קיבוץ בית השיטה, קיבוץ גדול, חזק, תוסס ושמח, שהיו שכינו אותו "בית השירה", איבד במלחמת יום הכיפורים 11 מבניו. אבל גדול נפל על הקיבוץ. מלחמה ארוכה שגבתה מחיר כבד מתושביה. אלפי אלמנות, אלפי יתומים אלפי הורים שכולים. שבר גדול בבית השיטה, שבר גדול בכל המדינה.
אם בית השיטה כונתה בעבר "בית ה-ש": השיטה, השירה, השיריון... אז לאחר המלחמה, היא קיבלה מיצוב חדש. בכל הזדמנות שמוזכר הקיבוץ, בהקשר כלשהוא, ידאגו אנשים ואף כלי תקשורת, לציין שבית השיטה, הוא הקיבוץ בו נפלו הכי הרבה חללים בתנועה הקיבוצית, הכי הרבה חללים בני אותה קהילה...הכי הרבה.
"בכל מקום שאני פוגשת אנשים ששומעים שאני מבית השיטה מיד מציינים את מלחמת יום כיפור ומספר הנופלים". ציינה אחות שכולה, שעברה לקיבוץ אחר לפני שנים רבות.
רגע לפני המלחמה
יום שישי, ישיבת מזכירות שגרתית. חודש קודם לכן, אריק שרון, נותן הרצאה לחברי המשק וטען שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר ושהצבא חזק מאוד. איש לא העריך שצפויה סכנה, והחברים בקיבוץ היו שאננים, סיפרה בזמנו שורי מיינרט ז"ל, מזכירת החברה באותה תקופה. את ישיבת המזכירות הפריע צלצול טלפון, ביקשו להודיע לאחד הבנים להתגייס ולהגיע מיד לנקודת איסוף. אף אחד לא מיהר להודיע, לא חשבו שזה באמת דחוף, עשו זאת רק בסיום הישיבה. שאר החברים התכוננו לאסיפה השנתית של יום הכיפורים בה יגבשו תוכנית לקיבוץ, לשלוש שנים קדימה.
ביום הכיפורים בשעה 11:30 התקבלה הודעה ממזכירות הקיבוץ המאוחד שעומדת לפרוץ מלחמה, לפיה, על בית השיטה להיערך לקלוט את החברים שיפונו מקיבוץ מרום גולן. במשק עוד לא הייתה אווירה של מלחמה, התחילו גיוסים בודדים.
בשעה 14:00 בדיוק בשעה כשהייתה אמורה להתחיל האספה השנתית הודיעו ברדיו שפרצה מלחמה. התקיימה ישיבה דחופה של המזכירות, חלק מבעלי התפקידים כבר גויסו, ומינו לכל בעל תפקיד מחליף. בזמן הזה כבר החלו להיכנס רכבים צבאיים לבית השיטה לגייס את החברים. התחילו לגייס את חיילי השריון, רק יותר מאוחר הגיעו אוטובוסים לאסוף את הצנחנים. חלקם הספיקו להיפרד מבני המשפחה וחלקם רצו לאוטובוסים עם הנעליים ביד.
בית השיטה נשארה עם נשים, הורים מבוגרים, והרבה ילדים. לתוך הקהילה הזו, הצטרפו כ-200 מנשות וילדי קיבוץ מרום גולן. ילדי בית השיטה הצעירים, עברו לישון במקומות חלופיים, עובדות המטבח נקראו להיערך להגדלת מספר האוכלים. ילדי התיכון התגייסו להכין לאורחים מיטות ומזרנים, לכסות במצעים.. הייתה אווירה של עשייה נמרצת, לא היה רגע לתהות מה קורה, בעיקר בפן האישי והרגשי.
השמועות על הנופלים
"דאגתי לכנס את האנשים כל ערב בחדר האוכל, כדי שיהיו יחד, לחזק, ללכד. הכנתי מודעות מעוצבות על תוכן המפגשים, ואז עוד ידיעה על חלל, ועוד חלל", תיארה אפרת שלם, רכזת התרבות בתקופת המלחמה. כל הקיבוץ עבר לכוננות ספיגה אחרי שהודיעו על החלל החמישי. ההודעות היו דחוסות. לבסוף הגיעו 11 הודעות, חלקן על חללים וחלקן על נעדרים באותם ימים, שנודע בהמשך כי אינם, ועוד חמישה חללים של קיבוץ מרום גולן.
תמנע הורוביץ ודינה אסף הוציאו דפי מידע על הנעשה, "יומני האינפורמציה". חוסר הוודאות גרם לחוסר ביטחון, ודפי המידע סייעו לאנשים, לשמור על שליטה.
על השמועות כבר דובר הרבה, כולם ידעו על הנופלים דרך חיילים מהיחידה, הפלוגה או הגדוד, שבעצמם התקשו להכיל. אך עד שלא הגיעה הודעה רשמית, נשמרה התקווה. התקווה שאולי זו הייתה סתם שמועה. החברים התאמצו לשמור את השמועות בסוד, שחלילה לא תגיע להורים או לאישה.
