אני שוכבת בחושך, החושים שלי מחפשים גירוי כלשהו להיאחז בו אך לשווא. אני צפה במי מלח חמימים בטמפרטורה שכל כך קרובה לטמפרטורת הגוף שלי, שאיני יודעת היכן הגוף נגמר והיכן המים מתחילים. לאחר זמן מה החושים שלי משתתקים, והפוקוס פונה פנימה. מעתה כל מה שאני מודעת אליו הוא הנשימה שלי, והפעימות הרמות במפתיע של הלב שלי.
אני נמצאת בתוך מכל ציפה סגור, והמטרה היא לנסות להגביר את יכולות האינטרוספציה שלי. על פי ריכוז הולך וגדל של מחקרים, תחושות אינטרוספטיביות - שמקורן בגוף ומגיעות מהרקמות, האיברים והכימיקלים שמסתובבים בזרם הדם - מחזיקות במפתח לא רק לרווחה נפשית טובה יותר, אלא גם לטיפולים חדשים ומהפכניים למצבים רפואיים נפוצים אך קשים לטיפול, כמו דיכאון, חרדה או הפרעות אכילה. כיום כבר מתנהלים כמה ניסויים קליניים, וייתכן שאנו עדים לשינוי כיוון שבמהלכו הנטייה של תחום בריאות הנפש להתמקד במוח בלבד תהפוך לנחלת העבר, ותציע תקווה חדשה למיליוני אנשים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשנים האחרונות התברר שכדי להבין באמת את בריאות הנפש, חייבים להביא בחשבון את האופן שבו המוח מתייחס למה שקורה מתחת לצוואר. ההישרדות של כל בעל חיים תלויה ביכולת שלו לזהות שינויים פיזיים שמאותתים על איום ולנקוט פעולה מתאימה כדי להחזיר את הדברים למסלולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אינטרוספציה היא מעין חוש שישי, ופירושה היכולת לזהות שינויים גופניים, החל מפעימות לב ועד לשינוי בריכוזים של הורמונים מסוימים בדם, ואת הביטוי הפסיכולוגי שלהם כתחושות ורגשות. תחושות הגוף המשתנות הללו מתמזגות בתוך המוח, ומזינות את המצב הנפשי וההתנהגותי שלנו, במודע או שלא במודע, עם השפעה על כל מחשבה ורגש שיש לנו. "אינטרוספציה היא בסיס לכל תהליך מוחי והתנהגותי שיש", אומר הוגו קריצ'לי, מדען מוח מאוניברסיטת סאסקס שבבריטניה, החוקר את התחום.
הסיבה לכך שבדרך כלל איננו מודעים למערכת מקיימת חיים זו, היא שרוב הזמן המסרים האינטרוספטיביים נמצאים מתחת לרדאר של התודעה. הם יכולים לפרוץ את סף התודעה - ואכן עושים זאת - כשמתעורר מצב שמצריך תגובה, וכך מניעים אותנו לחפש אוכל כשהבטן שלנו מקרקרת או להיערך לריצה כשאנחנו מרגישים פרץ של אדרנלין.
אולם גם כאשר הם מתגלים ברמה הלא מודעת, האותות הללו יכולים להשפיע על הדרך שבה אנו חושבים, מרגישים ומתנהגים. חלק מהמדענים מאמינים ששילוב האותות שנעשה במוח, והפרשנות שהוא נותן להם, הם אלה שמייצרים את תחושת העצמי. כלומר, שיש "אני" יחיד שחי ברגע זה וחווה את העולם בזמן אמת, והם הסיבה לכך שלכל שינוי בסטטוס קוו יש השפעה רבה על האופן שבו חוויה תרגיש לי חיובית או שלילית. התוצאה רלוונטית במיוחד לבריאות הנפש. אם רגשות ותחושות נבנים על סמך תחושות גופניות, יש אפשרות שאותות גופניים מוטעים או פרשנות מוטעה שלהם במוח אחראים על התעוררות תחושות של מצוקה רגשית.
