רביע מלחם, הפיזיותרפיסט שמטפל בשורדי השואה
(צילום: אסף חן)
"אני כועס כששואלים אותי אם אני עומד בצפירה", אומר רביע מלחם, פיזיותרפיסט במעון ניצולי השואה במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, "זו דקה שאני חייב לעצור בה, שכולם חייבים לעצור בה". מלחם, 38, מערערה, מטפל בניצולי שואה בשער מנשה כבר יותר מ-12 שנה, והקשר המיוחד שנרקם בינו לבין ניצולי השואה המבוגרים אינו שגרתי. "אני מרגיש שאני מטפל בגיבורים", הוא אומר, "כשהם נפטרים, אני מתאבל עליהם כמו על בני משפחה".
מתי בפעם הראשונה נחשפת לניצולי השואה?
"במסגרת עבודתי ראיתי שיש קשישים שמקבלים שעות נוספות מביטוח לאומי ושאלתי את העובדת הסוציאלית שלנו, מירב, על מה ולמה. הבנתי שניצולי שואה מקבלים יותר אבל לא ידעתי למה. יום אחד נכנס אלי לחדר איש מבוגר עם בעיות בשורש כף היד. אני חושף את היד שלו ורואה את המספר. אמרתי לו בצחוק, 'אני רואה שיש לך קעקוע'. הוא הסתכל עליי ואמר לי, 'המספר הזה זה השם שלי, אחרי שהכניסו אותי למחנה'. הרגשתי שהוא נפגע ממני, שאני מתבדח איתו ולא יודע מה המשמעות של זה. אחרי שיצא מהחדר הרגשתי לא טוב עם עצמי. בחיים לא הייתי פוגע בו והמבט שלו נשאר איתי, למרות שהתנצלתי וביקשתי את סליחתו. לאחר מכן נכנסתי ליוטיוב והתחלתי לראות את הסרטונים. הלב שלי נעצר מרוב כאב, הלם וזוועה".
קראו עוד:
לא למדתם על השואה בבית הספר?
"נחשפתי לכל נושא השואה בשיעורי היסטוריה ועשיתי בגרות חמש יחידות, אבל מעולם לא עמדתי מול איש חי שיש לו מספר על היד ושהיה באושוויץ. קיבלתי מכה נפשית חזקה אחרי הפגישה עם אותו שורד. הגרמנים תיעדו את הכול, הם ממש התגאו בזה שהם רצחו יהודים. לא הבנתי איך אתה לוקח מישהו ומוחק אותו לגמרי, מצמצם את הבן אדם למספר. ככה נחשפתי לטרגדיה הכי גדולה של האנושות. ראיתי שופלים שהרימו גוויות עירומות וזרקו אותן לבור. אי אפשר לא לחשוב, אם זו הייתה חלילה אשתי או אחותי או אמא שלי, ואיך אפשר לשרוף אנשים חיים, ולהפריד בכוח ילדים מהאימהות שלהם, או כל הניסויים הרפואיים של מנגלה. אני צופה בסרטון אחרי סרטון ומתחיל להשתגע. יכול להיות שזה האנשים שאני מטפל בהם? האנשים שהיו שם? הרי כל אחד מהם ניצל בנס, אני מטפל בגיבורים.
"למחרת חזרתי אל אותו קשיש, לקחתי אותו ביד שלי ואמרתי לו, 'היום אתה מקבל יחס VIP'. עשיתי לו מסאז' מפנק, טיפלתי בו ותוך כדי גם שאלתי אותו על קורותיו, ואיך זה שהוא ניצל. הוא סיפר לי שעבד בעבודות כפייה כילד במסילות רכבת, ובגלל שהיה גבוה חשבו שהוא יותר מבוגר. אחד מהחיילים הנאצים ששמרו עליו הסתכל עליו כל הזמן, והוא היה בטוח שזהו, ברגע שנאצי היה מסתכל על יהודי הוא היה יודע שסופו קרב. הרעיבו אותם, הם היו כמו שלדים מהלכים. יום אחד החייל הזה קרא לו עם האצבע והוא ידע שכאן החיים שלו נגמרו, זו האצבע של מלאך המוות. אבל הקצין קרא לו לצד, ונתן לו תפוח אדמה וחתיכת שוקולד קטנה לאכול. הוא אמר לו שהוא מזכיר לו את הבן שלו - שיער בלונדיני ועיניים כחולות - ולכן, בזכות המראה שלו הוא ריחם עליו ונתן לו להישאר בחיים".
