מכורים לקנאביס
(צילום: ניצן דרור, אורי דוידוביץ', שמוליק דודפור)
מכורים לא מודעים לעובדה שהם מכורים עד שכבר אין מוצא. "עשרה אחוז מהמשתמשים מפתחים התמכרות לקנאביס", אומר פרופ' שאולי לב-רן, פסיכיאטר, מייסד שותף במרכז הישראלי להתמכרויות ופסיכיאטר בכיר במרכז הרפואי לב השרון, מומחה להתמכרויות ומנהל מחקר על השפעות פסיכיאטריות של קנאביס. "קנאביס יכול לגרום להתפרצות או החרפה של הפרעות פסיכיאטריות, כולל הפרעות קשות מאוד כמו סכיזופרניה".
לדברי קובי לפידות, מנכ"ל "הרמוניה המכון לטיפול בהתמכרויות" ובעצמו נגמל מסמים, הקורונה העצימה את ההתמכרות לקנאביס. "אנחנו רואים שפונים אלינו למכון אנשים נורמטיביים, אנשי הייטק שיצאו לחל"ת ותפקדו מהבית גם כשהסגרים הסתיימו, והם מספרים שלפני הקורונה הם השתמשו באופן חברתי וסביר ועכשיו המצב השתנה".
שותפו ב"הרמוניה", אליהו אלבז, פסיכותרפיסט, מטפל בהתמכרויות מסביר: "בתקופת החל"ת לא היו גבולות חיצוניים, ואף אחד לא רואה במצלמה אם יש לו ג'וינט, כוסית או צלחת על השולחן. אנשים השתמשו ביום ובלילה, ולא שמו לב לתהליך מזדחל של תלות בשימוש. כשכולם חזרו לשוק העבודה, הם הגיעו לשם ורק חשבו על לחזור הביתה ועל השימוש, ואז הם הבינו שהם מכורים".
אלבז, מסביר עד כמה המצב מורכב: "הסיפור של ההתמכרות זו הונאה עצמית אמיתית. אדם מאמין לעצמו לתירוצים, לסיבות, מאמין לדברים שהוא יכול כשהוא לא יכול וההפך, אין קשר בין המציאות למה שמתחולל בנפשנו, מדובר בעיוות המציאות, תפיסה עצמית שגויה וזאת ליבת ההתמכרות. אדם שיש לו אישיות מתמכרת לא צריך לחשוב הרבה כדי לדעת שהוא מכור כי הוא טוטאלי. הרבה לפני שהוא פגש את הסמים הוא היה טוטאלי במקום אחר, במשחקי וידיאו, הוא מרוכז בעצמו, יש קווים של OCD, כפייתיות, מחשבות טורדניות".
כתבות נוספות בסדרה:
"רוצים להפסיק אבל לא מצליחים"
פרופ' לב-רן מוסיף כי אחד הדברים האופייניים למכורי הקנאביס, הוא הניסיון להפסיק או להפחית את השימוש. "אם מקיימים איתם שיחה שבה לא תוקפים אותם והם לא צריכים להגן על זכותם לעשן, הם יגידו שהם מעשנים יותר ממה שהיו רוצים, שהיה להם ניסיון לצמצם ולא הלך להם. הם יאמרו גם שזה גורם להם לבעיות בבית, בעבודה, בסביבה המיידית ושהם לא מרוצים בעצמם מהרגלי השימוש בגראס".
אליהו אלבז, פסיכותרפיסט ומטפל בהתמכרויות: "בתקופת החל"ת לא היו גבולות חיצוניים, ואף אחד לא רואה במצלמה אם יש לו ג'וינט, כוסית או צלחת על השולחן. אנשים השתמשו ביום ובלילה, ולא שמו לב לתהליך מזדחל של תלות בשימוש. כשכולם חזרו לשוק העבודה, הם הגיעו לשם ורק חשבו על לחזור הביתה ועל השימוש, ואז הם הבינו שהם מכורים"
לדבריו יש סממנים שאם אדם שמעשן עונה עליהם, גם אם לא על כולם, זה משהו שצריך להדליק אצלו ואצל הסובבים נורה אדומה. "הקריטריון הכי אמורפי שיש לידיעה שמדובר בהתמכרות, זו החוויה הסובייקטיבית שאני לא שולט במצב. במהלך היום זה תופס נפח גדול מהמחשבה שלי או מההתנהגות שלי. זה מתחיל להשתלט על ההוויה שלי. זה משפיע על דברים שאני עושה שאני כבר לא נהנה מהם.
"אני יכול ללכת לסרט אבל אם לא עישנתי אני מעדיף שלא, אני יכול ליהנות עם החברים, אבל אם אין גראס באוויר, עדיף לי כבר להישאר בבית וללכת לישון. אני ממשיך לעשות את זה למרות שיש כבר נזקים. הזוגיות לא הכי טובה, אני מתבאס על ההורות שלי, אני מחזיק בעבודה אבל הייתי עובד מצטיין באוגוסט, ובדצמבר אני מהבינוניים".
אלבז מוסיף ואומר: "אנשים שמעידים על עצמם שהם מכורים, איבדו עניין בכל תחומי החיים ומצאו את הדבר האחד, שסיפק והשביע את כל הצרכים שלהם. הם איבדו עניין במערכות יחסים, קריירה ותעסוקה, הסקרנות פחתה, אין רצון ללמוד משהו. זה מדרון חלקלק, לא מרגישים את זה תוך כדי ההידרדרות. רואים אדם שהיה ספונטני וסקרן, ואחרי תקופת עישון, הוא כבוי, חסר עניין, עושה דברים הישרדותיים הכרחיים, מאבד משמעות, ערך ועניין, מקבל את כל הסיפוק שלו מהשקית של הקנאביס".
