מכיר ומשלים כל פרט שקשור בחייה כמו גם במחלתה ומהווה את מהעמודים התומכים המשמעותיים בחייה.
"עם הקב משמאל, אנחנו טורפים את העולם",
לפני ארבעה חודשים השתחררה שחר מהצבא ומאז בני הזוג עוברים חוויות אתגריות בארה"ב, הונדורס וגואטמלה, כשבתכנון גם טיול באיי גלפאגוס, אקוודור וקולומביה. משם שחר חוזרת לישראל, להתכונן ללימודי רפואה.
"עם הקב משמאל, אנחנו טורפים את העולם", אומר מעיין. "עודדתי את שחר והיא עשתה שני כוכבי צלילה. ספארי מפרך, רכיבה על אופניים בפעם הראשונה אחרי הניתוח שהיא עברה, ואם כל זה לא מספיק אתגרי, גם טיפסנו על הר געש שגובהו 3,900 מטר. גם עכשיו אנחנו בעיצומו של טראק מטורף שלא מזכיר בכלום את המגבלה שלה", הוא מתאר בשמחה גלויה.
מבחינתה, השיא של החיים עוד לפניה. "אני חיה בעצימות גבוהה ונותנת את מאת האחוזים שלי. הנחישות הזו הגיעה גם משמונה שנים רצופות של כדורסל, שהגבירו כנראה את הנחישות הטבעית שלי", היא מצהירה. "כבר במיטה בבית החולים, אחרי שכרתו לי חצי אגן, התפתחו אצלי שתי תובנות מובילות: האחת - שהנכות לא תנהל לי את החיים והשנייה, ש-20 אחוז זה הגוף וכל יתר ה-80 הם הראש, ומשם אני יוצאת לדרך. יחד עם זאת," היא מקפידה להבהיר, "אני לא נלחמת בגוף שלי, וכשהוא מאותת לי להאט או לנוח, אני מצייתת לו. לצד זה שאני מאתגרת את עצמי, המסע המטורף הזה שאני עושה עם מעיין הוא הכי ניצחון שהמילה הזו יכולה לתת".