מאותו יום, מעיד מלחם, הניצולים הפכו להיות "חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי. זה לא רק טיפול קליני, זה קשר חזק הרבה יותר מאשר אי פעם. אני לא מוכן שיסבלו מאי נוחות אפילו לא לשנייה, תמיד אתן להם כבוד של מלכים. אני שואל אותם לשלומם והם לשלומי. אכפת לי מהם, כל תפיסת העולם שלי השתנתה לחלוטין".
תמיד מחביאים קצת לחם בצד
אתה עדיין רואה עליהם את הטראומות?
"הם תמיד משאירים קצת אוכל בצד, אולי משהו יקרה שוב. לפעמים אני פותח רדיו ובחדשות מדווחים על מלחמה או על פיגוע ואני שומע משפטים כמו, 'איך אנשים לא מעריכים את החיים, איך אנשים לא יודעים מה זה חיים'. משפטים כאלו שיוצאים מפיו של ניצול שואה זה אחרת לגמרי. כשאתה שומע מישהו שמספר שהוא ברח עם אבא שלו והם נאלצו להיכנס בלילה לנהר עם מים קפואים ואבא שלו אמר לו לקחת נשימה ולרדת מתחת למים כמה שיכול. מסביב יריות, ואנשים טובעים וצעקות ומוות. ובכל זאת, הוא עבר את הגדה ורץ לתוך היער וככה ניצל. או מישהו שסיפר על הפרידה מאמא שלו ברכבת. הוא ראה שלוקחים אותה בכוח והרכבת מתחילה לזוז ואמא שלו בוכה ומסתכלת עליו, והוא בוכה וצועק לה. עד היום תמונתה רודפת אותו, רגע הפרידה ממנה חרוט לנצח – סיפורים כאלו נשארים איתך".
"זה לא קשור לערבי או יהודי, זה קשור לבני אדם. אני חי איתם יום-יום כמעט כל ימות השבוע, ואני מחויב להבין את השמחות שלהם, העצבות שלהם, מה עושה להם טוב ומה פחות. והם מכירים בי בחזרה"
למלחם שני ילדים, בן ובת, בני שש ושנתיים. "איך אפשר להפריד בין אמא לילד שלה בצורה אכזרית שכזו", הוא אומר. "אם אני לא מדבר ורואה את הילדים שלי יום-יום, אין דבר כזה.
"הרגע שבו אתה פוגש ומטפל בניצולי השואה, זה רגע שבו כאדם אתה חייב להשיל מעליך את כל הכובעים של דת או גזע, וללבוש את גלימתו האנושית", אומר מלחם. "זה לא קשור לערבי או יהודי, זה קשור לבני אדם. אני חי איתם יום-יום כמעט כל ימות השבוע, ואני מחויב להבין את השמחות שלהם, העצבות שלהם, מה עושה להם טוב ומה פחות. והם מכירים בי בחזרה, שואלים אותי לא פעם מה איתי, קוראים אותי".
הרבה כבוד למבוגרים
אביו של מלחם היה מזכיר בבית ספר ואימו עבדה כמורה מחליפה. יש לו אח אחד וארבע אחיות. "כולם אקדמאים", הוא אומר. "אח אחד מנהל בית משפט, אחות רוקחת ושלוש אחיות מזכירות בית ספר. בתרבות שלנו יש כבוד גדול למבוגר".
כבוד באיזה מובן?