גיל דויד קיבל את ההודעה על נפילת אחיו גרשון דוד ז"ל, בהפסקת האש הראשונה בהיותו במבואות איסמעיליה מעבר לתעלה סואץ. "אחיך נהרג", הודיעו לו. "איזה אח, שאל..". מאחר וגם גרשי וגם יצחק המכונה "דיוויד" לחמו. המודיע לא ידע. כאשר הגיע לבית השיטה מצא את הוריו בדירתם, ולידם הצטופפו חברים שבאו לנחם. גיל נשאר זמן קצר ומהר לחזור ליחידה, כדי לא לפגוש בחברי הקיבוץ שידע על בני משפחתם שנפלו, אך הם- טרם קיבלו את ההודעה על כך.
היו מבני המשפחות שניחשו שקרה אסון ליקיריהם, לאחר שלא קיבלו מהם דרישות שלום ימים ארוכים, כאשר אלו כן התקבלו מחבריהם, ששירתו ביחד איתם. "אימא שלי תפסה מהר מאוד שיחיאל נהרג", סיפרה כבי שקולניק, אחותו של יחיאל שונרי ז"ל. "היו מגיעות דרישות שלום מנתן אחי הבכור, שהיה המפקד של יחיאל בחווה הסינית, ופתאום דממת אלחוט. אימא שלי מיד אמרה שנתן לא מתקשר כי יחיאל נפל. היא הפסיקה לאכול ולשתות, והגיעה למצב בריאותי כזה שנאלצו לקרוא לנתן מסיני, ורק כשהגיע הוא סיפר להורים. זוכרת שציפורה גלעד באה לנחם את אימא שלי, ואימא שלי כבר ידעה משמועות על יוחי שלה – שנפל".
"במשך שבוע כל חברי בית השיטה, כולל האחיינים בני ה- 13 ... כולם, חוץ מנחום ותקווה שריג, ההורים, רות אורן האחות ונורית אשתו, ידעו שיוסף נפל. צחקי בן הזקונים למשפחת שריג, היה מאושפז באותה עת ברמב"ם, מחוסר הכרה, לאחר פציעה בצבא", כשהוריו לא משים ממיטתו.
כאשר הגיעו לבית החולים, קצין העיר, בנימין גל (ז"ל) מזכיר הקיבוץ, ופנינה רפאלי (ז"ל) האחות, פגשו בנחום שירד לעשן ובישרו לו. נחום התעקש לחזור למחלקה ולהודיע לתקווה בעצמו. "צעקה כמו שצעקה תקווה כשנחום סיפר לה שיוסף נהרג, היא לא שמעה ולא תשמע לעולם, אמרה עטרה האחות הראשית של מחלקת נשים שהוסבה למחלקת פצועי צה"ל", סופר לאחר מכן לצחקי, אחיו של יוסף שריג ז"ל.
"מותי בא לי פתע
ואיני זוכר אם ברעם- האש
או בין קירות הפח הזועקים..."
את מילות השיר כתב יוסף לאחר שיצחק פרח ז"ל, בן בית השיטה, נהרג בתאונה בעת שהיה בשיקום כפצוע מלחמת ההתשה. השיר "מותי בא לי פתע", הולחן על ידי נעמי שמר ולאחר מכן גם על ידי בנו אסף.
"האסון נגע בכל אחד, אבא של ילד מהגן של הבן שלי... השכנים שלנו שהיו יותר מבוגרים ואיבדו את בנם... בכל מקום. היינו יותר סגורים, יותר עצורים, את החרדה והפחד הדחקנו. לא היה מקובל לשתף ברגשות. הייתה בושה לפחד", סיפרה תמר אדר.
עצב גדול וכעס
האלמנות חזרו לעבודה כעבור יום או יומיים מקבלת ההודעה. לא חשבו שניתן אחרת. שושנה אמו של אלון אילת ז"ל, ראשון הבנים שנפל, סיפרה בזמנו, שהיה לה יותר טוב לעבוד, להיות עם אנשים, וגם היה עליה לדאוג להדס שעבדה איתה, לאחר שזו איבדה את בנימין (צ'ופה) צ'ופקביץ ז"ל, בעלה. "עם שושנה דיברנו רק על העבודה וקצת על הילדים. לא דיברנו על האסון. אז לא דיברו. ועל רגשות בכלל לא דיברנו", סיפרה הדס. "המכה הייתה כל כך קשה, לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית ולראות אנשים. אבל יצאתי, הייתי חייבת, פלג היה בן ארבעה חודשים", הסבירה נורית אלמנתו של יוסף שריג ז"ל.
האובדן היה גדול מאוד. נפלו בנים שהיו בעלי 'תפקיד' בעבודה, היו בעלי מקום מרכזי בתחום החברתי או התרבותי. כך שמעבר לכאב, האובדן והחסר האישי והרגשי כלפי כל אחד ואחד, נוצרו עוד אובדנים. נוצרו חללים וחסרים נוספים, אבדה גם תרומתם הערכית החברתית והתרבותית של כל אחד מהנופלים, לקיבוץ ולקהילה.
מהרגע הראשון בית השיטה, כקהילה, תפקדה ברמה מצוינת. בחקלאות, בטיפול בילדים, באירוח המשפחות ממרום גולן, באספקת מידע לציבור, בדאגה להתכנסויות החברתיות בערבים. אך בצד הרגשי, שרר עצב גדול, כעס, תסכול, חוסר אונים. אווירה קשה. כגודל השאננות וכגדול ההפתעה של המלחמה, וככל שזו התארכה וגדל מספר הנופלים, כך גדל השבר.