האתגר בפענוח הסוגיה הוא שמסלולי המוח-גוף המעורבים בה מסובכים עד אימה. הגוף עמוס בחיישנים ובקילומטרים של מסלולים עצביים המחברים את האיברים זה לזה ולמוח. הגוף והמוח מתקשרים באופן דו-סטרי וכל אחד מגיב לאחר ומתכוונן בהתאם. כל הקקופוניה הזו משודרת דרך מגוון עצום של מקצבי זמן, החל מפעימות קצב הלב לשנייה ועד לשינויים בהורמונים ובכימיקלים אחרים בזרם הדם על פני דקות או שעות.
כדי להבין את כל המידע הזה, המוח מפעיל מידה מסוימת של ניחוש, ומסתמך על קיצורי דרך מנטליים המבוססים על חוויות העבר. "עיבוד מנבא" כזה הוא הסבר מקובל לאופן הפעולה הכללי של המוח: ניחוש מיטבי על סמך מה שקרה בהזדמנויות קודמות, השוואת התחזית עם המידע המגיע מהחושים, והתערבות במקרים של חוסר התאמה בין השניים.
בריאות הנפש נכנסת לתמונה משום שאנשים שונים מאוד זה מזה, לא רק בתחזיות שהמוח שלהם עושה, אלא גם ברגישות הפיזיולוגית שלהם לשינויים גופניים ובסף שבו אותות לא מודעים חוצים את סף המודעות. הדרך שבה אנשים יגיבו לאותות הללו והמשמעות שייתנו להם - באים לידי ביטוי במצבים שונים של בריאות הנפש.
דוגמה לכך היא אנורקסיה, מחלה שידועה לשמצה בעמידות שלה לטיפולים ואשר מבין כל מצבי בריאות הנפש, שיעור התמותה בה הוא הגבוה ביותר. אחד ההיבטים שקשה במיוחד לטפל בו הוא התחושות האינטנסיביות והלא נעימות של אוכל במעיים לאחר האכילה. "הייתי כל כך מודעת לאוכל שבתוכי שהיה לי קשה ללכת... איך אפשר לזוז כשכל הדבר הזה בתוכי?", מספרת סוזן ברטון, שכתבה את הספר Empty על הזיכרונות שלה כחולת אנורקסיה.
סקרנותו של סאהיב חלסה, פסיכיאטר במכון Laureate לחקר המוח בעיר טולסה שבאוקלהומה, התעוררה בעקבות חולת אנורקסיה שסיפרה לו שהשהייה במכל ציפה העלימה את אותה תחושה לא נעימה בבטן. "היא הרגישה שזה המקום היחיד שבו היא יכולה לעכל אוכל בנוחות", אומר חלסה. הדבר נשמע לו הגיוני כיוון שטיפול בציפה יכול לעזור בהעלמה סלקטיבית של קלט אינטרוספטיבי מסוים. חלסה החליט לחקור את הרעיון יותר לעומק, כטיפול לאנשים שאובחנו עם אנורקסיה.
במחקר שנערך בשנה שעברה, מצא חלסה כי בתום ארבעה טיפולים שבועיים במכל ציפה, הופחתו המסרים האינטרוספטיביים מהמעיים. "אנשים חשים את פעימות הלב והנשימה שלהם בצורה אינטנסיבית יותר כשהם צפים, אבל לא את הבטן שלהם", הוא מסביר. המשתתפים דיווחו גם על דירוג נמוך יותר בתחושות חרדה וחוסר שביעות רצון בעקבות הציפה, אם כי השפעות אלה לא נותרו לאורך זמן.
רגישות יתר לאותות הגוף יכולה להיות בעייתית גם לסובלים מהפרעת חרדה כללית, מצב שמקושר לדאגה חסרת שליטה ולתחושת אימה כמעט קבועה. כדי להעמיק לחקור מצב זה, חלסה נתן איזופרוטרנול למתנדבים שסבלו מחרדה כללית. זו תרופה שמתנהגת כמו אדרנלין, אך אינה חוצה את מחסום הדם-מוח. המשמעות היא שאפשר יהיה לזקוף כל שינוי במצב הרגשי לאחר נטילת התרופה לתחושות הגוף ולא להשפעה ישירה על הכימיה של המוח.