"אבא שלי השריש בנו תמיד שצריך לתת כבוד למבוגר ממך. בתקופת ילדותי היה כבוד להורים. הסבא רבה שלי היה 'ל'כביר', קצת כמו מוכתר הכפר, שמשמש בתפקיד של מגשר. עד היום זוכרים בכפר את הסבא רבה שלי בכבוד ומשייכים אותי אליו למרות שלא הכרתי אותו. פעם היה לאנשים כאלו מעמד גבוה ומכובד, על המנגל שלו היו פותרים את כל הסכסוכים - בין חמולות, גירושים. אם הוא היה מתערב, היו מקשיבים לו, לא כמו מה שקורה היום. אנחנו בוכים על הדור שעושה מלחמות, על האלימות. אם אתה מנסה להגיד משהו לנכד, הוא אומר לך שלא תתערב או מקלל. מה שקורה היום עם הצעירים בכפרים זה קשה מאוד.
"אותי חינכו שאם אני נוסע עם מבוגר, הוא יושב תמיד קדימה ואני מאחור. אני גם לא אשב מולו רגל על רגל. אם הולכים לחתונה - הוא נכנס קודם, יש ממש היררכיה. עד היום, אם הוא מתכופף לרכוס שרוכים, אני מיד אעזור לו, ואם יש לו בדיקה בבית חולים, אני אקח אותו למרות שאני עסוק בעבודה".
את ההכשרה המקצועית שלו עשה בירדן, במשך ארבע שנים. "בשנה ב' התחלנו להתמחות גם בגריאטריה ונחשפתי בפעם הראשונה לעולם השיקום. התחלתי להבין שיש עולם שלם של איכות חיים, ואם אתה משלב פיזיותרפיה, התעמלות, תנועה - פתאום אנשים קמים על הרגליים ואפילו חוזרים לנהוג.
"כשסיימתי לימודים ב-2006 וחזרתי לכפר, לא הייתה מודעות לנושא השיקום. הלכתי לאנשים זקנים בשכונה, כאלו שלא היה להם אף אחד וסבלו מבעיות גריאטריות, והתחלתי לעזור להם ולתרגל איתם את כל מה שלמדתי. איך קמים מישיבה לעמידה, איך הולכים לשירותים, איך מסתרקים עם קרע בכתף. למדתי שלמבוגרים יש קשר אלוהי, הם היו כל כך אסירי תודה שמישהו בא לעזור להם לשוב ולחיות כמו בני אדם, במקום שייזרקו במיטה יום וליל. הם היו שמים יד על הראש ומברכים אותי. מאוחר יותר, כשהכרתי את הניצולים, הבנתי שככה מברכים יהודים ביום שישי לפני הקידוש".
שומע מוצרט בפעם הראשונה
בנוסף לעבודתו במעונות שער מנשה, מלחם מטפל בניצולי השואה גם במרכז יום לקשיש בגבעת אולגה. "דרך הניצולים נפתח לי עולם תרבותי עשיר שלא הכרתי קודם", הוא מספר. "למשל, אם אני פוגש ניצול שואה מאירופה שמגיע לטיפול והוא מדוכא, מסוגר ושקט, ופתאום הוא מבקש ממני לשים את השישית של בטהובן. וכך אני, שרגיל למוזיקה מזרחית ולסגנון אחר לגמרי – נחשף בפעם הראשונה למוזיקה קלאסית, ולומד שיש עוד סימפוניות, ויום אחר הוא מבקש לשים מוצרט, ואני אומר לעצמי, איזה גאון, כמה יצירות יפות הוא הספיק לכתוב. אנחנו מקשיבים למוצרט, והוא מזמזם עם המנגינה ורואים כמה שהוא נהנה, ואני מתרגש ביחד איתו. הניצולים האלו מלאי ידע, אם היו להם חיים רגילים, אולי הם היו מתקנים הרבה דברים בעולם עם המוח שלהם".
נפגשת גם עם ניצולים יוצאי צפון אפריקה?
