במשך יותר מ-20 שנה סחבה איתה שירלי זילבר (55) ייסורי מצפון קשים ורגשות אשם בעקבות מות אביה, אודי גורסקי ז"ל. "הייתי בת 25, צעירה עם תינוק ראשון", היא מספרת. "ראיתי שאבא בדיכאון. חששתי שזה יקרה ואפילו ידעתי איך זה יקרה. אמרתי לאחי עופר, שהיה קטן ממני בארבע שנים, 'אם לא נעזור לאבא, נמצא אותו תלוי באיזה מקום', וזה בדיוק מה שקרה.
קראו עוד:
"זה היה ביום ראשון, האחד בנובמבר 1992. היה גשם זלעפות. הייתי בדרך מהבית בפתח תקווה לרמת גן, לעסק שאבא הקים ליבוא מכונות אוטומטיות למזון. כשהגעתי, היו אמבולנסים וניידות משטרה. הבנתי שהיה אסון, אבל לא דמיינתי שקרה משהו לאבא. חשבתי על אירוע לאומני או על פועל שנפל באתר הבנייה הסמוך. מי חשב על אבא שתלה את עצמו? כשבישרו לי, אמרתי, 'ואו, איך ידעתי שזה מה שיקרה' – רק שהאסימונים נפלו לי מאוחר מדי, ולא יכולתי להציל את אבא. אימא הייתה במצב רוח מזעזע. אחי היה נסער. כשהודענו לו, הוא רץ את כל רחוב ביאליק מכופר הישוב למעלה עד לקולנוע רמה למטה, רץ בכביש עם הידיים למעלה וצרח".
היו סימנים מקדימים?
"אבא יצא מהבית מוקדם במיוחד. כשאימא התעוררה בחמש, הוא כבר לא היה במיטה. היא אמרה שהוא היה נסער יום קודם, ושהיא דואגת. בדרך כלל הוא היה קם, קורא עיתון, יורד לטייל ואז ממשיך ברגל מהבית בגבעתיים לעבודה ברמת גן. הפעם הוא קם מוקדם במיוחד. שבוע קודם ראיתי טופס מפעל הפיס שהוא מילא, מבצבץ לו מהכיס, וזה היה לי מוזר, כי אבא מעולם לא מילא פיס. כששאלתי אותו על זה, הוא הגיב בצחוק נבוך. אבא גם תמיד הריח טוב, היה שם אפטרשייב, ובשבוע הזה הוא הריח אחרת. בדיעבד, אני מבינה שכל הסימנים היו מולי, אבל לא היו לי את הכלים והידע לקרוא אותם ולהציל את אבא שלי".
אסור לי לשתוק, אני חייבת לצעוק
זילבר מכירה את הנושא היטב, שכן שנים אחרי שאביה שם קץ לחייו, גם אחיה עופר התאבד. "דיכאון הוא מחלה שעשויה להיות סופנית ושפוגעת גם בחולה וגם בבני משפחתו", היא אומרת. "כבת ואחות שנותרה בחיים, אין לי את הפריבילגיה לשתוק. יש לי חובה לצעוק את הדברים במטרה להחזיר למעגל החיים אנשים שמתמודדים עם הנפש. את מחלת הדיכאון אי אפשר למנוע, אבל את ההתאבדות אפשר למנוע, ולא רק על ספת הפסיכולוג או הפסיכיאטר. לפעמים זה כרוך בלהיות אמפתיים וקשובים ולדעת מתי לשאול 'מה שלומך?' או 'האם אתה זקוק למשהו?' כשאנחנו נתקלים במישהו שנמצא במצוקה - לא רק במשפחה, אלא גם במקום העבודה ובמרחבים הציבוריים.
"אנשים חוששים מהסטיגמה, מסתירים את הדיכאון, מבודדים את עצמם ואת יקיריהם מהעולם – וזו טעות"
"במסגרת הקריירה שלי כיזמת וכאשת עסקים בתחום הבריאות הבנתי את עומק חוסר האונים שאליו נקלעים מטופלים ובני משפחותיהם מול נושא האובדנות. במהלך המחלה של אחי עופר חשתי על בשרי את הבדידות הזאת, את חוסר האונים מול עומק השבר. התאבדות במשפחה היא פאזל שמשאיר הרבה רגשות לא פתורים ומכניס את כל המשפחה להרבה סימני שאלה".
