מסתבר שיש הבדל גדול מאוד בין לכתוב לעצמי על המחשב בבית, לבין לראות את המילים כתובות ב-ynet, זה נראה מוזר או טיפשי, אבל פתאום זה הבהיל אותי. מכל מיני סיבות.
הבהיל אותי פתאום שארבעת האנשים שסיפרתי להם על הטיפולים והבלוג פתאום יקראו משהו מאוד אישי שלי. כן, הם חברים טובים שלי, אבל עדיין יש הבדל בין לכתוב משהו כשאת יודעת שאף אחד לא יודע שזאת את שכתבת, לבין לכתוב משהו שאת יודעת שמישהו שמכיר אותך יקרא אותו. זה לא רק החשש מזה שמישהו מהם ישפוט אותי, זה אולי נובע גם מהמקום הזה, שכל זה מחייב אותי להתמודד קצת אחרת עם הכול. ויותר לדבר על זה.
הפרקים הקודמים ביומן ההפריה של גל:
הבהיל אותי לקרוא פתאום תגובות של אחרים. אבל איזה כיף היה לקרוא תגובות מחזקות ומעודדות, ואיזה כיף גם ללמוד מאחרות (לא, לא ידעתי שצילום רחם והיסטרוסקופיה זה שני דברים נפרדים, ואני יודעת שיש עוד הרבה שלא יודעות...). אני מודה שחלק מהתגובות קצת הצחיקו אותי, אבל שמחתי גם עליהן וגם הן גרמו לי קצת לחשוב – ותודה למי שכתב שהוא לא חושב שכל זה נכתב על ידי מישהי שבאמת עברה טיפולים.
יותר מהכול, הבהיל אותי לרדת מהאוטומט שלי ובאמת לחשוב על הכול ולעשות "חישוב מסלול מחדש".
כן, אני רוצה ילד (יותר בעניין של ילדה). הקושי שלי נובע מהדרך שבה אני עושה את זה. קודם כול, מזה שאני עושה את זה לבד, לא מתוך זוגיות, ואחר כך גם מזה שאין שום אבא בתמונה. אני מכירה לא מעט נשים שעשו את זה לבד (חברות וחברות של חברות). זה אמיץ ומדהים בעיניי. אני לא בטוחה שזאת הדרך הנכונה בשבילי. אני מרגישה שזה קצת חסר אחריות (מה אם יקרה לי משהו?) ומרגיש שזה גם יחייב אותי לעשות שניים לבד (כדי שהוא/היא לא יהיו לבד).
אני מפחדת מזה שזה יהיה רק אני, 24/7. ובנוסף לכול, אני לא במקצוע שבו ארוויח סכומים גבוהים במיוחד שיאפשרו לי לגדל ילדים לגמרי בשקט, אז כל העניין הכלכלי גם הוא שיקול שאי אפשר להתעלם ממנו. כל כך הרבה זמן חיכיתי עם אימוץ של כלבה רק בגלל העניין הכלכלי, וילד/ה - זה הרבה יותר יקר מכלב (וגם אי אפשר להשאיר אותו לבד בבית מדי פעם).
בתוך כל הלחץ הזה, ישנו גם הלחץ המתמיד מלהיכנס להיריון כשאני עובדת בעבודה שבה לא טוב לי, עם תנאים לא טובים ושכר נמוך. לפני כשלוש שנים החלטתי לעשות הסבה מקצועית ולעבור להייטק. חלק גדול מההחלטה הזו נבע מההבנה שאני גרה לבד וצריכה להחזיק את עצמי לבד, וכנראה גם אגדל ילד לבד (לא, לא ויתרתי על זוגיות, רק הבנתי שאין לי יותר זמן לחכות לה בשביל לעשות ילד). התחלתי מחדש בתפקיד התחלתי ובשכר התחלתי. לא במקום שבו הרגיש לי נכון גם להתחיל פרק חדש נוסף בחיים.
מצאתי שותף לתהליך?
בתקופה האחרונה יצרתי קשר עם שני חברים מהעבר, כאלה שבשנים האחרונות הקשר בינינו התמצה בכמה לייקים או איחולי מזל טוב בפייסבוק. זה קצת מוזר לשאול מישהו שלא דיברת איתו שש-שבע שנים אם הוא רוצה לעשות איתך ילד ביחד. אבל בשלב הזה, הבחירה בין ה-לא נעים לבין ה-אולי כן היא די קלה לי. אחד מהם עדיין לא שם. עם השני, שידעתי שכבר מחפש מישהי להורות משותפת, נפגשתי.
למרות שהשיחה האחרונה שלנו בוואטסאפ הייתה ב-2014, זה הרגיש לי מאוד נוח וטבעי לשבת ולדבר איתו, ותוך פחות מחמש דקות כבר התחלנו ממש לדבר על זה. הוא דיבר בעיקר על החששות והפחדים שלו, ושמחתי כל כך לשמוע מישהו שמדבר על זה ככה. גם לי יש אותם החששות, שאגב אני לא חושבת שהם שונים משל כל מי שעתיד להיות הורה.