"כן, בעיקר מלוב ועירק. מטבע הדברים החיבור איתם היה קל יותר כי השפה הערבית משותפת. הם היו מסתכלים עליי ואומרים לי שאני מזכיר להם את השכנים הערבים הטובים, כך אמרו, שהיו להם בילדות. לא פעם סיפרו לי על הפרעות ועל האונס והמכות, ואישה אחת מלוב שסיפרה איך הם עשו לחם מחול, מהאדמה, כי היה רעב, דברים מטורפים. כששאלתי בהתחלה, למה לא ניסיתם לברוח מהמחנה, אמרו לי: בטח שאנשים ניסו. בבוקר כל הגדר הייתה מלאה גופות מחושמלות.
"הייתה ניצולת שואה אחת, לא אשכח אותה, חנה גואטה ז"ל, שהחלום שלה היה שישימו לה הינומה על הראש, כמו ששמים לכלה. היא התחתנה במלחמה ולא היה בד לתפור לה הינומה. חנה הגיעה מלוב וסיפרה על רדיפות קשות ופרעות. היא עברה ממחנה למחנה, סבלה רדיפות, עוני ורעב עד שהצליחה לעלות לארץ. שאלתי אותה - איך זה יכול להיות שהשכנים הערבים שאכלת ושתית איתם השתגעו ככה? והיא אמרה שככה זה היה. למחרת אותו יום שסיפרה לי על החלום שלה ללבוש הינומה, הגעתי לעבודה ובישרו לי על מותה.
"כשהם נפטרים כואב לי הלב, אני מתאבל עליהם כמו על בני משפחה לכל דבר. לא פעם הלכתי גם ללוויות יהודיות, בפעם הראשונה. אנשים מסתכלים עליי, מזהים שאני מהמגזר ולא מבינים מה אני קשור, אבל אני קשור, אני מכיר את הניצול, מכיר את המשפחה שלו והוא חסר לי. האנשים האלו הם ההשראה שלי, חשבתי לא פעם לכתוב ולתעד אותם תוך כדי, אולי אפילו לצלם אותם מדברים.
להגיע לאדם דרך המגע
"המגע זה הכי קרוב שאפשר להגיע לניצולי שואה, במיוחד לאלו שלא מדברים", מסביר מלחם. "אני מגיע אליהם דרך המגע. יש אדם בתוך האדם, אני לא שוכח את זה. הנפש חסומה כל כך מרוב שסבלה ורוב האנשים לא מסוגלים לדבר כבר. כשאני לוקח יד של מישהו, מלטף אותו, נותן לו יד, מכבד את ההיסטוריה שלו, את הסיפור שלו ממקור ראשון, זה אחרת לגמרי.
"המגע שלי איתם תמיד אדיב ועדין מאוד בהתחלה, אני לא רוצה להלחיץ או להבהיל. אחרי המגע הראשון, הם נפתחים ומתחילים לשחזר חוויות, וככל שאתה נכנס לעומק אתה עומד ככה בדממה ומסתכל, יש לי גיבור פה מולי וזו כבר זכות לעבוד איתו.
"אחרי טיפול אני רואה שלפעמים האצבעות קצת יותר טובות, הוא מרגיש יותר טוב, ולא פעם שם את היד על הראש שלי ומברך אותי בברכות של יהודים דתיים. אני מתכופף ומקבל את הברכה, כי היא באה מתוך הלב, אל תוך הלב, זה מזכיר לי גם את הברכות אצלנו במגזר, בילדות".
להפסיק את משחק הכאב
אתה נתקל מדי פעם בתופעות של הכחשת שואה במגזר?
"אם אני שומע אנשים שמזלזלים או מטילים ספק במספרים או בעובדות, זה מכעיס אותי מאוד ואני מיד מתקן אותם. מול כזו טרגדיה צריך להרכין ראש. גם אם מישהו משווה בין השואה לבין ה'נכבה' זה לא ראוי. ברור שאם יבוא זקן שגר בלבנון ויגיד לי שהיה לו פה בית בכפר ומשפחה, אני אתחבר לכאב שלו, אבל לא משווים בין כאב לכאב. מי שרף אימהות מול ילדים? הגרמנים, האומה הכי 'תרבותית' כביכול, הכי נאורה. מרגיע אותי שערבים לא עשו את זה.