איך היה היומיום בצל התאבדות של אבא?
"בושה אף פעם לא הייתה, אבל היה לי ברור שאני חייבת לגדוע את הדפוס הזה כדי שלא תהיה העברה בין-דורית. מאז עשיתי הרבה מחקרים בנושא וניסיתי להבין את עניין הגנטיקה. התברר לי שזה לא גנטי. הבנתי שחייבים לדבר על זה, עם כל הפחדים שקיימים. הפחד לחלות כל הזמן נוכח, מרחף מעל. אני רואה אותו. לכן, אני כל הזמן מנסה לשמור על חיות, עשייה, תנועה, ולקחת עוד נשימה כשאני צריכה".
לא האמנתי שהוא יעשה את זה
הסיפור של אחיה עופר התחיל ממשבר שקרה לו בעבודה ושגרם לו להסתגר. "הוא מאוד רצה להתאשפז, זעק לעזרה, אמר, 'אני יודע שקורה לי משהו לא טוב'", נזכרת זילבר. "הוא הרגיש שהוא מסוכן. אני לא ראיתי את זה. בבית החולים כתבו במסמכי השחרור שהוא אובדני, אבל לנו אמרו, 'אל תדאגו, הוא בסדר'. אבל עופר לא היה בסדר. היה ברור שהוא צריך להתאשפז. אני לא ידעתי מה לעשות. הגענו לבית חולים פסיכיאטרי, ושם אמרו לנו, 'זה בכלל לא המקום שלכם'. משם הלכנו לפסיכיאטר, שאמר, 'אתם לא עוזבים אותו לרגע. אתם עושים משמרות סביבו'. הוא גם נתן לו טיפול תרופתי שהיה בלתי נסבל מבחינתו. אחרי שלושה שבועות הוא הפסיק לקחת את הכדורים, ומאז המצב הידרדר.
"אחרי כשבועיים, שלושה חודשים מתחילת המשבר, בשישה במרס 2018, הוא תלה את עצמו בחדר האמבטיה בביתו ברמת השרון, כשהוא משאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, ביניהם תינוקת בת שנה וחצי. הפספוס הגדול הוא שבאותו יום בחמש אחר הצהריים הייתה צריכה להיות לו פגישה עם פסיכולוג. אבל בתשע בבוקר הוא כבר לא יכול היה לשאת את החיים האלה, והתאבד.
"לא האמנתי שהוא יעשה את זה. גם לא הסכמתי לראות בעופר את הצד האובדני שבו. עופר היה מצטיין בכל: בחור יפה תואר, שירת בקרבי, היה טניסאי מצטיין, ידע ליהנות מהחיים ולנצל אותם עד תום. לי ולו היה הסכם לא כתוב, וללא דיבורים, שהמקרה של אבא לא יחזור על עצמו. יש לנו אח קטן, שזקוק לשנינו. בזמן שאני התמודדתי עם הטראומה שלי, לעופר כנראה לא היו מספיק כלים כדי לצלוח את המשבר שלו".
איך אמך התמודדה עם זה?
"עופר היה הבן הפייבוריט שלה. אבא תמיד היה אומר לו, 'אתה דומה לאימא. שניכם יפים'. המעשה שלו היה מכה בשבילה, שידור חוזר שקשה היה לה להכיל".
לדבריה, ההתמודדות של משפחה עם מחלת נפש מצריכה המון כוחות ודורשת הצגת שאלות. "חשוב לדעת מה לשאול. במקרה של עופר הייתי צריכה לשאול את הרופא אם הוא אובדני, ואת אותה שאלה הייתי צריכה לשאול גם את עופר עצמו, אבל לא היה לי אומץ להסתכל לו בעיניים ולשאול. עד היום אני מייסרת את עצמי, שאולי אם הייתי שואלת את השאלות הנכונות, התוצאה הייתה אחרת."לימים, ורק אחרי שעופר שם קץ לחייו, הבנתי שבמשפחות שבהן הייתה התאבדות, הסיכון שמקרה כזה יחזור הוא גבוה. הפחדים האלה מייצרים חיים עם רמת לחץ מאוד גבוהה. ולמרות כל הסיכונים, תחום בריאות הנפש לא מקבל מספיק חשיפה. מערכת הבריאות והרווחה צריכה להשקיע הרבה יותר בפיתוח המודעות לנושא והתמיכה במשפחות החולים. כל חולה משפיע על כל הסביבה שלו בהרבה מאוד היבטים. צריך לנקוט צעדים נרחבים כדי להפוך את תחום בריאות הנפש לחצר הקדמית של מערכת הבריאות, לא האחורית".