1 צפייה בגלריה
אם בסוף אני בכל זאת אבחר להמשיך לבד, זה יהיה רק כי בחרתי בזה ולא בגלל שהרופאים אמרו שאין לי זמן לחכות
(צילום: Shutterstock)
ברור לי לגמרי שזה לא הולך להיות קל, שלא לומר – גם קשה מאוד לפעמים. ומעייף. ומתיש. והכול ביחד. לרגע, תוך כדי השיחה על מה שנשמע מהצד כמו "החשש מהאיום האיראני / מהגל הבא של הקורונה", הרגיש לי בפנים שאולי אולי הנה, מצאתי שותף לכל זה. מישהו שיהיה אפשר גם לדבר איתו וגם לצחוק איתו על כל זה. הוא חזר שוב ושוב על כך שהוא לא יודע איזה אבא הוא יהיה. אמרתי לו שאני חושבת שזה לא משהו שמישהו יכול לדעת. אני יודעת איזו אימא רוצה להיות (הכי קולית, שלא נלחצת מכלום), אבל עד שזה לא יקרה – אני לא באמת יודעת אם אהיה כזאת. בואו, יש לי מצלמה שעוקבת אחרי הכלבה שלי כשאני לא בבית. לא יודעת כמה קול זה נחשב.
לא נבהלתי לרגע מרשימת הפחדים והחששות שלו. בדיוק להפך: זה הרגיש לי כן, אמיתי והכי טבעי שיש. ויותר מזה – הרבה יותר נוח להיכנס ל"זוגיות" הזאת כשהכול בה פתוח. אבל שנייה אחרי שהרגשתי טוב כל כך, הרגשתי פתאום ההפך לגמרי, ויצאתי מהבית שלו בתחושה מאוד לא טובה עם ההבנה שזה לא יקרה איתו. יחד עם ההבנה כמה אני באמת רוצה שותף לכל זה.
הוא לא יודע עדיין עד כמה הוא יהיה מוכן להתחייב, כמה הוא יוכל להיות נוכח. אני חייבת להודות שלשנייה וחצי חשבתי אולי להסכים לסידור הזה (כי יש לי תחושה שבסוף הוא יהיה נוכח מהרגע הראשון, והוא באמת בן אדם שאשמח שיהיה בחיים שלי), אבל אני שמחה שלמרות הלחץ והרצון למצוא "אבא" לילד/ה שלי בכזאת קלות ובזמן מהיר כל כך, לא התפשרתי על המודל שאני מרגישה שמתאים לי.
חוסר השלמות שלי מכל התהליך הזה לא נובע מזה שאני לא רוצה ילדים. אלא מהפחד שלי לעשות את זה לבד
את ההפסקה מהטיפולים לבדיקת ההיסטרוסקופיה ניצלתי כדי למצוא עבודה חדשה. הייתי בטירוף ראיונות עם חמישה מקומות במקביל. לכולם אמרתי שאני בשלבים מתקדמים מול מקומות נוספים, כדי לזרז תהליכים ולקבוע ראיונות המשך שיהיו כמה שיותר צמודים אחד לשני (כולל שלושה ראיונות אחד אחרי השני ביום אחד). היה קשוח, אבל בסוף זה קרה והתקבלתי למקום שלא חשבתי שאתקבל אליו בכלל. מקצועית, קיבלתי הזדמנות מדהימה, ובנוסף שיפרתי משמעותית את התנאים שלי. מהבחינה הזאת – ירד קצת הלחץ. זה לא שאני מרוויחה 50 אלף שקל בחודש, אבל סופסוף אני מרוויחה קצת, בטח בהשוואה למקום העבודה הקודם שלי.
חוסר השלמות שלי מכל התהליך הזה לא נובע מזה שאני לא רוצה ילדים, אלא מהפחד שלי לעשות את זה לבד. בסופו של דבר, בחרתי בכל סיבוב מחדש שאני רוצה להיות אימא. אי אפשר לעשות את כל הדבר הזה בלי לרצות בכלל (וזה נכתב בתגובה לכל אותם אנשים ששאלו "למה אני עושה את זה"). אי אפשר להוציא כל כך הרבה כסף על משהו שלא רוצים. אי אפשר לעשות בדיקות דם ומעקב זקיקים כל יומיים-שלושה בלי לרצות את זה. אי אפשר להזריק כל יום כמות מכובדת של הורמונים לגוף ולהתמודד עם כל תופעות הלוואי בלי לרצות את זה. אי אפשר לחכות 14-12 יום אחרי החזרה לבדיקת בטא בלי לרצות את זה. ואי אפשר להסתיר מכולם מסביב בלי לרצות את זה באמת.
אבל אני מבינה היום שאני לא רוצה להמשיך לעשות את זה ככה. לבד. נכון שאמרו לי שאין לי זמן, ונכון שאמרו שכל חודש זה קריטי - וזאת הסיבה שבגללה רצתי ישר להתחיל את הכול בלי לחשוב יותר מדי, אבל מרגיש לי שכמו שאני בוחרת להיות אימא בכל סיבוב - קריטי לי יותר כרגע למצוא מישהו שיבחר להיות גם אבא וגם שותף בכל סיבוב כזה. ואם בסוף אני בכל זאת אבחר להמשיך לבד, זה יהיה רק כי בחרתי בזה ולא בגלל שהרופאים אמרו שאין לי זמן לחכות. אני די בטוחה שזה יעשה את הכול הרבה יותר קל ובעיקר – יגרום לזה לקרות.
המשך יבוא.