התוכלו, רעים, לחזק את אימא במקומנו?
שאל יוסף שריג, בשירו "שִׁיבָה" אשר נמצא בעיזבונו, כתוב על דף מחברת עם הקדשה לחיים שטורמן ז"ל, שנפל בשנת 1969 בפעולה של הקומנדו הימי בסואץ. בשנת 2014 הוציא השרות הבולאי בול עם מילות השיר.
"לֹא צְמֵאֵי מִלְחָמָה
אֶל הַקְּרָב הָלַכְנוּ
אָהַבְנוּ תָּמִיד אֶת הַבַּיִת,
הַשֶּׁמֶשׁ, שָׂדֶה הַנִּפְתָּח בַּנְּשָׁמָה
וְשַׁבְנוּ עַתָּה אֲלֵיכֶם
פְּשׁוּטִים כְּתָמִיד
וְרוּחַ אֵין בָּנוּ.
הֲתוּכְלוּ, רֵעִים,
לְחַזֵּק אֶת אִמָּא
בִּמְקוֹמֵנוּ?"
זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית –אחרי המלחמה
אדוות השבר הגדול האריכו ימים רבים. חלק מהחברים מצאו את הכוח להמשיך בלכידות החברתית. "היחד נתן הרבה כוח. ישבנו הרבה על הדשא, המבוגרים, ההורים. גם ככה לא היו מזגנים ולא טלוויזיות בבתים, וגם לפני המלחמה ישבנו יחד". סיפרה תמר אדר. נעשו מאמצים לחזור לשגרה, שיגרה שיש עמה כוח, אספות הורים, אספות קיבוץ ועוד. עם זאת ההתכנסויות החברתיות היו יותר טעונות רגשית. "עננה כבדה רבצה על בית השיטה". תיארה יהודית פלד. העצב הורגש אפילו על המדרכות, כאשר נתקלו איש ברעהו. ביטויים כמו: "בית השיטה חטפה פטיש חזק בראש", או "בית השיטה קיבלה סכין בבטן", ועוד, שיקפו את התחושות.
"השביל עם השדרה ובשמיים עיט", כפי שהיטיבה לתאר דורית צמרת במילות השיר: "החיטה צומחת שוב", שכתבה שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. השיר הולחן רק כעבור ארבע שנים, על ידי חיים ברקני, ומאז הפך להמנון המושמע בימי הזיכרון הלאומיים. "השירה חיזקה את היחד של החברים", סיפר חגי בן גוריון והוסיף כי דורית בכלל התכוונה לכתוב שיר אופטימי, שהחיים ממשיכים אחרי האבל, אבל הציבור ראה בזה שיר אבל".
הלכידות והאפשרות להישען זה על זה, סיפקו ביטחון, אך אלה לא עלו תמיד בקנה אחד עם תחושת חוסר הביטחון ששררה אז במדינה. הפחד מהפתאומיות, מהגורל שאין שליטה עליו, ובאופן פרדוקסלי, או לא הופיעו מחשבות שאולי אין באמת על מי לסמוך. שרוצים להיות מוכנים ואחראים לקראת הבאות. תחושות בלבול, ושאלות קיומיות, כפי שהסבירה יהודית פלד.
פרופ' עמיה ליבליך, שכתבה את הספר "קיבוץ מקום"(1985), על סמך ראיונות שקיימה עם חברי הקיבוץ מספרת כי החברים בבית השיטה עברו שוק רציני בעקבות המלחמה. "עם זאת, הזמן עושה את שלו. גם לא נשברו וגם לא עברו לסדר היום. נותרו מאוד חרדים למה שקורה בחברה. כל החברה הישראלית היתה אז תחת הצל הזה. לא דיברו על רגשות. לקח זמן עד שהאנשים התחילו לתת מילים לדברים".
פורים, פסח, יום הזיכרון בפעם הראשונה אחרי המלחמה
"השנה הראשונה הייתה שנת הישרדות וניסיון לקיים חיי שיגרה כאילו נורמליים", סיפרה יהודית פלד. בפורים הראשון אחרי המלחמה היו ויכוחים האם לקיים או לוותר. לבסוף קיימו את החג. קיימו את כל החגים, המסורתיים, בעלי המסגרת המוגדרת. ערבי שירה ספונטניים לא היו. "הספונטניות לשתות ולשיר, כפי שבאה לביטוי בערבי השירה המפוארים של בית השיטה נחסמה", סיפרה אפרת שלם, אז רכזת התרבות.
"קיימו את החיים ואת החגים, אבל לא הרגשתי שמחה. אולי כי הייתי יותר צעירה ופחות חסינה. שאלתי את אימא שלי, אחרי שאיבדנו את אחי, איך היא חזרה לתפקד והיא השיבה, 'אתם צריכים אותי'. הדור שלנו עבד עם השכל, לא עם הרגש, הרגש הודחק כל השנים, נדמה שכולנו יצאנו שרוטים", סיפרה אחת האחיות השכולות.
היו הרבה התכנסויות למבוגרים, בחוגים ובאספות הקיבוץ, אבל היו אלה התכנסויות טעונות. היחד היה חשוב, הוא חיזק, אך לווה בעצב רב. באשר לילדים, "כל פעילות של תוכן במסיבות בגנים ובכיתות, נשקלה בכובד ראש. כאשר היה ילד יתום באותו גן או כיתה, רצו להתחשב, להיות זהירים", סיפרה נורית סבירסקי.