חלסה מצא שמינון האיזופרוטרנול שהיה דרוש כדי להעלות את קצב הלב והחרדה היה נמוך בצורה מובהקת באנשים עם הפרעת חרדה כללית מאשר בקבוצת ביקורת. התוצאה מציעה שגופם של הסובלים מחרדה נמצא במצב היערכות כזה, שהם מגייסים את תגובת "הילחם או בְּרַח" כבר ברמה נמוכה יחסית של איום נתפס. ברגע שתגובת "הילחם או ברח" יוצאת לדרך, עצם העובדה שקצב הלב מוגבר גורמת למוח להיות רגיש יותר לאיום, ונוצר מעגל קסמים אכזרי של איתותים גופניים פעילים יתר על המידה, ופרשנות שלילית המגבירה את הרגישות האינטרוספטיבית.
בניסויים שערכו קריצ'לי ושרה גרפינקל, הם מצאו כי הצגת תמונות מפחידות בשלב התכווצות הלב גורמת לכך שהן ידורגו כמאיימות יותר מאשר כאשר אותן תמונות הוצגו בשלב ההרפיה של הלב. ממצא זה מציע שדפיקות לב מהירות עשויות להביא לכך שמצב רע ייתפס כחמור יותר. "עצם השהייה בעירור תמידי כזה, פירושה שעיבוד הפחד וזיכרונות הפחד מוגברים", אומרת גרפינקל.
אחת הדרכים האפשריות לשבור את המעגל היא לנתק את הקשר בין מערכת הלב וכלי הדם לבין עיבוד הפחד במוח. רעיון זה נבדק על אנשים עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD), שבה תגובת יתר של "הילחם או ברח" מובילה לדופק מהיר, נשימה מהירה ותסמיני פניקה מתישים אחרים, במצבים שבאופן אובייקטיבי לא נשקפת בהם סכנה. ניסוי קליני בתרופה להורדת לחץ דם בשם לוסרטן כטיפול ב־PTSD מתנהל בימים אלה בבתי חולים ברחבי ארה"ב. הרעיון הוא שהפחתת תגובת היתר הקרדיווסקולרית (כלומר, של הלב ומערכת כלי הדם) אצל אנשים עם PTSD, תשפר את הסיכוי שיצליחו להירגע לפני שמעגל הקסמים יצא משליטה.
גישה נוספת בעלת פוטנציאל היא לעזור לאנשים ללמוד כיצד לפרש מחדש את תחושות הגוף שלהם, וכך לשפר את הסיכוי שלהם לווסת את רגשותיהם. מחקרים הראו שבעיות באינטרוספציה מתעוררות לא רק כאשר אותות הגוף אינם מדויקים, אלא גם כאשר הם משולבים בפרשנות שלילית. בעיקר כשמדובר בחרדה, השילוב של יכולת נמוכה לזיהוי מדויק של אותות הגוף עם הנטייה לצפות שדברים רעים יקרו הוא בעייתי במיוחד, ויצית גם הוא מעגל קסמים אכזרי.
קריצ'לי ביקש לחקור אם טיפול בבעיה הזו יעזור להפחית חרדה אצל אוטיסטים. קבוצת אוכלוסייה זו חווה חרדה בשיעור של עד פי חמישה משיעורה באוכלוסייה הכללית, וטיפולים קוגניטיביים או קבוצתיים לרוב אינם מתאימים לה. בניסוי קליני שכלל יותר מ-100 אנשים עם אוטיזם, אומנו המשתתפים להקשיב טוב יותר לפעימות הלב שלהם. בחלק מהמקרים הדבר נעשה באמצעות ספירת פעימות הדופק, ובחלק באמצעות תרגיל שביקש מהמשתתפים לזהות האם צליל צפצוף שהושמע להם מסונכרן עם פעימות הלב שלהם.