פרופ' לב-רן מסכים כי לעיתים יודעים שיש בעיית התמכרות, דווקא כשנעשים ניסיונות לצמצם או להפסיק שלא צולחים. "אם נגמר לי החומר ויש לי תסמיני גמילה אז זו נורה אדומה. נכון שזו לא גמילה של הרואין או מורפיום, אבל עדיין אנשים חווים אי-שקט, חוסר תיאבון, מצב רוח לא ברור".
"אנשים שמעידים על עצמם שהם מכורים, איבדו עניין בכל תחומי החיים ומצאו את הדבר האחד, שסיפק והשביע את כל הצרכים שלהם. הם איבדו עניין במערכות יחסים, קריירה ותעסוקה, הסקרנות פחתה, אין רצון ללמוד משהו. זה מדרון חלקלק, לא מרגישים את זה תוך כדי ההידרדרות"
המחיר האמביוולנטי של שימוש בקנאביס
נעה טלשיר, עובדת סוציאלית קלינית, ערכה מחקר איכותני במסגרת המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון, שכותרתו הייתה: "הקו הדק שבין ריפוי לניתוק - בחינת המורכבות של שימוש בקנאביס בקרב נשים הסובלות מפוסט-טראומה על רקע של פגיעה מינית".
היא חקרה שמונה נשים, שכולן מאובחנות עם פוסט-טראומה על הרקע של פגיעה מינית וכולן משתמשות בקנאביס. חלקן בקנאביס רפואי עם מרשם רופא וחלקן בלי. מהמחקר עלה כי יש שתי גישות לנושא השימוש מצד החברה, כמו גם מצד אנשי המקצוע: האחת, קנאביס מסוכן ויגרום לדברים כמו פסיכוזות, והשנייה, הקנאביס יפתור את כל הבעיות.
אחת המסקנות החשובות במחקר, ועליו מדברים רבים מאלו המעידים על עצמם שהם מכורים לקנאביס, היא חציית הגבול. "אני חושבת שזו השאלה המרכזית, מתי זה עובר מריפוי למשהו הרסני. יש נקודות שקנאביס ממש-ממש עוזר, כשמרגישים שאי-אפשר יותר, הוא מחליף בהרבה מצבים טיפול תרופתי. החסרונות שהנשים מדברות עליהם זה קושי לשלוט במינונים, תלות וכל מה שקשור לניתוק, זה מנתק אותן מעצמן, מהכוחות שלהן, מחוויה של מוטיבציה ועשייה", אומרת טלשיר.
המחקר של טלשיר שופך אור על השימוש האמביוולנטי בקנאביס. "אנחנו יכולים לדבר על מחירים רבים שיש לקנאביס, כמו גם על היתרונות הלא מעטים. הדיון במחקר מדבר על המורכבות הזו, שזה כלי יעיל וחיוני, שיש לו צדדים חיוביים ומשמעותיים וגם צדדים שליליים ומחירים כואבים", היא אומרת ומוסיפה, "אנחנו מעדיפים לראות את העולם בשחור לבן. קשה לנו כאנשים להכיל מורכבות, בייחוד כשיש אלמנט של התמכרות. קנאביס עשוי להציל אנשים ממצבים מסוכנים וקשים, אבל זו חרב פיפיות, ומה שהכי עוזר לנו ויכול להציל אותנו ברגעים מסוימים, יכול ברגעים אחרים ממש לגרום לנו נזק. הנקודה המרכזית היא מתי יש לי בחירה ומתי אין לי ברירה, וההרגל הוא כל כך חזק, והתלות כל כך חזקה", היא מסכמת.
"קנאביס עשוי להציל אנשים ממצבים מסוכנים וקשים, אבל זו חרב פיפיות, ומה שהכי עוזר לנו ויכול להציל אותנו ברגעים מסוימים, יכול ברגעים אחרים ממש לגרום לנו לנזק"
"לא הבנו מההתנהגויות שלו שהוא מכור"
אילי וד"ר רון לב, הוריו של עומר לב ז"ל, שנפטר ממנת יתר, שיזמו לזכרו את פרויקט "להאיר את עומר", במטרה להעלות את המודעות להתמכרות לסמים, מכירים היטב את הדרך הפתלתלה שבה גם שימוש בקנאביס שנחשב לתרופה, יכול להפוך במהירות להתמכרות קשה.
"חלק מההתמכרות היא כשהמוח נלקח בשבי ומחליט מה שהוא רוצה, ופחות מה שהיית אתה מחליט באופן רגיל", הם אומרים. כשהם נזכרים בהתמכרות של בנם, הם מבינים שהסימנים היו שם כל הזמן. "היה לו התנהגויות עצבניות שלא ידענו לקרוא אותן. חשבנו שזה 'האנג-אובר' אחרי מסיבה או לפני המסיבה. עומר היה מנורה אדומה שנדלקה, אבל לא בעוצמה שיכולנו להבין. מהניסיון שלנו, אנחנו רואים שהורים נוטים להכחיש את הבעיה אצל ילדיהם. חשוב להבין שזו מגפה. זה לא רק המקרה של עומר, זה מקרה של ילדים טובים ממשפחות נורמטיביות שמתמודדות עם זה בבתיהם, ואף אחד לא מדבר על זה".