מנהל ומנצח התזמורת של בית השיטה היה יוסף שריג. "מאז שיוסף נפל", סיפרה אחותו רות אורן, "לא הייתה ממש תזמורת. הפסנתר של יוסף עומד עד היום באולם התרבות התחתון".
יעקוב שולמי (נגן סקסופון): "יוסף (שריג) היה המוביל של התזמורת בחלק המוסיקלי ועם הפסנתר. אייל שריג, אחיו של יוסף, על התופים, מיכאל סלע ושלמה ארגוב בחצוצרה ומוטי כוכבא בגיטרה. אחרי המלחמה היינו בשוק. הפסקנו לנגן לתקופה. לא הייתה לנו מוזה להתחיל לנגן מחדש. יוסף היה הדמות הדומיננטית בהפעלת התזמורת. אחרי תקופה התאספנו והחלטנו לחדש פעילות כדי להעלות את מצב הרוח במשק, אפילו הבאנו פסנתרן מקיבוץ אחר. אבל זה לא צלח. והפסקנו. לא חזרנו לעצמנו למרות שפה ושם הופענו. התזמורת הספונטנית הפסיקה להתקיים וכל אחד פנה לדרכו. עד היום אנחנו כואבים את הדבר הזה. בשנות ה-90 חזרנו להופיע לסירוגין, והצטרף אלינו עם פסנתר, יותם לוטן ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה (2006)".
אתוס שלא בוכים
אלמנות הלכו למסיבת החג בחדר האוכל, רק בחגים שבהם לקחו חלק גם הילדים, במופעים או במקהלה, אך לא לאירועים האחרים שהיו ללא הילדים. עליהם היה קל להן לוותר. "לא הפריע לי שאחרים הלכו, ובכלל כל השנים הראשונות כמו מסך ירד עליהם. חושך". סיפרה הדס, אלמנתו של צ'ופה ז"ל.
אלמנה אחרת סיפרה ספרה שבתחילה לא הלכה למסיבות החגים בכלל, והורי בעלה שנפל הם אלו שלקחו את ילדיה. הייתה מי שבחרה להעביר את החגים מחוץ לקיבוץ, בקרב משפחתו של הורי בעלה שנפל.
"דיברנו איתנו אך ורק על יום יום. לא על רגשות", אמרו האלמנות. ובכלל מי דיבר אז על רגשות. "זוכרת שבתקופה הראשונה פחדנו לדבר ולהראות עצב ובכי או הזדקקות לעזרה", הוסיפה אחת מהן. "כשדני נהרג לא יכולתי להכיל את הכאב, הכאב הצטבר אצלי כגוש בחזה. רק עכשיו אני מבינה שהעצבות הפכה להיות הצל שלי". סיפרה חנה, אלמנתו של דני פלד ז"ל.
היו מבני המשפחות השכולות שהביעו את תחושתם שאז, החברה לא השאירה מקום לכאב ולאבל. ציפו שאדם יחזור לתפקד כאילו כלום. כל המנהגים המסורתיים של 'שבעה' וכו לא היו מקובלים אז. בבית השיטה החלו לשבת שבעה על נפטרים רק אחרי מלחמת יום הכיפורים. "אימא שלי לא חשבה שפגעו בה בכך שלא נהגו לשבת שבעה, אז זה היה מקובל. לאימא היה בסדר לחזור לעבודה ולפגוש אנשים", סיפרה מיכל אילת כספי, אחותו של אלון אילת ז"ל.
"משה שחורי היה נעדר זמן רב, אבל כשקיבלנו את ההודעה הרשמית, הגיעו חברי המשק לתמוך בהורים", סיפרה סמדר אחותו. הוריה התרגשו במיוחד כאשר אריה בן גוריון, חבר הקיבוץ, שלא נמנה על חבריהם הקרובים, המשיך להגיע בכל השנים, לשבת עמם ולתמוך ביום הזיכרון. "הם העריכו זאת מאוד", הוסיפה סמדר.
"אנחנו בני ה-80 פלוס, כיום, היינו יותר סגורים, את החרדה והפחד הדחקנו. הייתה בושה לפחד", הסבירה תמר אדר, שהייתה מטפלת בבתי הילדים באותן שנים. "היה אתוס שלא בוכים". כנראה לא ליד אנשים.
בלוויה הגדולה, באוגוסט 1974, אז תשעה מחללי בית השיטה הובאו מבתי העלמין הארעיים לקבורה בקיבוץ. תהלוכה ענקית של מלווים השתרכה מאחורי הקומנדקרים שנשאו את הארונות. תשע לוויות בבת אחת. הדעת והרגש לא היו מסוגלים להכיל. אלפי חברים הולכים ושותקים את כל הדרך מהכניסה לקיבוץ ועד בית העלמין. בלוויה הזו בכו גם בכו. "לא היה מקובל אז לצלם לוויות. הייתה לי מצלמה סופר 8 שעשתה רעש ולכן עמדתי וצילמתי את השיירה מרחוק. החברים בכו, גם אני בכיתי מאחורי העדשה, בקושי הצלחתי לצלם", סיפרה רחל מרוז.