האימון כלל גם פעילות גופנית קלה שנועדה להגביר את קצב הלב ולאפשר להם ללמוד לזהות זאת בסביבה בטוחה ולא מאיימת. "הם הצליחו להביא את עצמם למצב שבו הם מרגישים את דופק הלב שלהם, ואז להירגע בהדרגה בתוך שהם עדיין מרגישים את הדופק וקשובים אליו", אומר קריצ'לי.
נראה היה שהמודעות הגוברת לדפיקות הלב הספיקה כדי לנתק את הקשר להתגברות חרדה. המשתתפים דיווחו על ירידה משמעותית בדירוגי חרדה במשך שלושה חודשים, ובערך שליש מהם יצאו מהטווח של הפרעת חרדה קלינית. אותות פעימות לב אינטרספטיביות דורגו כפחות פולשניות, ואנשים דיווחו שהם מסוגלים להכניס את התחושה להקשר בצורה טובה יותר. "כשאני מבחין בהשפעות החרדה על הגוף שלי, אני יותר מודע להן ומסוגל להרגיע את עצמי שזו רק תגובה פיזית. השתפרתי בנשימות עמוקות ובניסיון להאט את הנשימה ואת קצב הלב שלי", אמר אחד המשתתפים.
לאור התוצאות המוקדמות אך המבטיחות הללו, התקווה היא שאפשר יהיה להרחיב את האימון למצבים רפואיים נוספים. למשל, אפשר יהיה להשתמש בו כדי להתמודד עם אכילת יתר רגשית, אשר נקשרה גם היא לבעיות באינטרוספציה.
קבוצה נוספת שתוכל להפיק מכך תועלת היא אנשים עם ניידות יתר במפרקים, תופעה שבה טווח תנועת המפרקים חורג מהרגיל. התופעה משפיעה על כמעט אחד מכל חמישה אנשים, והפרעות חרדה ופניקה שכיחות יותר באופן משמעותי בקבוצה זו שנקשרת גם לכאבים כרוניים, עייפות והפרעות אכילה.
"למצבי בריאות הנפש, במיוחד לאלה שמעורבת בהם מידה מסוימת של הפרעה רגשית, יש מנגנוני אינטרוספציה חריגים, ולכל טיפול המכוון לגוף יש יכולת לסייע בטיפול במצבים כאלה. אני באמת מאמינה שיש פה פוטנציאל למהפכה בטיפולי בריאות הנפש"
הגמישות הקיצונית של המפרקים מקורה בצורה גמישה יותר של הקולגן, שנמצא גם בכלי הדם. הקולגן הגמיש בכלי הדם גורם לדם להצטבר ברגליים התחתונות, ולכן מאלץ את הלב לפעום מהר יותר כדי לשמור על לחץ הדם. הדופק הגבוה יכול להתפרש כחרדה גם כשלא מזהים סיבה ברורה לדאגה. ג'סיקה אקלס, גם היא מאוניברסיטת סאסקס, חוקרת כעת אם אימון אנשים לפרש את האותות הללו בצורה שונה עשוי להניב הקלה מסוימת.
בד בבד יש ניסיון לפתח דרכים ישירות יותר להרגעת הגוף. עצב הוואגוס הוא חלק ממערכת העצבים הפאראסימפתטית, האחראית להחזרת גוף מעורר מסטרס בחזרה לנקודת המוצא הרגועה. גירוי חשמלי של עצב הוואגוס באמצעות שתל בצוואר, נמצא כמפחית תסמינים של חרדה ודיכאון אצל אנשים עם אבחנה קלינית של חרדה ודיכאון. דרכים לא פולשניות לגירוי העצב נמצאות כעת בפיתוח, אם כי עד כה לא הצטברו מספיק עדויות מוצקות ששיטה לא פולשנית תסייע למצבים נפשיים.