"כשאני שומע על משחק כדורגל בין סכנין לבית"ר ירושלים והם צועקים שם 'מוות לערבים' זה כואב לי. הם שרים 'שיישרף לכם הכפר' ואני שואל - אם הגרמנים היו שרים את זה ליהודים, מה הייתם אומרים? היהודי והערבי צריכים להפנים את הכאב ולעשות את הכול בשביל לא להחזיר כאב אחד לשני. צריך להפסיק את משחק הכאב הזה כבר אחת ולתמיד".
"המסר שלי הוא שאנחנו צריכים לעשות מאמץ להכיר את האחר, כי אנחנו חיים יחד באותה ארץ ואנחנו מחויבים ללמוד מההיסטוריה. זו תהיה טיפשות לא ללמוד את השיעור הכי חזק שהשואה השאירה לנו, שגזענות היא הבסיס לפשע הנורא הזה"
לפני כשנתיים הפיקו בשער מנשה תעודות ביומטריות חדשות לניצולי השואה. "התעודות שלהם כבר היו מפוררות לגמרי", אומר מלחם, "וחלק גם איבדו אותן. כל העניין היה קשה מאוד לוגיסטית כי הם לא נגישים. פנינו לרשויות, למשרד הפנים, העו"סית שלנו כתבה מכתבים ותיארה את מצבם, אבל לא הצלחנו. בסוף פניתי לד"ר אחמד טיבי וביקשתי ממנו שיעזור לנו מול הרשויות. הוא פנה למנהל המחוז במשרד הפנים, גם הוא בחור מהמגזר, וככה הצלחנו.
"אני למדתי המון מהנאום ההיסטורי של ד"ר טיבי ביום השואה בשנה שעברה", אומר מלחם. "אני מושפע ממנו ואני שמח וגאה שאני נמצא באותו צד שבו נמצאים אינטלקטואלים ערבים בולטים שיצאו חוצץ נגד תופעות של הכחשת השואה במזרח התיכון ובמקומות אחרים בעולם. אנשים כמו מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם, אליאס ח'ורי, אדוארד סעיד, אליאס סנבר ואחרים. בסוף הנאום שלו הוא מצטט את ניצול השואה, הפסיכיאטר ד"ר ויקטור פרנקל, שכתב שאחרי השואה: אנחנו יודעים למה האדם מסוגל, וטיבי עצמו הוסיף, שהשואה היא תוצר אנושי, הוכחה נוספת לכמה לא אנושית יכולה האנושות להיות.
"חוויית השואה היא חוויה אינסופית שלא דומה לשום דבר, וגם אחרי שאחרון הפושעים הנאצים יחלוף מהעולם, השואה תישאר עם ניצולי השואה. המסר שלי הוא שאנחנו צריכים לעשות מאמץ להכיר את האחר, כי אנחנו חיים יחד באותה ארץ ואנחנו מחויבים ללמוד מההיסטוריה. זו תהיה טיפשות לא ללמוד את השיעור הכי חזק שהשואה השאירה לנו, שגזענות היא הבסיס לפשע הנורא הזה".
רוצה לבקר באושוויץ
מלחם רוצה לבקר יום אחד באושוויץ. "אני רואה את העצב, את הדמעות, יודע מה הם עוברים ביום השואה, אני מרגיש את הצער שלהם".
אתה לא חושש מביקור כזה?
"אנשים שחזרו מביקור באושוויץ אמרו שהם עברו שם חוויות קשות, אבל לדעתי חשוב לצאת לשם. צריך להתחבר עם הכאב, חשוב לזכור להיות הומני, להשיל מעליך את כל הכובעים הדתיים והלאומניים ולהשאיר את האדם עצמו. זה מה שהשואה מלמדת אותנו".
לילדים שלך תספר על השואה?
"בוודאי שאספר להם, כשיגדלו, כמובן בעדינות ובהתאמה לגיל שלהם. כשיש צפירה בבית אני עומד, מרכין ראש ומבקש מהמשפחה כולה לעמוד ביחד איתי, מתוך כבוד והשראה".