בתום השנה הראשונה למלחמה, הכינו הדסה צמרת ועזריה אלון, שניהם כבר אינם איתנו, חוברת לנופלים, "פני חברי". לכל חלל תמונה ותמצית דברים. נעשתה מלאכת מחשבת, מהלב החי של בית השיטה.
נמרוד שרון ז"ל, יזם ערבי שירה לחבריו מהצבא, ולחברי בית השיטה, בדשא שליד ביתו, ומסורת זו הספיק לקיים ארבע שנים בלבד, כל שנה ב-31 לאוגוסט. הפעם האחרונה הייתה חודשיים לפני שנפל. "אני חושבת ששנתיים לאחר שנפל חידשנו את הערבים האלה, שהפכו ערבים לזכרו", סיפרה אלמנתו שלומית.
מן העפר המר, העיריות עולות ועל הדשא ילד וכלבו
('הילד וכלבו', הוא רני, בנו של דני פלד ז"ל, כפי שסיפרה לימים, דורית צמרת, שנפטרה השנה).
האם בית השיטה חזרה לעצמה? מרבית החברים זוכרים, כיום, שכעבור שנתיים, שלוש מהמלחמה, בית השיטה חזרה לעצמה. החגים, התרבות, החיים. זוגות נישאו, ילדים נולדו.
"היינו צריכים להמשיך. נשאבנו לשיגרה חדשה. בבתי הילדים נדרשנו להיות כמו כולם. המשכנו להשכיב את הילדים בלילות ולשיר שירי ערש, 'אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה, יביא לך מתנה'... סיפרה שלומית, אלמנתו של נמרוד שרון ז"ל.
"ניכר כי היום מתעסקים במלחמת יום כיפור יותר מאשר עסקנו בזמנו. כשחזרתי מהצבא במאי 1975 מצאתי את בית השיטה מתחזקת. הדור שלנו לא הרשה לעצמו לשקוע בהתעסקות עם המלחמה. זה עזר לשמור על השפיות. אנשים מסביב אמרו שהכאב נורא, אבל שצריך ללקק את הפצעים. להמשיך. המשכנו בדרך של עשייה, לימודים, מקצוע והקמת משפחה", סיפר יוני ששכל את אחיו יוחי גלעד ז"ל.
נורית סבירסקי שהצטרפה לבית השיטה בשנת 1975 חושבת שהאבל הגדול והייחודי של בית השיטה הוא בכך שהמלחמה הותירה אחריה יתומים רבים, בנוסף על האלמנות ועל ההורים השכולים. היא עצמה חינכה שישה מיתומי המלחמה. "פגשתי את הילדים ופגשתי עצב. מופנמות. לא דיברו אז שלא יכאב. פגשתי בילדים, יום יום, וחשתי רגישות יתרה כלפיהם". האבל של הקיבוץ נעשה קצת אחר. מצד אחד, לא רצו להכביד על הילדים היתומים ונזהרו מאוד, ומן הצד השני רצו לפאר את הנופלים, להעניק לילדיהם תחושת גאווה. "המטפלים והמחנכים היו רגישים מאוד", הוסיפה נורית.
יוסי אסף: "ארבע שנים אחרי המלחמה הייתי מזכיר החברה של בית השיטה, ועסקנו מרבית הזמן בענייני 'משמעת'. האם זה נורמלי?". ייתכן שכן. שזה נורמלי, ועם זאת ייתכן כי זו הייתה הדרך לא לגעת במקומות הכואבים, הרגישים. הרי אז לא דיברו רגשות.
דליה סלע, אחת השחקניות 'המצחיקנית' של החגים השמחים והספונטניים, זוכרת שאחרי שנתיים בערך, חזרו לשמוח. "בערב חג העצמאות, אחרי מספר שנים הייתה התפרקות, החברים שתו הרבה אלכוהול והרשו לעצמם לחזור ולצחוק". כאשר עבדו על המערכונים, ציינה דליה, אף פעם לא עלה הנושא שהחומרים מצחיקים מדי או לא מתאים למצב הרוח של החברים.
"למרות שלמדנו בבית הספר על 'כל נדרי' ועל מחילת העוונות והמנהגים הנלווים של היום המיוחד, בחוויה שלי יום כיפורים, היה כל השנים שם זהה למלחמת יום כיפור. רק כשהגעתי לצבא, תפסתי פתאום שיום כיפור הוא לא רק המלחמה"
ומה בכל זאת השתנה?
מיסוד האבל - ערב יום הזיכרון הורחב והוגדל. כל הכוחות התרבותיים של בית השיטה, במאי ההצגות והריקודים והמופעים נותבו להפקת ערב זה. בערב עצמו משתתפים חברי הקיבוץ, ילדי בית הספר מכיתה ז' וכן בני משפחות החללים שנהרגו בצבא ובפיגועים.
יום הזיכרון לחללי צה"ל הפך לאירוע, שמתכננים ונערכים אליו. קטעי הקריאה והשירה, 'יזכור'.... חברי הקיבוץ נאספים מספר ימים לפני כן לנקות ולהכין את בית העלמין. האומן עדי שרון ז"ל, ששכל את בנו נמרוד במלחמה, בנה שער ברזל לבית העלמין ועיצב את האנדרטה והבמה המרכזית, עליה מתנהל הטקס כל השנים.
