סשה קונדרטנקו מתחיל ללכת. "אני מתגעגע לישראל"
לסשה קונדרטנקו יש פינה חמה בלבו – וגם ברגליו – למערכת הבריאות הישראלית. בזכותה הוא הולך היום. בזכותה הוא גם גבוה יותר משהיה עד לפני שנפצע כשלחם נגד רוסיה כחייל בצבא האוקראיני.
עוד על הסיוע הישראלי לאוקראינה:
זה קרה ב-22 ביוני 2022, באזור דונייצק שבאוקראינה. קונדרטנקו עלה מוקש ואיבד את שתי רגליו. לאחר מכן הגיע לבית החולים ברזילי שבאשקלון, שם הצליחו הרופאים הישראלים לשקם אותו, פיזית ונפשית. אחרי חמישה חודשים בישראל הוא משלים כיום את תהליך ההחלמה במוסד שיקומי בעיר לבוב שבמולדתו, שם נערך לאחרונה כנס שעסק בשיתוף הפעולה הישראלי-אוקראיני בתחום השיקום. קונדרטנקו (39) הוזכר שם כתוצר מוצלח של שיתוף הפעולה הזה.
2 צפייה בגלריה
סשה קונדרטנקו (משמאל) בבית החולים ברזילי, עם חברים ישראלים. "פגשתי שם הרבה אנשים טובים"
הגשמתי חלום ילדות
"נולדתי בעיד רוז'ין שבמחוז ז'יטומיר", הוא אומר. "למדתי שם אגרונומיה ואחר כך התגייסתי לצבא אוקראינה. אחרי שהשתחררתי, התכוונתי לנסוע לקייב, אבל מי שהייתה אז החברה שלי שכנעה אותי לחזור לז'יטומיר. היום היא אשתי, ויש לנו ילדה בת 15".
באפריל 2022, בעת שישב בבית קפה עם אשתו וקרוב משפחה, קיבל צו גיוס למלחמה. אשתו מאוד לא רצתה שיתגייס, אבל הוא החליט להצטרף למאמץ המלחמתי ולהגן על המולדת. אחרי הכנה של שבועיים נשלח לחזית, ובתוך זמן קצר נפצע ואיבד את שתי רגליו.
"שלחו אותי לישראל, לבית החולים ברזילי", הוא משחזר, "ופגשתי שם הרבה אנשים טובים. פגשתי גם הרבה אנשים מאוקראינה, מבלארוס ומגאורגיה, ומאוד שמחתי, כי בהתחלה חששתי שלא אוכל לתקשר עם המקומיים, ובסוף התברר שיש לי שפה משותפת עם המון אנשים. עוד לפני שהגעתי, הפיצו בקהילת יוצאי אוקראינה בישראל שאני מגיע לשיקום, והמון אנשים באו לבקר אותי בבית החולים. לקחו אותי גם לפארק ברמת גן ולטיול בירושלים, שם סחבו אותי על כיסא גלגלים, כי עוד לא היו לי תותבות. אני מאוד מעריך את המאמץ הזה שהחברים הישראלים עשו בשבילי.
"בישראל לקחו אותי לפארק ברמת גן ולטיול בירושלים, שם סחבו אותי על כיסא גלגלים, כי עוד לא היו לי תותבות. אני מאוד מעריך את המאמץ הזה שהחברים הישראלים עשו בשבילי"
"התותבות הראשונות שהרכיבו לי היו קצרות: 145 או 150 ס"מ בלבד. אחר כך הוסיפו 10 ס"מ. בשלב הזה שאלו אותי מה הגובה שלי. אמרתי, '173 ס"מ'. אמרו לי, 'נשאיר אותך ככה, 165 ס"מ'. קצת נעלבתי, אבל הסבירו לי שככל שהאדם נמוך יותר, יותר קל לו ללכת עם התותבות ולשמור על שיווי המשקל. סגרתי עם הרופא על 170 ס"מ, אבל בסוף מדדתי את הגובה וראיתי שאני 179 ס"מ, יותר גבוה ממה שהייתי. כל השנים רציתי להיות בגובה של הדוד שלי, והנה, פתאום התקרבתי לגובה שלו. הגשמתי חלום ילדות.
"עכשיו אני רוצה לסיים את שלבי השיקום האחרונים וללמוד ללכת מרחקים גדולים ללא עזרה וללא מקלות. כיום אני מצליח ללכת ללא עזרה כ-100 מטר בלבד, ואני רוצה יותר. אני גם רוצה לחזור לישראל ולבקר את החברים שהכרתי שם. אני מתגעגע אליהם".
2 צפייה בגלריה
סשה קונדרטנקו (יושב, מימין), עם פצוע אוקראיני נוסף, בדרך לישראל. עומד, מימין: שגריר ישראל באוקראינה, מיכאל ברודצקי
צמצום פערים בעבודה משותפת
סשה קונדרטנקו הוא אחד מ-11 חיילים אוקראינים גדועי גפיים שעברו בהצלחה שיקום בישראל מאז תחילת המלחמה. חייל נוסף, גדוע יד, שלח לכנס הרפואי סרטון שמציג אותו נוהג באופנוע. "לישראל יש את הניסיון הגדול ביותר בעולם בתחום השיקום, כי היא נלחמת מיום היווסדה, והניסיון הזה חשוב לנו מאוד", אמר וסיל סטרילקה, האחראי על תחום השיקום במשרד הבריאות האוקראיני, שנכח בכנס. "יש מדינות באירופה עם מערכות שיקום מצוינות, אבל המלחמה האחרונה שהן עברו הייתה ב-1945, ואם נבנה על הניסיון שלהן, אנחנו עלולים לפספס דברים חשובים. אצל הישראלים זה אחרת. מומחי שיקום ישראלים ייעצו לקולגות מאוקראינה בשיחות טלפון, וזה מאוד עזר".
ד"ר אורן ברזל, מנהל מחלקת שיקום אורתופדי בבית החולים שיבא, שנכח גם הוא בכנס, הוסיף: "הצלחה של שיקום תלויה ברצון של המטופל ובאיכות השיקום. באוקראינה יש פערים ביכולות השיקום אחרי שהפצוע משתחרר מבית החולים. אנחנו, בעזרת הידע והיכולות שלנו, יכולים לעזור למערכת האוקראינית לצמצם את הפערים בעבודה משותפת".
שגריר ישראל באוקראינה, מיכאל ברודצקי, ציין שבימים אלה נבחנות אפשרויות להרחיב את שיתוף הפעולה בתחום השיקום בין שתי המדינות.