קשיים, כאבים וייסורי מצפון
לפני שש שנים ייסדה עם בעלה, יוסף זילבר, את חברת TakeCare, "שנועדה להקיף את המטופל ואת בני המשפחה באנשים הכי מקצועיים בתחום הבריאות", היא מסבירה. "אלמלא המקרים של אבי ואחי, ספק אם הייתה לי מודעות גדולה כל כך למצבים נפשיים קשים, וספק אם הייתה לי המודעות לצורך בחברה כזו. אני גם משתפת פעולה עם עמותת אנוש, שם נרקמים שיתופי פעולה עם מתמודדי נפש ובני משפחותיהם. העשייה הזו עבורי היא סיבה מספיק טובה להתעורר בבוקר".
בשנתיים האחרונות היא גם מתנדבת בעמותת "בשביל החיים", התומכת במשפחות שבניהן התאבדו ופועלת למניעת התאבדויות, ובמסגרת פעילויותיה היא מספרת את סיפורה האישי. "אני מדברת עליי, על המשפחה שלי, על החיים הטובים שחיינו כמשפחה נורמטיבית מגבעתיים. שום דבר לא הכין אותנו לדיכאון ולא הזהיר ממנו. עכשיו נשארנו רק אימא, אחי תומר ואני, ובכל אחד מאיתנו גמלה החלטה לקום כל בוקר ולבחור בעשייה, במשפחה, בדברים שעושים לנו טוב. זה ממש לא פשוט כמו שזה נשמע. זו התמודדות, בוודאי לאימא שלי, שספגה טרגדיה כפולה. בכל מקום אני מדגישה שמשפחות שחוות אובדנות נמצאות בסיכון. אז אם בפעילות שלי אוכל להציל חיים אפילו של נפש אחת – מבחינתי, עשיתי את שלי".
"צריך להתמקד בעשייה משמעותית. לחפש את הדבר שיש לך תשוקה אליו, וללכת אחרי הלב, גם כשהוא כואב. צריך למצוא את המשמעות בחיינו שנותנת לנו כוחות לקום כל בוקר ולחייך"
זילבר מבקשת להדגיש שאין בכוונתה לדכא את הקוראים. "להפך, חשוב לי שאנשים יקבלו תקווה וקרן שמש. אני הייתי שם פעמיים, ואני יודעת באיזה מחשכים ואפלה החיים יכולים להיות. אבל גם הבנתי שהכול אפשרי. גם לקום מטרגדיות ומאובדן. גם לצאת מדיכאון ולהפסיק לסבול בלי להפסיק את החיים. הכול אפשרי".
מעשית, איך עושים את זה?
"צריך להתמקד בעשייה משמעותית. לחפש את הדבר שיש לך תשוקה אליו, וללכת אחרי הלב, גם כשהוא כואב. צריך למצוא את המשמעות בחיינו שנותנת לנו כוחות לקום כל בוקר ולחייך. היו בקרים שהתעוררתי, וזה לא ממש בא לי בטבעיות, אבל היה לי חשוב, ואפילו מרגש, לקום בבוקר ולשדר אופטימיות. הקפדתי גם שהשיח שלי לא יהיה קורבני ולא מסכן, למרות העובדה שאני עדיין סוחבת בתוכי הרבה כאב, הרבה קושי, הרבה ייסורי מצפון והרבה רגשות לא פתורים".
אפשר גם למנוע התאבדויות?
"אפשר. הסוד טמון בשלוש פעולות: צריך לשאול את האדם הדיכאוני שאלות ישירות לבירור ולהכוונה, לשכנע אותו להסכים לקבל עזרה, ולהפנות אותו לגורם מתאים. כדי למנוע – חייבים לדבר. המסר הזה שלי הוא חלק מהריפוי שלי, למרות שלא ממש נרפאים מהכאב הזה לעולם. אנשים חוששים מהסטיגמה, מסתירים את הדיכאון, מבודדים את עצמם ואת יקיריהם מהעולם – וזו טעות. לסובלים מדיכאון אין קבוצות תמיכה או זכויות כמו לחולי סרטן, אבל לסרטן לא תמיד יש טיפול, ולדיכאון יש".