לקראת סיום הטקס, עם קריאת שמות הנופלים, ילדי בית הספר עוברים בין הקברים ומניחים את הזרים. "חלוקת הזרים לילדים נעשית, מהבוגרים לצעירים, על ידי בני כיתות יב' ועד ט'. חשוב לילדים לשאת זר. אני מקפיד לתת קודם כל לילדים שלהם יש קשר משפחתי עם החללים, ולאחר מכן דואג לתת לאותו זוג ילדים להניח זר, על קברו של אותו חלל שהניחו זר על קברו, בשנה החולפת". סיפר רעי בר מנהל חברת הילדים כיום.
עד היום, רבים מבני הקיבוץ שעזבו מגיעים במיוחד לטקס יום הזיכרון. להיות שותפים, לתחזק את הזהות הפנימית של הבית. ממקום עמידתו כמנחה הטקס, הצופה על הגבעה, מעריך יאיר אלון, כי מגיעים לטקס כ-600 עד 800 מאות משתתפים, חברי הקיבוץ והאורחים.
"משה אחי, נקבר בהר הרצל, ולשם היינו נוהגים לנסוע לטקס יום הזיכרון. כאשר אבא כבר התקשה להגיע לירושלים, הוא מצא שהטקס בבית השיטה יותר נוגע לו. יותר אישי, כי מזכירים את משה", סיפרה סמדר, אחותו של משה שחורי ז"ל.
בנוסף, הוקם חדר הנצחה לחללי מערכות ישראל. לכל חלל הפינה שלו עם תמונתו, וליד מגירה עם מכתבים ודברים שכתב או שנכתבו אליו או לזכרו.
"מכאן אי אפשר להמשיך אותו דבר", סיפרה אחת האלמנות, "נתנו לאבל על חללי מלחמת יום כיפור מקום יותר חשוב מאשר נתנו לאבל, לפני המלחמה".
יום כיפורים- יום החתימה על דינו של אדם או יום הזיכרון למלחמה?
בערב יום הכיפורים, נהוג היה כל השנים לקיים ערב אזכרת נשמות, בו מספרים על הנפטרים בקיבוץ בשנה החולפת. בשנתיים הראשונות לאחר המלחמה, ערב זה הוסב לאזכרה לחללי המלחמה. לאחר מכן חזרו למתכונת הרגילה. לשיגרה.
ואיך הדבר נתפס בקרב הילדים בבית השיטה? האם מאז המלחמה יום הכיפורים הוא בעצם יום מלחמת יום כיפור?, "למרות שלמדנו בבית הספר על 'כל נדרי' ועל מחילת העוונות והמנהגים הנלווים של היום המיוחד, בחוויה שלי יום כיפורים, היה כל השנים שם זהה למלחמת יום כיפור. רק כשהגעתי לצבא, תפסתי פתאום שיום כיפור הוא לא רק המלחמה", הסבירה סמדר גלבוע, שנולדה לאחר המלחמה. ואולי זו הייתה האווירה בבית השיטה. הטוטליות של המלחמה התפשטה לכיוונים רבים.
יאיר רוזנבלום שהתגורר שנתיים בבית השיטה וניהל מוסיקלית את החגים, התרשם מאוד מהרמה הגבוהה של החגים והאירועים, ומערבי השירה. "ליאיר שהרגיש שייך לקיבוץ, היה ברור שיכתוב משהו ליום כיפור. ידע שבבית השיטה מעריכים טקסטים ושירה, וחשב שפיוט ליום הכיפורים ייפול על האוזניים הנכונות. בתחילה חשב לכתוב לחן ל'כל נדרי', ורק בהמשך כתב את 'נתנה תוקף'" סיפרה מיכל שלו. הפיוט בלחן של יאיר מזוהה עם יום הכיפורים, ומושמע בבתי כנסת רבים בארץ. באופן כלשהו, גם 'נתנה תוקף' משויך לבית השיטה. יאיר רוזנבלום בחר בחנוך אלבלק (ז"ל) לשיר את השיר.
שוויוניות האבל
נגה בוטנסקי שהצטרפה לבית השיטה לאחר המלחמה, סיפרה על התרשמותה מאווירת 'השוויון של האבל: "הוחלט כי בערב יום כיפורים יהיה אזכור הנשמות, של הנפטרים בשנה החולפת, ולא ייתנו לחללי מלחמת יום כיפור שני ערבי זיכרון, כדי לא לבדל אותם מהחללים האחרים. את המועקה הגדולה בין ראש השנה לכיפור מלאו בערבי עיון וזיכרון, הביאו את טובי המרצים בארץ".
חברים מספרים, כי כאשר הכינו את ערבי הזיכרון, דאגו תמיד והקפידו, שתאמר אותה כמות טקסט על כל אחד. אפילו ספרו את מספר השורות.
חגי בן גוריון ביחד עם עמיחי ירחי (ז"ל) הכינו את ערב יום הזיכרון שבע פעמים ברציפות. ההתלבטות הייתה גדולה, כי הערב יוחד לכלל חללי מערכות ישראל, אך רצו לתת זרקור לחללי מלחמת יום כיפור. עלו שאלות כמו 'למה לתת לחללי 1948 פחות מקום מחללי יום כיפור?', אמרו בקיבוץ שחייבים זמן זהה לכולם. כך עשו".