הבנה מעמיקה יותר של מורכבות האינטרוספציה תעזור גם לטיפולים עתידיים. חלסה עובד על דרך לחקור את רגישות המעיים בהפרעות אכילה, וכיצד היא מתבטאת במוח. הוא תכנן קפסולה רוטטת שאפשר לבלוע ולהשתמש בה כהתקן למדידת רגישות המעיים. בשילוב עם אלקטרואנצפלוגרפיה - בדיקה המודדת פעילות מוחית באמצעות חיישנים המוצמדים לקרקפת - אפשר יהיה לבצע מיפוי של הבדלים אפשריים בתגובת המוח לתחושת המעיים.
ניסוי שנעשה על 40 מתנדבים בריאים הראה שתפיסת הקפסולה הרוטטת התחזקה ככל שעוצמת התנודות התגברה, ונמצאה במתאם עם פעילות מוגברת בחלקים במוח שנחשבים כרשת זיהוי של אזור הקיבה. חלסה עובד על ניסוי באנשים המאושפזים עם אנורקסיה כדי לראות אם הבדלים ברגישות המעיים שלהם ינבאו את סיכויי ההחלמה שלהם בטווח הארוך. המטרה הסופית תהיה למצוא דרך התערבות שתשפר את סיכויי ההחלמה.
חלסה מקווה שבסוף הדרך נבין אינטרוספציה כל כך טוב עד שנוכל "לעבור את התהליך לפי שלבים, ולזהות היכן במערכת העצבים נמצאת הבעיה", הוא אומר. ברגע שקל יותר לזהות היכן מתעוררות בעיות, אפשר גם לפתח טיפולים חדשים. ככל שנצבור יותר ידע על איך לבצע את ההתערבות בעצמנו, כך יתרחבו האפשרויות לטיפול עצמי, שבתורו ישפר את הבריאות הנפשית שלנו. טיפול כזה יכול להיות מכל ציפה או קפיצות אינטנסיביות שילמדו אותנו להכיר את התחושה של דופק לב מאומץ, ואז להשתמש בנשימות עמוקות כדי להרגיע אותו.
אף שטיפולים אינטרוספטיביים מוכחים נמצאים עדיין רק בשלבים הראשוניים, גרפינקל מאמינה שתם ונשלם העידן שבו נהגו להתעלם מתפקיד הגוף בבריאות הנפש. "למצבי בריאות הנפש, במיוחד לאלה שמעורבת בהם מידה מסוימת של הפרעה רגשית, יש מנגנוני אינטרוספציה חריגים, ולכל טיפול המכוון לגוף יש יכולת לסייע בטיפול במצבים כאלה. אני באמת מאמינה שיש פה פוטנציאל למהפכה בטיפולי בריאות הנפש", היא אומרת.
כולנו יכולים לחדד את החושים האינטרוספטיביים שלנו:
מדיטציה: יש סגנונות מדיטציה המשפרים קשב לאותות גופניים ולהרפיה שלהם, כמו למשל מיינדפולנס, ויכולים לפעול כנגד אותם מסלולי גוף-נפש חמקמקים התורמים לחרדה.
גירוי עצב הוואגוס: דרכים לעשות זאת בעצמכם יכללו נשימה בקצב של שש נשימות לדקה, התזת מים קרים על הפנים או עצימת עיניים ולחיצה עדינה במיוחד על גלגלי העיניים.
הזזת הגוף: אורח חיים יושבני מותיר אותנו מנותקים מהאותות הגופניים שלנו. העלאת דופק הלב וקצב הנשימות באמצעות פעילות גופנית יכולה לסייע להעלאת הרגישות בצורה מבוקרת, וללמד כיצד לפרש אותה נכון לפי ההקשר.
ציפה: מכלי ציפה מנטרלים מידע חושי חיצוני ועוזרים לכם להתכוונן לקצב הלב והנשימה שלכם. הם יכולים גם להפחית אי-נוחות במעיים שהיא חלק מהפרעות אכילה.