שימור הזיכרון
"החייבים להמשיך", היה המוטו של אימא, סיפר יוני גלעד אחיו של יוחי ז"ל. גם אחרי שאבא נהרג בתאונה, ויוחי נפל במלחמה, וגם אחרי שעופרי בתם של יוחי וטלי, נהרגה בפיגוע הרצחני בראס-בורקה, 12 שנים אחרי המלחמה. 'לברך על היש', נהגה האם ציפורה לומר, ולעסוק בהנצחה, בזיכרון. ואכן העסיקה עצמה בחוברת הזיכרון, ב'חורשת יוחי', בכתיבה ספרותית, ובשיח קבוע עם חברותיה המורות.
סמדר עילם סיפרה כי אחיה משה שחורי (ז"ל), אהב כל כך לשיר, ולכן קראה לבתה צליל. "ועכשיו אני מרגישה שעליי להילחם על הבית, שזו צוואתו, ולהבטיח שמותם לא היה לשווא".
כיתת "חצב" איבדה שני בנים במלחמה, את מיכה גולדמן ואת אלי רחמים. "עד היום במפגשי הכיתה השנתיים אנחנו מדליקים נר זיכרון ואומרים מספר מילים על כל אחד מהנופלים, מזכירים גם את יובל שמי, שנהרג בתאונת טייס בצבא, ואת יואב רייכמן שנהרג בתאונת עבודה", סיפרה מיכל שלו, והוסיפה שכאשר נרשמה למיזם הארצי "רצים לזכרם" המתקיים בשלהי יום הזיכרון, היה עליה למלא טופס ובו לציין מי הם הנופלים, וכך יצא שרצה במרוץ ועל גב חולצתה התנוססו השמות אלי ומיכה.
בשנים האחרונות, שוש בר, מנהלת הארכיון בקיבוץ, דואגת לייצר מפגשים של ילדים מגילאי כיתה ג' ועד י"ב. הקבוצות, לפי גיל מגיעות לחדר ההנצחה בשיעורי החינוך החברתי, שם מקשיבים לסיפור על חללי מערכות ישראל בהתאמה לגיל. אם בקבוצה נציג של אחת המשפחות השכולות, אותו ילד מרגיש חשיבות וגאווה. מזמינים בני משפחות לספר על החללים, בכל מפגש נציג משפחה אחרת. "הילדים שואלים ומבקשים להכיר ולהרגיש יותר שייכות לחברת בית השיטה, למקום." סיפרה שוש.
בארכיון בית השיטה נמצאו מספר עבודות של תלמידים משנות ה- 80, ולאו דווקא של בני משפחות החללים. "הבן הצעיר שלי שנולד בקיבוץ אחר, עשה את עבודת הגמר על הקרב בחווה הסינית, היה לו מאוד חשוב לעשות על הדוד שלו ". סיפרה כבי שקולניק, אחותו של יחיאל שונרי זל.
אנדרטה גדולה הקים עדי שרון, אמן וצייר, במרכז הקיבוץ. האנדרטה בנויה משרשראות שבורות של טנקים: שרשרת כפופה, ושרשרת ניצבת, זועקת, ביטוי לחיים ולמוות. "מאז שאבא נהרג, סבא התעסק רק בהנצחות ואנדרטאות בבית השיטה ובתנועה הקיבוצית. נחשב ל'מעצב העצב'", סיפרה נכדתו הילה.
ליד האנדרטה לא היה רשום דבר, לא על המלחמה, לא על הנופלים ולא על האומן. המשפחות לא הגיעו להסכמה על הנוסח. השנים חלפו. ותושבים חדשים שהגיעו לבית השיטה שאלו שאלות. לזכר מי? את מה מנציחים? היה להם חשוב לדעת, הם חלק מהקהילה. באגף האנדרטאות שבאגף ההנצחה במשרד הביטחון, הסכימו לסייע. "בחרתי את האבן עם הקבלן שעיצב את האבן ליד הנגמש של צ'ופה ז"ל ברמת הגולן. על האבן הגדולה בחרנו לחרוט את השיר של יוסף שריג ז"ל, "לא צמאי מלחמה אל הקרב יצאנו", והוספנו משפט אחד על יוצר האנדרטה", סיפר משה פלד. ליד אבן זו מונחת אבן נוספת שהיא נר הזיכרון ועליה רשום "בזכותם".
ככל שלקבוצה יש כוחות נפש ומשאבים פנימיים רבים לפני האסון כך היא לא רק תשרוד, אלא גם תצמח לאחר האובדן. ואכן בית השיטה שהייתה תאבת חיים לפני המלחמה, צומחת שוב, וגם בזכות המקום המשמעותי שהיא מעניקה לזיכרון ולהנצחה. שמחה וכאב, זה לצד זה. בית השיטה ממשיכה לשיר
ואיך נשמר את הזיכרון לדורות הבאים?
דור חדש מוביל את ערב יום הזיכרון, המבצעים, השירים. פלג, בנו של יוסף שריג ז"ל: "ערב יום הזיכרון הוא אירוע מיוחד לזכור את הנופלים, ולשמר את הזיכרון לדור הצעיר. זהו הערב של השתייכות ומודעות עמוקה לחיים של בית השיטה". גם ברשתות החברתיות, בקבוצות של 'קיבוצניקים' 'יוצאי קיבוץ', 'דברים שקיבוצניקים יודעים', בית השיטה מוזכרת בעניין הזה, הוסיף פלג.
אלי צופה, בנו של בנימין שצופקביץ ז"ל: "הייתי בן שבע כשאבא נפל וכל השנים הראשונות אחרי המלחמה נמחקו אצלי מהזיכרון. כל שנה בסוכות, אנחנו בני המשפחה, עולים לרמת הגולן לאזור בו אבא נהרג. מסורת ארוכת שנים. לילדים שלי חשוב לשמוע את הסיפור על סבא שלהם שנפל, ולהתחבר. לילדיי, כשהיו תלמידי בית הספר, היה חשוב לשאת את הזר לקבר של סבא ביום הזיכרון. אחרי הטקס בבית העלמין, באים אלינו הביתה לספר סיפורים. מגיעים בני כיתה וחברים. המלחמה עשתה שינוי לבית השיטה. יום כיפור הפך להיות משהו ששייך למלחמה. הסיפור של המלחמה נמשך עד היום".
"העיסוק ברוח ובזיכרון מלווה אותי כל החיים. נולדתי לתוך זה. למדתי שזו המציאות והסיבה למה אנחנו כאן. בהזדמנויות שונות של תעסוקה או אימון ברמת הגולן לקחתי את החיילים לאנדרטה של סבא, חיברתי אותם לסיפור. החייל צריך להבין ולהאמין מדוע שהוא עושה. אני מספר על מלחמת יום כיפור בצפון ובדרום, נוגע בבית השיטה, ובסוף גם על סבא. סבא היה ניצול שואה שברח לארץ, ונפל בקרב על רמת הגולן", סיפר עוז, קצין בצבא קבע, בשריון, נכדו של בנימין צ'ופה ז"ל.
אסף, הנמנה על חברי להקת "איפה הילד", הלחין את "כנפיים אינך שומע", השיר האחרון בתקליט הידוע "זמן סוכר". "זה השיר שאבא כתב וכולם יודעים. חשפתי את זה בעבר עם יציאת התקליט בשנת 1993". סיפר אסף בנו של יוסף שריג ז"ל.
יובל מורן, בנה של נורית מנישואיה השניים, לאחר נפילתו של יוסף שריג ז"ל, לא חי כעת בבית השיטה, אך ממשיך לקרוא לו "הקיבוץ שלי", וכך פותח את רומן הביכורים "כתום 88" (בהוצאה עצמית) שראה אור לאחרונה: "אלפיים חמש מאות שישים ותשעה מטובי בניה של מדינת ישראל נפלו במלחמת היום הכיפורים ובקרבות ההתשה שבאו אחריה. התנועה הקיבוצית לבדה ספגה ארבע מאות שבעים אבדות, ואת המכה הקשה ביותר ספג הקיבוץ שלי: אחד עשר בחורים איבדנו במערכה..".
טקס ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שהתקיים השנה ב-24 באפריל בכנסת, נפתח בשירו של יוסף שריג: "ראיתי עיר עוטפת אור", כאשר נכדתו, אריאל שריג, במרכז מקהלת הילדים, מספרת על סבה ועל 11 הלוחמים שנפלו בבית השיטה.
הנצחה מאריכת שנים שאינה חדרי זיכרון ואנדרטאות היא הנכחה באמצעות קריאה על שמו של החלל. נושא שמו של החלל, יודע על שם מי נקרא, ומתוודע לסיפור חייו, אותו יספר גם לילדיו אחריו.
לאחר שנמרוד שרון נפל, נקראו הרבה בנים על שמו. חבריו של נמרוד מקיבוצים כמו מלכיה, משמר השרון, רמות מנשה, בית השיטה ועוד. הילה שרון כהן בתו של נמרוד ז"ל, מספרת שלמעלה מעשרה חברים של אבא קראו לילדיהם על שמו – נמרוד, כמו גם קרובי משפחה: "רק לאחרונה שמענו על בחור שאביו נולד וגדל בגבת, ואשר קרא לבכורו בשם נמרוד, על שמו של אבא". הילה מסבירה שקריאה לילדים בשם אביה, גרם לה בזמנו, לסוג של אחריות שלא יקרה משהו לאותו ילד. לאמה, שלומית, זה עשה טוב.
ואיך קרה, ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב.
ממשיכים לשיר, ולחיות
האבל המשותף נותן תחושה של שייכות, מחזק את ההזדהות האישית עם המקום ועם האנשים. "יש משהו באבל שמגדיל את השייכות למרות שהוא פרטי ובאופן פרדוקסלי אבל קולקטיבי תורם לחוסן, "אמרה נורית סבירסקי, כיום עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית: "ככל שבית השיטה שרדה את השבר הגדול של המלחמה והתחזקה, ישנם רבים האומרים שאף חזרה לעצמה, הרי שיש לך קשר רב עם החוסן הנפשי של הקבוצה, הקהילה. ככל שלקבוצה יש כוחות נפש ומשאבים פנימיים רבים לפני האסון כך היא לא רק תשרוד, אלא גם תצמח לאחר האובדן.
ד"ר תמר אשכנזיואכן בית השיטה שהייתה תאבת חיים לפני המלחמה, צומחת שוב, וגם בזכות המקום המשמעותי שהיא מעניקה לזיכרון ולהנצחה. שמחה וכאב, זה לצד זה. בית השיטה ממשיכה לשיר.
ד"ר תמר אשכנזי, בת בית השיטה, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי"
